כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 4

מה אתה יודע על מרצדס

...

קר לי.

זה מה שעובר לי בראש בשניה שאני פותח את העיניים ומנסה להיזכר איפה אני.
חדר חשוך. אני במיטה ענקית עם מצעים לבנים וספרות ירוקות של מזגן שמקפיא אותי בנהמה שקטה מסנוורות אותי כמעט.

'מי לעזאזל שם שש עשרה מעלות?' אני תוהה ומושך אליי את השמיכה חצי רדום.

קול נשמע לידי, מוחה מתוך שינה על הגניבה.
אני מסתובב ונזכר באחת. נרדמתי אצלה.
איזה טעות, אלוהים!

****
יש לי שלושה כללים עם בחורות:
אני לא מדבר על עצמי אף פעם. אני לא מביע רגשות לעולם. ולא נרדם אצל בחורה.

בלי זה, אני יודע, מתיישהו אפול כמו כל החברים שלי.

"מעיין קומי." אני קורא בלחש ואז יותר חזק בפעם השניה כשאני קולט שהבחורה טרוקה.
יוצא מהמיטה ומחליק בחזרה לתחתונים. הג׳ינס זרוק מתחת למיטה ואני מושך אותו אליי ובתנועה אחת משתחל לתוך החולצה.
"מעיין נו כבר!"

היא לא שומעת כלום. אני מטלטל אותה והיא סוף סוף פוקחת עיניים מסתכלת עליי לא מבינה מה אני רוצה ממנה.
"קומי אני צריך שתחזירי אותי הביתה."
החגורה נסגרת. הפלאפון בכיס ואני מוכן לחזור לפינה שלי.
"נו אלחנן, תישאר.." היא אומרת עוצמת שוב עיניים, והקול המתפנק מעצבן אותי עוד יותר.

"תקשיבי! אני לא נשאר כאן שניה! אמרת שתחזירי אותי ונרדמנו. עכשיו קחי אותי לדירה כמו שהבטחת."

ועכשיו היא כבר ערה, מתיישבת לה במיטה מכסה את עצמה בבד הלבן ואני לא יכול שלא לדמיין אותה ככלה או איזו נסיכה. והיא מסתכלת עלי עצב בעיניים שלה.

"אבל למה אתה כל כך כועס, די אלחנן, בוא.."

אני שותק. מתעקש והיא בשלה:
"מאמי, מאוחר נורא, כבר שלוש! תישאר איתי עד הבוקר לא נעים לי לבד כאן בבית.."

הנה, זה הרגע שהבחורה עושה לך עיניים ומשחקת לך סנוקר עם הלב.
חיה בסרט מעיין, לא יודעת על מי נפלה.

"קחי אותי הביתה. לא נשאר לישון כאן שניה."

*******
וככה באחת, נשכח ערב יפה.
מעיין היא הבת של הבוס שלי, בעל אולם השמחות הכי גדול בבאר שבע. כולה בת עשרים וחמש אבל כבר חצי שנה מנהלת את העיניינים שם כמו גדולה. והערב אחרי עוד חתונה מלאה בילדים שיכורים שאלה אם ארצה לבוא אליה כי היא פוחדת לישון לבד כשההורים שלה בחו"ל.
עכשיו אני אחד שלא מערבב עסקים ומשחקים אבל אז נזכרתי שלא עשיתי קניות כבר שבוע כי צפניה מהבנק חופר לי על המינוס.

בסך הכל היה ערב נחמד.
ראינו סרט ופירקנו דוריטוס בבית היפה מידיי הזה שלה, היא צחקה מהבדיחות הגסות שלי והזדעזעה כששמתי רגלים על השולחן. עף לה הראש אחרי שתי שאכטות מהירוק הרפואי שלי וכמעט בכתה שסיפרתי לה על המוות של אמא שלי.

'אתה ילד מיוחד' היא אמרה לי כששכבה כמעט טובעת בשטיח שבסלון והאור מהשנדליר הבריק לה בעיניים.
'אתה גבר מיוחד' היא לחשה לי שעה אחר כך כשהתהפכה ממני מתנשפת והעור החלק שלה נוצץ מזיעה.

ככה אני. יודע את העבודה.

*****

"אני לא לוקחת אותך. " היא עונה לי אחרי שתיקה.

"מה?!"

"מה ששמעת. מאוחר מידי אני לא יוצאת עכשיו מהמיטה. אתה מוזמן לישון למטה." היא אמרה ואני שמעתי בקול שלה את העצב הזה של ילדה פגועה. בטח, לזיין ולברוח כשהיא כבר התחילה להרגיש נוח.

