כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 4

הלם אזרחות

זה מוזר לומר כזה דבר, אבל עומר מעבר לחברת ילדות שלי והנפש התאומה שלי, היא החבר הכי טוב שלי, ולא שאין לי חברים גברים. במקום מסויים היא מבינה הכל יותר טוב מכולם, היא יודעת לקרוא אותי יותר טוב ממה שאמא שלי יודעת. זה לא משהו שאני יכול להסביר, פשוט אין דבר בעולם שהיא לא יודעת עליי.

התעוררתי באמצע היום אחרי שהתרסקתי על הספה בערב הקודם. אני לא יודע מתי זה קרה אבל כנראה שבשלב מסויים עברתי למיטה שלי. בחוץ זרחה שמש חזקה שחדרה דרך החלון והטרידה את שנתי אז הפסקתי להילחם בכוח המשיכה שהצמיד אותי למיטה וקמתי ממנה. מבט קצר בטלפון הנייד שלי הצליח להפתיע אותי: 2 שיחות שלא נענו מעומר, 3 שיחות מהראל שיחה מורדה ועוד אחת מניצן. ארגנתי קצת את עצמי והתקשרתי לורדה, ללא ספק השיחה הכי קריטית ברשימה הזו כרגע. ורדה היא הסוכנת נסיעות שלי. הייתי צריך לדבר איתה כדי לעשות כמה צ׳קים אחרונים בכדי להתפנות לאריזות בראש שקט. סיימתי את השיחה איתה לאחר כמה דקות, הודיתי לה על כל העזרה וחייכתי כמו ילד קטן. כשהראש לא היה במקום בשבועות האחרונים כל מה שהייתי צריך זה לצלצל לורדה, ולדעת שהיא תעשה הכל נכון בשבילי.

אחרי שסיימתי את השיחה ותוך כדי שאני חוזר לכל האנשים שהתקשרו אליי במהלך הלילה האחרון התלבשתי בזריזות ויצאתי ל״בינדו״. הבינדו היא מסעדה קטנה שנמצאת מרחק הליכה מהדירה שלי, הלכתי לשם כדי לפגוש את עומר, חברת ילדות שלי, מי שהייתה שם בכל רגע בתהליך החזרה שלי בשאלה ואפשר גם לומר שהיא החברה הכי טובה שלי.

היא הייתה חילונית גמורה, הסיכוי שניפגש היה אפסי וקלוש כמעט בכל תסריט שהוא. בכלל, נדיר למצוא ילד דתי עם ידידות- אנחנו בדרך כלל מתערבבים בינינו לבין עצמנו, לא פתוחים ולעתים גם מפחדים להכיר את בנות המין השני. ההיכרות הראשונה שלי עם עומר הייתה ביד המקרה ממש, אני בוחר להסתכל על זה כהתערבות של מישהו מלמעלה. כשהייתי בכיתה ז׳ הלכתי עם החברים מהשיעור לשחק כדורגל באחד המגרשים השכונתיים בקטמון. היא הייתה מבלה רבות אצל סבתא שלה שגרה באחד הבתים הצמודים למגרש. יום יום הייתי רואה אותה, בדרך כלל כשהיא הייתה חוזרת מבית הספר. היא הייתה מחייכת אליי בחיוך טוב לב ומבוייש. יום אחד ניגשתי לדבר איתה כשהכדור עף לנו לגינה של הבית שלה. ״איך קוראים לך?״ היא חייכה כשהיא מושיטה לי את הכדור. "אלון" עניתי לה מבוייש מעט, "ואת?״ ״אני עומר״ היא חייכה והושיטה את ידה ללחוץ לי את היד. ״אני... מצטער... אני שומר נגיעה״ אמרתי לה במבוכה, ולקחתי את הכדור. היא הסמיקה. בימים שלאחר מכן כבר הייתי מעיף את הכדור לגינה שלה באופן שיטתי רק כדי לתפוס איתה איזה חמש דקות שיחה. היה בה משהו כובש, לא יודע אם זו הצמה שנקלעה ויצרה ערבוב בין צבעים שטניים לבלונדיניים, או העיניים היפות ומלאות הסקרנות.
בתור ילד דתי אני חושב שהקרבה הזו לעומר הייתה אחד הצעדים הראשונים שלי בדרך לחזרה בשאלה. במשך השנים שמרנו מעט על קשר- לעתים הייתי הולך ויושב איתה על המדרכה שצמודה לבית של סבתא שלה אחרי שהיינו משחקים כדורגל, לפעמים אפילו הייתי אומר לחברים שלי שאני לא יכול לבוא ולשחק היום כי יש לי חוג ומנצל את הזמן כדי להיפגש איתה. כשהייתי בכיתה יא׳ זה הפך להיות קשר יומיומי ממש. הייתי מתקשר אליה ונפגש איתה, כבר לא בשביל לשבת על מדרכות, אלא יותר כדי לדבר על הכל. זה היה השלב שהתחלתי לחשוב כבר על התרחקות מהדת, והיא רק הייתה יושבת ומקשיבה, מייעצת וקשובה לכל הבעיות שלי. כל זמן שהייתי מדבר איתה הייתי הבנאדם הרגוע והשליו בעולם- היה בקול שלה משהו שהחדיר לי כל כך הרבה שקט נפשי והבנה שמה שהיא אומרת כנראה נכון.

