הזוגיות שנעלמה
נכנסתי לפייסבוק, וגם שם כלום. ניסיתי כל רשת חברתית, והיה נדמה שהיא נמחקה מעל פני האדמה.
"בובי? קארין?" קראתי לעבר חלל הבית הריק. רק בוקר, היא בדרך כלל קמה אחריי העצלנית. כנראה שהלכה לאנשהו, אולי נכנס בה שיגעון ספורט, או שקפצה לחברה, היא קצת מטורללת חברה שלי. הכנתי לי קורנפלקס ותהיתי כמו בכל יום האם קורנפלקס זה מרק. פתחתי את הפלאפון, וברגע שסיימתי לקרוא את את החדשות (מנהג יומי, גורם לי להרגיש אדם רציני) החלטתי לשלוח לה הודעה. "בטח היא שינתה את השם שלה לכינוי יותר אוהב מ... קארין." אמרתי כשלא מצאתי את המספר שלה. עברתי על כל אנשי הקשר, לא מצאתי אותה. יכול להיות שהיא עזבה? לא מה פתאום. הייתי מזהה עלייה שהיא מתנהגת חשוד בזמן האחרון.
נכנסתי לפייסבוק, וגם שם כלום. ניסיתי כל רשת חברתית, והיה נדמה שהיא נמחקה מעל פני האדמה. "אולי היא סוכנת מוסד" גיחכתי, אבל פתאום חשבתי על זה ברצינות. יותר סביר שזה שיגעון חדש. לחלוטין שיגעון חדש.
הפלאפון צלצל, על הצג הופיע "דר. הו", לא זכור לי שהענקתי למישהו כינוי כזה מגניב, אבל זה בהחלט מבדר.
"הלו?"
"כמעט צהריים טובים ליאב. הכל בסדר?"
"הכל מצוין. מי זה?"
"דוקטור שפרד, הרופא שלך, היית אמור להגיע אליי היום ב9 זוכר? כבר 10 עכשיו"
השם צלצל מוכר, אבל הרגשתי בריא כמו שור ולא זכרתי שקבעתי איזשהו תור.
"אהמ דוקטור אני מצטער אבל אני לא חושב שאגיע בסוף הכל הסתדר"
"אתה בטוח?"
"מאה אחוז. יום נהדר", ניתקתי את הפלאפון.
גם בתקופת הצבא הייתי ככה, תמיד הייתי קובע תורים לכל מקרה. מקסימום מבטלים. פרסומת בטלוויזיה קטעה את חוט המחשבה שלי והזכירה לי שהיום יום האהבה. החלטתי לקנות ורד וללכת למקום העבודה של קארין. אבל לא לפני שאעשה קצת כושר.
ירדתי אל הרחוב, אחרי ארוחת בוקר, אימון קצר, הספקתי לעבור על החדשות, ומזג האוויר לא היה חם מדי, אין תלונות. אפילו המוכרת המבוגרת בחנות הפרחים שחררה חיוך קטן מבעד לשפתיים. זה לא קורה הרבה. "הנה זה". התבוננתי במגדל מזכוכית בן 42 קומות שמקנה תחושה של הצלחה. נכנסתי והתקדמתי לעבר דלפק הקבלה, אך לפני שהגעתי למעלית הגיחה אליי בחורה קטנטונת צועקת בלחש.
"ליאב, אסור לך להיות פה, מה אתה עושה כאן?!" טלי היא החברה הכי טובה של קארין, וכל עוד היא לא עושה לי בעיות, אני נחמד אלייה, ואפילו דאגתי לה לזיון פעם אחת.
"תירגעי בסך הכל באתי לתת לקארין מתנה" הצבעתי על הפרח.
"לא לקחת את הכדורים היום?"
"לכי תזדייני מה עשיתי לך?"
היא נאנחה. הוציאה את הפלאפון ומההתעסקות שלה בו היה נדמה שהיא שלחה טקסט כלשהו.
"אני מצטערת" אמרה והלכה בצעדים מהירים לכיוון המעלית.
המשכתי גם אני לעבר המעלית אבל השומר פתאום עצר אותי. הסברתי לו שזה פרח לחברה שלי שעובדת כאן. זה לא עזר, הוא רצה שאלך. התעצבנתי ממש, אבל לא עד כדי כך שאריב עם גורילת אדם.
יצאתי מהבניין. בהיתי ברחוב הראשי. מה אני עושה עכשיו תקוע עם ורד וחיוך דבילי כמו נער בן 17 שמחכה לסקס הראשון של אחרי הנשף.