אז ירדתי למטה טורק אחרי את הדלת, כמעט גורם התקף לב לפינצ׳ר המטומטם שלה כשהשער היקר מידי של החניה חטף ממני בעיטה.

זה כבר סוף האביב והקיץ בפתח. הורדתי את הכפכפים ופשוט הלכתי על הכביש שהיה עוד חם מהצהריים. רק בבאר שבע אתה יכול למות מחום במשך היום ומשעמום בלילה חשבתי.
נגיע לדירה נדפוק מקלחת ונתעורר בשתים עשרה קצת לפני עוד אירוע.
ומעיין? אף פעם לא ספרתי אותה.

********
לא שמעתי אותה בכלל מחליקה אחרי.
צפירה קצרה ואני קופץ הצידה למדרכה רק כדי לראות שזו היא.

"מה?" אני שואל אותה.
"תעלה תעלה אדיוט. אני לא מניאקית כמוך."

אני מחייך כשמקיף את המרצדס ומתיישב לידה. כשלא אכפת לך אתה לא מתרגש.

הנסיעה עוברת בשקט עד מרכז העיר. אף אחד מאיתנו לא דיבר עד שעברנו את הפיצוציה של הבדואים, לא שהיא של בדואים פשוט הם תמיד שם.

"אלחנן, אתה לא הראשון שהבאתי הביתה. אבל אתה הראשון שהתנהג כזה מגעיל". היא אמרה כשהרכב החליק בדממה לרחוב שלי.

"אמרתי לך מראש. לא נשאר לישון."

"יכלת לרדת למטה ולא להשאיר אותי לבד הלילה. לא רק בגלל שאני פוחדת.. אתה יודע, לפני שניה שכבת איתי, תהיה קצת יותר רגיש לא ביקשתי ממך אהבה.."

תכל'ס הרגשתי קצת רע.
לפעמים כשמוכיחים אותנו בשקט, הכאב מגיע אליך. כי כשצועקים אנחנו פשוט מסתגרים. מתחילים להתגונן.

"אני לא ישן אצל אף בחורה," אמרתי לה בפסקנות, " אתן כולכן אותו הדבר."

"מה? מה זה הבולשיט הזה?" היא קטעה אותי בולמת פתאום באמצע הכביש. מחשבה מטומטטמת עלתה לי בראש שמעיין חצי מרוקאית ואולי לא כדאי לעצבן אותה. אז חייכתי, מה שעוד יותר עצבן אותה.

"אלחנן אתה חתיכת פחדן."

"מה שתגידי. יאללה נראה אותך מחר. תעצרי לי כאן."
ראיתי כבר את האור שהשארתי במטבח למרות שקשה להאמין שגנב יטרח לטפס עד למעלה וגם ככה לא היה בבית שלי שום דבר ששווה לקחת. אחרי שאמא הלכה הבית התפרק. שתי אחיות שלי בפנימייה ליד ירושלים ואבא במרכז העיר מוריד ערק עם ברבוניות יחד עם השיכורים המובטלים חברים שלו. מידי פעם נעלמו מהבית דברים ואני ריחמתי עליו כי מה נשאר לבנאדם בחיים שאשתו הולכת לו?
ילדים, נכון. אבל לא שופט אותו.

אני מרים את הראש כבר לא ברחוב והבלוק מזמן נעלם.
אני מסתכל עליה, על הלחיים נוצצות לה דמעות.

"מה יש לך מעיין את דפוקה?! לאן את נוסעת?"

"אתה פחדן. אתה פאקינג פחדן מזויין! מאז שהגעתי לעבוד באולם כולם הזהירו אותי ממך. כל העיר יודעת שאתה בא בלילה ונעלם כמו גנב. זה לא היה אכפת לי כי אתה לא מניאק כמו כולם אבל זה משגע אותי! למה ככה?"

יש רגעים כאלה שכאילו אתה מתעורר פתאום מהסרט שלך. אנחנו נוח לנו להיצמד להרגלים שלנו ולמה שאנחנו מוכרים לעצמנו. למה אם נשבור את זה, מה יישאר מאיתנו?
אני חושב שביציאה מהעיר על כביש 25 לכיוון שדרות מעיין הקטנה הזאת הצליחה להעיר בי משהו.