הגעתי לבינדו, והיא כבר ישבה שם וחיכתה: ״יש מצב שאתה לא עומד לי בזמנים אדוני המשנה?״ היא אמרה בטון שהיה אמור לשווה לה חזות קשוחה. החזות והיא לא החזיקו מעמד הרבה זמן, הדיסטנס נעלם והיא קמה לחבק אותי. ״מה קורה ילדה יפה?״ חיבקתי אותה חיבוק אוהב והתיישבתי לידה בשולחן. לפני שהספקתי להוציא מילה היא כבר צעקה לבינדו הברמן ״תביא לנו פה שני חצאים של גולדסטאר לקצין המשוחרר ולי, וגם קצת בייגלה וזיתים״. הופתעתי, "מה בירה עכשיו? 12 בצהריים, חשבתי שנאכל משהו" "עזוב מנדל איך שנכנסת ראיתי על הפנים שלך שמה שאתה צריך כרגע זה קצת בירה, וחוץ מזה, תשתחרר. אני יודעת מה טוב בשבילך יותר ממך". הילדה הזו הכירה אותי טוב משחשבתי, מבט אחד בי ברגע שנכנסתי לבר כבר הספיק כדי להדליק אצלה את כל הנורות שמספרות את מה שעובר עליי.

"הראש לא כל כך במקום אה? מה הסיפור? ארבעה ימים שאני לא בתמונה ואתה כבר נראה כאילו תלשו אותך מהמציאות". צחקתי בהבנה ומבוכה ששולבו זה בזה ונאנחתי לפני שהתחלתי לדבר "פשוט עייפות מצטברת, חפיפה לס' החדש, פרידה מהחיילים ופעילויות יזומות עד הרגע האחרון, זו הייתה טעות מרה לקחת את הכמה ימי חופשה האלה לסדר את כל הדברים לקראת הטיול ולחזור אחריהם לשבועיים של סגירות אחרונות. אני חושב שישנתי 8 שעות במצטבר כל השבוע האחרון". עניתי וגלגלתי עיניים כמי שלמרות שישן 15 שעות בלילה עדיין לא בדיוק בשיא הערנות שלו. "אתה לא מוותר אף פעם! גם בשבוע האחרון שלך בצבא נתת שיטחנו אותך צעירות, למה יש לך מ"מים צעירים? או מכ"ים לעזאזל!" היא ענתה בחיוך של מי שמבינה את ההוויה הצבאית בפלוגות מבצעיות טוב יותר מכולן. עומר הייתה הרל"שית של מח"ט גולני במשך שנה. היא הכירה את ההתנהלות הגולנצ'יקית יותר טוב ממני אפילו. היא הייתה מדריכה בכלל כשהתגייסה אבל מהר מאוד הבינה שזה לא ממש בשבילה לבלות ימים שלמים בשטח עם נגמש״ים. קצת אחרי שקודמתי והפכתי לסמ״פ הצלחתי בדרך לא דרך להוציא אותה מהתפקיד שלה ולגרום למח״ט הנכנס, מי שהיה המג״ד שלי כשהייתי מפקד ובהמשך קצין, להפוך אותה לרל״שית שלו.