חזרתי הבייתה די ממורמר. לקחתי שוקולד וישבתי לראות טלווזיה. דפיקה בדלת. כן ככה זה תמיד ברגע הכי נוח של היום. אף פעם לא כשאתה במקרה עובר לידה בדרך למטבח, תמיד כשאתה מתיישב. "חוק ליאב" קארין אהבה לקרוא לזה בדומה לחוק מרפי. הייתי מעמיד פנים שזה מצחיק אותי.
"היי ליאל!"
"היי."
וכך בדיוק נראו שתי הדקות הראשונות של השיחה. אני אנרגטי. וליאל עייף ומדוכדך. כרגיל. אבל בחיים לא הייתי מנחש איך הולכת להיראות המשך השיחה.
"ליאב.. אתה סובל ממחלה נפשית, מעין אלצהיימר מתקדם" הוא אמר את זה באפס רגישות כאדם שאומר משהו בפעם המיליון. הסתכלתי עליו, הוא בחיים לא היה נראה כל כך רציני.
"אתה לוקח כל בוקר כדורים, והם גורמים להזיות להיפסק."
"הזיות?" אמרתי והבנתי שכנראה זאת הסיבה שהתקשר אליי דוקטור מה שמו בבוקר.
"קארין". הלב שלי כמעט התפוצץ מהמקום בעודו אומר את המילה הזאת.
"מה זאת אומרת הזיות?!" צעקתי, "אנחנו חברים 4 וחצי שנים וכל שישי אנחנו יוצאים איתך ועם כל החברים! . הוא התבונן בי בצער.
"אז תמצא לי תמונה שלה". קפאתי. העולם התהפך. פחדתי לפתוח את הפלאפון. פחדתי לבדוק ברחבי הבית אם יש סימנים שלה. "צא לי מהבית!", הוא הניח יד על הכתף שלי בעודי מצביע לו על הדלת בכעס, ואמר שהוא מצטער, ושהוא כאן בשבילי. ויצא.
טרקתי את הדלת. הסתובבתי ונצמדתי אלייה. נזכרתי בטיול שלנו ליוון. בכובעים שמדדנו בחנות ובסקס שעשינו במלון. לא יכול להיות שהכל המצאה! עוד ועוד זכרונות הציפו אותי, מסעדות, ים, נסיעות ארוכות, 3 וחצי שנים של זוגיות מאושרת הציפו אותי ברגע אחד והרגישו בסכנה! הפכתי את כל הבית. אני אמצא הוכחה! צעקתי בזמן שדמעות החלו לזלוג על פניי.
לא רציתי להאמין. רצתי למרפסת. אני לא יכול להתמודד עם הצער הזה. עדיף שאמות. ופתאום. פתאום היא עמדה שם. עברה בי צמרמורת. היא עמדה שם! עמדה שם עם כוס קפה ביד והתבוננה בי כאילו שום דבר מזה לא קרה!
"את.. את.. איך זה יכול להיות?"
"מתוק שלי.. אושר שלי.. בוא אליי, היא חיבקה ונישקה אותי" זה הרגיש נעים. חם. ומרגיע..
"אז אני לא חולה.. ?"
"לא איזה חולה דביל עבדנו עלייך"
אחרי שעה שבה התעללתי בה וצעקתי עלייה שהיא מטומטמת, היא הסבירה לי שזאת מתיחה שהיא וכל החברים אירגנו לכבודי. היא צחקה כל כך. רציתי לחנוק אותה.
אחרי שנרגעתי והבנתי בדיוק איך היא עשתה את הכל, וכמובן אחרי שכבר תכננתי בראש איך להתנקם בה, העברנו את אחד הימים הכי כיפים שחוויתי. עשינו סיבוב בצהריים באחד הפארקים ברחוב הסמוך, בישלנו אוכל בעצמנו וזה היה כיף ממש, מלבד כמה פעמים שכמעט שרפנו את הבית. המשכנו למרתון סרטים, וסיימנו בסקס מדהים... אחר כך שהמשכנו לדבר לתוך הלילה, מכורבלים.
"אני אוהב אותך בובי"
"אני אוהבת אותך יותר לולי"
החלטתי שהיום הזה הספיק לי, ועמדתי להירדם. אבל פתאום הפלאפון צפצף, שיחררתי את קארין והסתובבתי אל השידה, הרמתי את הפלאפון, על הצג הופיע.. "זמן תרופה"
חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!
שלח תגובה