"אני לא פחדן מעיין. באמת. אני פשוט לא רוצה לפגוע באף אחת. לא רוצה להיפגע בעצמי כמו חברים שלי. אז אני לא פחדן. רק זהיר." אמרתי בשקט, מוציא את הקייס של הטבק מהגינס.

"אתה לא מעשן באוטו של אמא שלי."
המכונית הכבדה שייטה לה על הכביש צפונה בדממה מוחלטת, אורות כתומים חלושים שבקעו כאילו משומקום האירו את חלקי העור והניקל היקרים. איכות של גרמנים חשבתי. מהסוג שלא יהיה לי בחיים.
ופתאום אני מרגיש שבא לי לברוח ממנה עם כל הדרמות שלה. מה אני צריך אותה עכשיו עם החפירות האלה אלוהים..

"תחזירי אותי הביתה נו.. לאן את נוסעת?"

"אני נשבעת לך שלא חוזרת עד שלא אוציא ממך הסברים למה אתה כזה דפוק."

"את לא הפסיכולוגית שלי מעיין. אל תתבלבלי." אני עונה מרגיש את הכעס הזה עולה בי. הכעס הישן הזה כמו אז על אלוהים בהלוויה של אמא.

"אלחנן..", היא ממשיכה בקול מרוסק, " אני מצטערת. אני חושבת שיש לי משהו אליך. די, תדבר איתי! חשבתי שיהיה לך כיף ותישאר אחרי הערב הזה.."
היא מנגבת דמעות עם כף היד ואני שותק.

"אלחנן? דבר אליי."
היא משפילה את עצמה כמו שרק בחורה בוגרת תעשה. ואני סותם ת'פה כמו חרא. מעריך אותה ומרסק אותה. לא אתן לאף אחת לשבור אותי.

נשענתי אחורה. מחליט שאתן לה להתקפל בלי לומר עוד מילה. ועוד קילומטר עובר ועוד אחד.. עד שהיא חטפה את הסיבוב שלה. המרוקאית הזאת.

היא פשוט הדביקה את הדוושה לרצפה אוחזת בהגה בשתי ידיים בכוח.

"מה את עושה?! מעיין יא מטורפת!" אני צועק לה, המרצדס כבר על מאה שישים קמ"ש ועולה.

"אתה תדבר איתי!" היא צועקת לי חזרה.

180 קמ"ש.
ובאוטו דממה רק רעש רוח מתגבר מעט.

******
מוזר איך המוח שלנו עובד.
ברגעים כאלה אתה פתאום יכול להיזכר בשטויות ששכחת או בדברים הכי מטומטמים שיכול להיות. כמעט מתקרבים לאופקים ואני רק חושב מה יקרה אם שוטר יתן לה דוח עוד שניה ויחרים לה תרכב ואיך אחזור עד הבית עם הכפכפים האלה כי מי יעצור לשחור כמוני בלילה? חשבתי איזה בלגן יהיה בעבודה אם נמות כי אף אחד לא יודע לנהל אירוע שם כמוני ומה אבא שלה יחשוב עלי. בטוח יפטר אותי.

220 קמ"ש.
אני מתעורר מהחלומות שלי ורועד מפחד.

"מעיין תעצרי עכשיו!" אני צועק לה, " את תהרגי אותנו!"

"אתה תדבר איתי?"

"אני אדבר. אני אדבר איתך."

מטורפת.

בבת אחת הרכב מאט כאילו לא טס לפני שניה במהירות שיכולה לגרום לעיניים שלך להתקע בגב. הרעש הקלוש של הרוח נעלם ואני שמעתי אותה מתייפחת.

"תירגעי. די מעיין. מה קרה לך?" אני שואל אותה כבר מרוכך.

אבל היא שותקת, גולשת לשול הכביש בדממה ורק אז אני רואה אותה רועדת.

"תחליף אותי." היא רק אומרת.

*******

יצאנו מהרכב וכשהקפתי את האוטו מקדימה חלפתי על פניה. לא יודע למה, הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות ובפעם הראשונה מזה שנים חיבקתי בחורה באמת ממקום אחר. חיבוק לא של שלום, חיבוק של ברוכה הבאה.

ומוארים בפנסים הבוהקים היא עמדה צמודה אליי, ואני הרשיתי לעצמי להרגיש משהו אחר. ככה דקות ארוכות כשמידי פעם מכוניות חולפות מהבהבות לנו ואני מסמן עם היד שהכל בסדר.

"בואי." לקחתי אותה אחרי זמן הצידה, מושיב אותה על מעקה הבטיחות.