הבירות הגיעו לשולחן, והמשכנו לדבר עוד שעתיים בלי ששמתי לב בכלל שהזמן עף. לפני שהלכנו היא אמרה לי "תן לדמיון להוביל אותך שם, תנקה את הראש ותתחיל מאפס, עברת יותר מדי בשנה האחרונה ואני ממש בטוחה שזה הזמן שלך לעשות ריסטרט לגוף שלך. אני יודעת שזה קשה לך בתור קצין ויותר מזה, בתור אלון, אבל פשוט תן לזה לזרום”.

קמתי ונפרדתי ממנה לשלום לא לפני ששאלתי "את מסיעה אותי לשדה ברביעי?” והיא ענתה בתשובה מובנת מאליה ״חשבת אחרת בכלל?״

זה מוזר לומר כזה דבר, אבל עומר מעבר לחברת ילדות שלי והנפש התאומה שלי, היא החבר הכי טוב שלי, ולא שאין לי חברים גברים. במקום מסויים היא מבינה הכל יותר טוב מכולם, היא יודעת לקרוא אותי יותר טוב ממה שאמא שלי יודעת. זה לא משהו שאני יכול להסביר, פשוט אין דבר בעולם שהיא לא יודעת עליי. יש בה את ההתנהגות הטומ-בוי הזו של מי שחוותה שירות בקרב גולנצ'יקים ויש לה את היכולת לדבר עם כל מי שנקרה בדרכה בגובה העיניים. כל פעם שאני מדבר איתה אני מרגיש שאני מדבר עם מישהי שיש לה חוכמת חיים של אמא עטורת שנים וניסיון.

חזרתי הביתה בסביבות 3 אחר הצהריים, זמן מספיק טוב כדי להתארגן לקראת ארוחת שבת אצל ההורים. למרות המתיחות בבית, כשהייתי מגיע להורים לעשות קבלת שבת הייתי מגיע חבוש בכיפה. אהבתי את ההתכנסות המשפחתית הזו, והתגעגעתי מאוד לאחיות שלי שלא ראיתי הרבה מאוד זמן. בניגוד לימים האחרונים, הערב הירושלמי היה קריר: הייתה לי ההזדמנות ללכת ברגל אבל כבר אחרי היציאה מהבניין החלטתי לקחת את הרכב. כשהגעתי הביתה דפקתי בדלת ואביה אחותי פתחה אותה בחיוך מאוזן לאוזן "אלוני! אח שלי הגיבור איך התגעגעתי אלייך!!", היא חיבקה אותי חיבוק ארוך ובשלב הזה מור וניצן באו מהסלון, קפצו עליי בשמחה וחיבקו אותי גם הן. כולם כבר היו בבית, נכנסתי לסלון וראיתי את זיו חבר של אביה יושב על הספה ומשוחח עם אבא שלי. "היי" אמרתי בשמחה תוך שאני זורק מבט מחייך לכיוונם של השניים. שאלתי את עצמי בלב האם לפתוח את הידיים במחווה של חיבוק לעבר אבא. ויתרתי. הוא קם באיטיות מהספה ובא לכיווני. אני מוכן להישבע שראיתי חצי חיוך משתרבב מתחת לשפם העבות שלו. "סוף סוף אתה אזרח ילד, אתה יכול להיות גאה בעצמך" הוא אמר בקרירות שיכלה להקפיא את הגיהנום ונתן לי מן צ'פחה על העורף בעוד הוא ממשיך ללכת לכיוון המטבח. "רחל, אלון הגיע, כדאי שנתיישב לאכול". רגע לפני שהמשכתי עם המבט לכיוונו של זיו חשבתי לעצמי בלב ׳גם זה סוג של מגע של חיבה׳.