נכנסתי לרכב כיביתי אותו והבאתי את הסיגריות.

"רוצה?" שאלתי אותה כשאחת כבר היתה מוכנה.

"כן. תודה."

אני מצית לה, ואז גם לי ואנחנו מעשנים בשקט בחושך. אני לא יודע מה לומר.

*******

"אלחנן?"

"אה?"

"מה אתה יודע על האוטו הזה?" היא שואלת אותי.

"מה?" אני לא מבין מה היא רוצה.

"האוטו הזה.. מה אתה יודע עליו?"

"אה.. " אני צוחק. זה קל אני חושב לעצמי כשיורה לה:
" זה מרצדס gla250 בת לא יותר משנה. מנוע אלפיים טורבו עם מאתיים ואחד עשר כוח סוס. מגיעה למאה תוך שבע נקודה אחת שניות. יש לה שני קלאצ׳ים.."

מעיין צוחקת. מתגלגלת מצחוק.

"מה יש לך?" אני שואל אותה כמעט נפגע. מה היא מסטלבטת עלי?

"רגע רגע אל תתעצבן. שכחתי משהו. מחר מי פותח ומה צריך לפני החתונה לסגור?"

"ארנו שירן טליה בחופש. שאר המלצרים מגיעים. התפריט כבר סגור נשאר רק לדאוג שבעשר כל האספקה אצלנו שרון יגיע עם הצוות שלו להרים את המנגלים פחם כבר באחת. יש בעיה בשירותים..."

"אתה מבין אלחנן? אתה מבין איזה גאון מחורבן אתה? אתה בכלל מבין כמה אתה פחדן?" היא מכבה את הסיגריה על ההוואינס שלה מלמטה. "אתה יודע הכל על האוטו של אמא שלי כאילו קראת את זה מהאתר של החברה, אתה שולט בכל הניהול של האולם בלי לרשום כלום ובלעדיך כולם יודעים שאבא היה מפסיד.

"אבל אין לך בגרות כי לא הגעת בכלל ללימודים, ואתה גם לא תגיע לבגרות כי אתה מעדיף להישאר ילד קטן. נוח לך להיות זהיר כמו שאתה אומר ורק לא לנסות כלום. עצוב. זה פשוט עצוב שבגיל עשרים ושבע אתה מנהל קטן באולם שמחות בבאר שבע, במקום להיות מה שאתה באמת מסוגל."

שתקתי. בדרך כלל המוח שלי מספיק להוציא תשובה לפני שהשני מסיים את הטיעון שלו אבל הפעם התביישתי.
היא צודקת הילדה הזאת.

וכאילו לא די היא הוסיפה בשקט:
"ואפילו לא רואה מה קורה לו מול העיניים. פחדן של אהבות וגאון שלא יודע כלום על אהבה.."

*******
מכירים את הכאב הזה כשאתה דופק את הזרת ברגל בשולחן של הסלון? מכירים את הסבל הזה כשאתה שיכור מידיי במועדון ובא לך למות?
דמיינו שהרגשתי את שניהם ביחד. כי באותו הרגע מעיין אשכרה שמה לי מראה מול הפנים. לא נתנה לי עוד לברוח מעצמי. נזכרתי באהבה הראשונה שלי שנגמרה מהר מידי ולא המשיכה עד סוף החיים כמו שהבטחתי וכמו שרציתי. נזכרתי איך בכיתי חודשים שומע ראובן המלאך ושירי דכאון שהיו גורמים לליצן רפואי להתאבד. חזרתי לתקופה ההיא כנער בן שבע עשרה אז נשבעתי שלא אוהב עוד לעולם ואיבדתי את כל החשק לחיות חיים טובים.

היה לי נוח לתרץ את הכל במה שהחיים הביאו לי.
הכי קל לא להילחם כשאתה טוען שאין לך בכלל עם מה.

"אלחנן בוא הביתה."

אני שותק כשהיא נעמדת אבל מושך אותה חזרה אלי, למעקה הבטיחות עליו איבדתי את שאריות ההגנה שלי ממנה.

"תודה." אני אומר לה לבסוף.

"על מה?" היא לוחשת לי ברוך מחזיקה לי את היד, כמעט מלטפת.

"על מה שאמרת."

"אולי טעיתי איתך. אולי באמת אתה חסר תקנה אבל בלי קשר אכפת לי ממך. תעשה עם עצמך כבר משהו."