הסטתי את המבט לזיו שישב על הכורסא וחייכתי אליו, "מה המצב אחי? איך הולך עם הלימודים?" הוא לומד יחד עם אביה בבצלאל, הוא גדול ממני בערך בחצי שנה והוא לומד אנימציה ועריכה. הם הכירו שם לפני שנה, וזו הייתה סוג של אהבה ממבט ראשון. כל זמן שאני מדבר עם אביה והוא עולה בשיחה היא קורנת מאושר. זה מוזר לי לראות את אביה כל כך מאוהבת, היא בדרך כלל לא הייתה נפתחת לבנים כיוון שלמדה כל חייה בבית ספר לבנות והאינטראקציה הראשונה עם בנים הייתה כשהיא התחילה ללמוד בבצלאל. “ממש נהדר שם״ הוא השיב מחויך, אני מאוד נהנה ממה שאני עושה כרגע אתה יודע, זה חשוב לפעמים לערבב בין ביזנס לפלז׳ר. מה התוכניות? מתי אתה נוסע?".
בשלב הזה של השיחה אמא שלי חתכה את השיחה ובאה מהמטבח: "אוי אלוני, מתוק שלי, שבת שלום! אני מתנצלת שהתעכבתי, בואו נשב לשולחן לאכול, שהאוכל לא יתקרר".

השולחן היה עמוס דברים מכל טוב- חלות שאמא אפתה, דגים ומנות בשר משובחות, סלט עם שקדים ואגוזים ותפוחי אדמה אפויים בתנור. הרבה מדי אוכל בשביל 7 אנשים. אמא לא הייתה לוקחת שבויים בארוחות שבת, שבטעות אף אחד מבני המשפחה או האורחים לא ימצא את עצמו רעב בסוף הארוחה.
לאחר שסיימנו לאכול חזרנו לשבת בסלון כולנו, שבעים ומלאים עם קושי אמיתי לקום.

לאחר שיחה קולחת של חצי שעה הרגשתי רטט בכיס. כשאני יושב אצל ההורים בשבת אני דואג להשאיר את הטלפון על שקט כדי למנוע מצבים לא נעימים. יצאתי לחצר לענות לטלפון ומצדו השני של הקו ענה ישראל, חבר טוב שלי שפגשתי
לראשונה בטירונות. הוא גם כן גר בירושלים. "מנדלללללל״ הוא צעק בהתלהבות מוגזמת. ״מה המצב אח שלי?"
"מצויין חבר, בדיוק אצל ההורים, עושים הערב משהו מיוחד?" "וואלה לא חשבתי על משהו מעניין עדיין. אבל תבוא אליי עוד איזה שעה. נשב על איזה סיגריה ודברים טובים אצלי וכשנהיה 'צלולים' יותר אני מבטיח לחשוב על רעיון יצירתי! סוף סוף אתה יכול לעשן היום!!”
"נשמע לא רע" עניתי לו.

ישראל כאמור אוהב לעשן גם דברים שהם לא כל כך חוקיים ולמרות שאני קצין וזה נגד הנורמות והחוקים והפקודות וכל החרטא הזה, אף פעם לא עצרתי בעדו לעשות את השטויות שהוא אוהב, אני נגעתי רק במה שחוקי. "סגור אחי, אני אסיים פה אצל ההורים ואגיע, תן לי שעה בערך".
כשזיו ואביה החליטו לחזור הביתה התחלתי ללכת בעקבותיהם החוצה. הם הלכו מחובקים ואני שלפתי את אביה מזרועותיו של זיו כדי ללכת איתה מחובק בעצמי. קרצתי לו והוא חייך חיוך מאשר לכיווני.הגעתי לרכב שחנה כמה רחובות מהבית ונסעתי לכיוון האוניברסיטה העברית שם ישראל לומד וגר בדירת סטודנטים באחד הרחובות הקרובים לאוניברסיטה. הוא ילד טבע כזה, גדל במושב בצפון והיה בתנועה נוער של בני המושבים. בתוך ירושלים הוא מתנייד רק עם אופניים. גם במסלול הוא היה חייל מוזר כזה, שמוסיף לעצמו כל מיני עלים ושורשים למנת קרב. כיאה לילד טבע מושלם הוא התאפיין בשיער ארוך ולא מטופח במיוחד- תמיד היה הולך עם חולצות סוף של הצבא (סוף טירונות, סוף מסלול, סוף קורס מכ"ים) ושרוואל מטופח אפילו פחות. לעתים חשבתי שהחולצות האלו זה הדבר היחיד שיש לו בארון. השעה הייתה כבר כמעט 11 בלילה והחניתי את האוטו מתחת לבית שלו. היה הרבה רעש באיזור הרחוב שלו, משהו לא אופייני לאיזור הזה של ירושלים- בטח לא ביום שישי בערב.

עליתי למעלה ודפקתי בדלת בפתחה ישראל עמד עם בקבוק טובורג ביד וסיגריה בפה שהתנדנדה עם כל מילה שהוא אמר. נכנסתי פנימה וראיתי 40 אנשים לפחות שהתכנסו בדירה הקטנה שלו יושבים במטבח, בסלון ובמרפסת. תפסתי את הראש וחייכתי בו זמנית. "הפתעה אח שלו!! נו, איך המסיבת שחרור שאירגנתי לך?" לא יכולתי שלא לחייך מאוזן לאוזן ולתת לו צ'פחה "כאילו ידעת מה הדבר שאני הכי פחות צריך ורוצה עכשיו, ועשית אותו... יאללה זרוק לפה איזה בירה ומשהו לעשן". הוא חזר מהמטבח מתנדנד ועוד לפני שהוא העביר אליי את הבקבוק הקול שלו הדהד ברחבי הבית: "חברים- שלכל אחד תהיה עכשיו בירה ביד בבקשה, וגם מי שלא שותה והוא באסן וסאחי, אז שיעשה כאילו. יש פה בחור רציני, קצין בצה"ל (הוא אמר את זה בטון מזלזל קצת) שסיים את השירות שלו ואנחנו נרים לכבודו לחיים עכשיו" ישראל אמר את הדברים בקור רוח כאילו הוא מג"ד שמרביץ נאום רבאק לפני כניסה לעזה. כולם הרימו את הבירה שלהם באוויר וישראל שהיה קצת הפוך נשא נאום די ארוך ומייגע על כמה היום הזה מיוחד. בשלב מסוים הפסקתי אותו באמצע והוספתי "חבר'ה, תודה רבה לכולכם, אתם חברים ואחים ותודה לישראל שכבר קצת (הרבה) שיכור שאירגן את כל זה, לחייכם".

במשך דקות ארוכות הייתי עסוק בלעבור אחד אחד בין האורחים, להתחבק ולומר תודה לכולם. ישראל לא סינן את המוזמנים- פשוט אמר לכל מי שמכיר אותי ורוצה לבוא להגיע. הבית שלו לפעמים הפך להיות בית מרזח, ואין לי מושג איך זה מעולם לא הפריע לשני השותפים שלו. בדיוק שתהיתי לעצמי איפה נמצאת הבחורה היחידה שחסרה לי בכל הסיפור הזה, שמעתי שמישהו מצלצל בדלת וראיתי שישראל הולך בזיגזג לפתוח אותה. "עומר! איזה יפה את" הוא צעק ככה שיכולתי לשמוע את הקריאה עד המרפסת. עזבתי את הפיתה עם הקבב על הדופן של הספה שניצבה במרפסת והלכתי לכיוון הדלת. הגעתי למטבח, עצרתי לשניה והרכנתי את הראש קדימה כמי שלא כל כך בטוח במה שהוא רואה. ׳זה בטוח האלכוהול׳ חשבתי לעצמי בלב. עומר אף פעם לא הייתה מתלבשת ככה. היא פיזרה את השיער במקום הצמה שאפיינה אותה תמיד, שיערה חלק, ארוך וגולש שהגיע עד אמצע הגב, ובמקום הג'ינס והגופייה השחורה הייתה שם שמלה כחולה מלאת נוכחות. כאילו שהיא התלבשה לאירוע גדול הרבה יותר.