*******

בצומת הבאה היא עשתה פרסה חזרה דרומה ושנינו שתקנו.
לא בכזו קלות אתה עושה שינוי בעצמך, כי הפאקים שלך הם כבר חלק ממך ואתה כבר מתאהב בהם וקשה לשחרר להודות שטעית חיים שלמים.

אבל כשהיא עצרה מול הבלוק שלי נשארתי יושב.
מעיין הסתובבה אליי, ובחוכמה של אישה נתנה לי את הזמן.
המנוע נהם חרישית ברחוב החשוך מידי פעם משנה את קולו כשהמאוורר נכנס לפעולה כל חמישים שניות בתזמון מדוייק. ספרתי.
כמה דקות עברו כך ולפתע ככה בלי שליטה נתתי לעצמי לבכות. ילד גבר בן עשרים ושבע, בוכה. ולך תבין.

"קחי אותי אלייך הביתה. גם אני לא רוצה לישון לבד הלילה", אמרתי לה.

"אתה בטוח?" שאלה בשקט ואני השבתי לה שמזמן לא הייתי בטוח במשהו כמו עכשיו.

*******

אבל רק במיטה המוכרת שלה מתחת לגלי הקור של המזגן הצלחתי לדבר. סיפרתי לה על אמא שהתעייפה מהחיים מוקדם וכמה שאני מתגעגע למיכל והודיה האחיות שלי שלא ראיתי מזמן. סיפרתי לה כמה כואב שאבא שלך שיכור קבוע מריח כאילו חפף עם עארק, ושעצוב שתקעתי את החיים שלי עד שהיא הגיעה לנער אותי.

והיא רק חיבקה חזק חזק מניחה לי להרטיב את החזה שלה בדמעות וליטפה אותי כאילו הייתי ילד קטן. ורק אמרה שוב ושוב שאף פעם לא באמת מאוחר מידיי.

"אני אוהבת אותך אלחנן, גם אם אתה לא. אני כאן בשבילך גם אם אתה לא רוצה."

וככה נרדמתי בפעם הראשונה בחיי עם בחורה, אבל מרצון. ועוד איזה. הרגשתי בטוח.

*******

קר לי.
אני קם לסגור את החלון כי זה כבר סוף הקיץ והסתיו בפתח.
אבא שלה כעס עלי כשחודש אחר כך עזבתי אותו לפי החוק, אבל יש לי דברים חשובים יותר לעשות אמרתי לו.
הצלחתי לשכנע את אבא שלי להיכנס לטיפול וקפצתי לבקר את מיכל והודיה, מבטיח להם שהמשפחה שלנו לא תתפרק עוד בלי אמא.

קצת אחרי נרשמתי להשלמת בגרויות. סיימתי אותן בהצטיינות וקיבלתי מלגה מאוניברסיטת בן גוריון בפקולטה להנדסת מכונות.

עברו מאותו הלילה שנתיים בסך הכל ודברים מתחילים להסתדר לי. רק נשארה הבעיה עם אבא של מעיין שעוד כועס עלי, אבל אני חושב שעד החתונה שלנו זה יעבור. גם מעיין טוענת ככה. לא תהיה לו ברירה.

אני יודע משהו על אהבה.

בואו לעקוב גם בפייסבוק Amitay Avrahami

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Avrahami Amitay עקוב אחר Avrahami
שמור סיפור
לסיפור זה 25 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Miss Secret
Miss Secret
צמרמורת ענקית
הגב
דווח
ורד כהן
ורד כהן
מחכה לכל סיפור שלך בנרות
ואמן שתוציא כבר ספר
סוג של גאון !
הגב
דווח
guest
אתה כותב נדיררררר
הגב
דווח
טען עוד 40 תגובות
כותבי החודש בספרייה
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרגש
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
חברה של אחותי
חברה של אחותי
מאת: Shai Everywhere
מִישֶׁהִי טוֹבָה מִמֶּנִּי בִּשְׁבִילְךָ
מִישֶׁהִי טוֹבָה מִמֶּנִּי בִּשְׁבִילְךָ
מאת: יובל כותבת
מכנה משותף
מכנה משותף
מאת: little mrs.sunshine :)
יש לי סוד
יש לי סוד
מאת: רותמי ש
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אל תהיה כמוני
אל תהיה כמוני
מאת: אתי בן ארויה
אני מצטער, אבל יודע שכבר לא תסלחי לי.
אני מצטער, אבל יודע שכבר לא תסלחי לי.
מאת: Avishai Hai
לגבר הבא שלי
לגבר הבא שלי
מאת: מתולתלת .