"טוב א-את מדהימה..." זה כל מה שהמוח השיכור שלי הצליח להעביר לפה. "מצטערת שאיחרתי..." היא אמרה לישראל וישר באה לכיווני כדי לחבק אותי. "בואי למרפסת, יש אוכל טוב". סימנתי לישראל עם הבקבוק ביד שיביא עוד שניים כאלה למרפסת והוא הנהן בחיוב. זה לא היה נראה כאילו זה מפריע לו שעומר התעלמה ממנו כרגע. התיישבתי איתה על הפופים במרפסת והיא אוטומטית התעטפה בשמיכת פליז שהייתה על אחד מהם, כדי להגן על עצמה מהקור הירושלמי של הלילה. "מה פשר ההופעה המפוצצת הזו?" עומר הייתה נראית שבורה וענתה בפרצוף עקום: "אהההה, סתם. הלכתי עם לירון לאיזה מסיבה. לא נכנסנו בסוף״.
״את באה לעבוד עליי? את ולירון שתיכן בחורות יפות, והזונה הזו חרמנית כמו גולנצ׳יק אחרי 48. אם לא היו מכניסים אתכן היא הייתה מתמזמזת עם הסלקטור. חוץ מזה תראי איך את לבושה. מי לא יכניס אותך ככה למסיבה?! מה הסיפור האמיתי?״

״איך שהוא מכיר אותי!״ היא אמרה בצחוק מבוייש. היא נאנחה והוציאה הרבה אוויר בנשיפה. "האמת היא שסתם, עוד דייט כושל... בחור שחושב שאם יצאתי איתו פעם אחת אז בדייט שני אני איתו לתמיד. מנסה לשחק משחקים של גבר ולהרשים אותי עם כמה טריקים מפגרים שהחברים שלו אמרו לו לעשות".
אני לא יודע מה היה בפעם הזו, אבל הרגשתי כאילו משהו מתהפך לי בבטן כשעומר סיפרה על הדייט. זה אף פעם לא קרה. היחסים בינינו היו כל כך פתוחים והיא הייתה כזאת חברה טובה שלי שזה אף פעם לא הציק לי. היה באמרה הזו מן משהו שונה הפעם, כאילו היא בעצמה מובכת מעצם זה שהיא סיפרה את זה. "עוד דייט כושל? את אומרת את זה כאילו יש לך רצף כישלונות כמו שיש כרגע לבית"ר". עומר נאנחה והודתה לישראל שהביא לשנינו פיתה עם מעט בשר ובקבוק בירה. "תהני ילדה" הוא אמר לה ואני סימנתי לו עם היד ללכת לכמה דקות כדי להמשיך את השיחה איתה. הוא התרחק משם בעליזות וקפץ על נטלי ועדן שישבו על הספה בסלון.

"זה לא בדיוק ככה אבל היו בתקופה האחרונה כמה ניסיונות כושלים שקרסו עוד לפני שהתחילו ככה שאני קצת בטוחה שמשהו בי לא בסדר, נו... אתה מכיר את ההרגשה הזו. עזוב את זה עכשיו, אני סתם רגשנית מדי ובחורה מדי. תשיג לנו איזה משהו לעשן, וגם איזה שוט של וויסקי יכול לעזור לי מאוד". הלכתי למטבח ובדרך גירדתי את ישראל מהבנות "אל תהיה שיכור מפגר- אתה מביך את עצמך! אני הולך להביא משהו לי ולעומר, איפה המגולגלים שלך?" לחשתי לו באוזן. חזרתי אחרי כמה דקות עם משהו שהוא החזיק בחדר ובקבוק חצי מלא של וויסקי סקוטי שהוא שומר על המדף. את המשך הערב אני זוכר כבר רק במעורפל. הייתי די מסטול מהנקודה הזו ושום דבר מלבד השיחה עם עומר אל תוך הלילה לא עניין אותי. לקראת השעות הקטנות הדירה התחילה להתרוקן מאנשים וכל מספר דקות הגיעו למרפסת חברים כדי להיפרד, לאחל נסיעה טובה ולתת חיבוק. ישראל נשפך על הספה כמו מת. אני לא בדיוק יודע כמה הוא שתה, אבל כשהגעתי הוא היה די שיכור ובמהלך הערב הוא תפס בכבוד את תפקיד השיכור המעצבן. לזכותו יאמר שהוא לא הקיא. בשלב מסוים אחרי שנשארנו רק אני ועומר בדירה, היא לקחה את שמיכת הפליז וזרקה אותה עליו כדי שלא יקפא מקור.

"בואי, אני אלווה אותך הביתה”. אמרתי לה תוך שאנחנו יוצאים מהדירה. הבית של עומר היה לא רחוק משם, משהו כמו רבע שעה של הליכה שהייתה מלאה בצחוק לא פרופורציוני של עומר. לפחות ככה נדמה לי.
זו הנקודה האחרונה שאני זוכר מאותו ערב, השלב הבא היה לקום בשעה 4 בצהריים של יום שבת, במיטה שהיא לא המיטה שלי. מבט לא מפוקס בחדר אישש לי את העובדה שאני ישן במיטה של עומר. קמתי מהוסס והלכתי למטבח.
"בוקר טוב יפיוף..." היא קרנה לעברי. ריח של טיגון מילא את הדירה הקטנה שלה ושמש של צהריים הגיחה מהחלונות. "בו-ק-ר טוב..." עניתי לה מבולבל. "מה... קרה אחרי שהגענו לפה?" שאלתי והבלבול רק גבר עליי. "הגעת והיית שפוך לגמרי... שאלתי אותך אם אתה רוצה להיכנס לשתות משהו ולהתרענן ובקושי הצלחת לדבר. עוד לפני שהספקתי להכין קפה כבר נרדמת על הספה אז פשוט ויתרתי גם כן, הקמתי אותך והובלתי אותך למיטה". "לא עשיתי איזה שטות... נכון?" "שטות? על מה אתה מדבר? היית הסקס הכי טוב שלי בזמן האחרון! איזה פנטזיה הגשמת לי אתמול!" היא אמרה בחיוך ונשכה לעצמה את השפה. לרגע נבהלתי ועומר הבינה את זה מההבעה על פניי "סתם יא מפגר! נראה לך שעשית משהו? היית כל כך גמור שהייתי צריכה לחלוץ לך את הנעליים כדי שלא תישן כמו כלב. ההפסד שלך".
היא הורידה כתפיה אחת מהגופייה לכיוון הכתף כדי להמשיך להתגרות בי. "טוב עכשיו את כבר מדברת מלוכלך. תכיני משהו לאכול בבקשה".

הקטע לקוח מהפרק הפותח של הספר שכתבתי ״צעד אחד אחרי אלוהים״ וראה אור בהוצאה ראשונה באוקטובר האחרון

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Rotem   Matarasso עקוב אחר Rotem
שמור סיפור
ספרים מאת Rotem   Matarasso Rotem Matarasso
צעד אחד אחרי אלוהים כשאדם מנסה למצוא את עצמו, בערך כמו שאני עושה כרגע, אז הוא מחפש תשובות לשאלות קיומיות ולדברים שגדולים ממנו. כשהוא לא מצליח למצוא את התשובות אז הוא מחפש במציאות את הדבר הזה שגדול ממנו, ואז הוא מוצא את אלוהים.
לפני שלוש שנים החלטתי שאני לא מוצא את אלוהים כמו שאבא שלי רצה שאראה אותו, כמו שסבא שלי ראה אותו וכמו שאמא שלא והאחיות שלי מוצאות אותו. בדרך של הדת, בדרך של לשמור שבת, לקיים מצוות ולהתפלל.
אלוהים זה מושג הרבה יותר גדול ממה שאנחנו בתור אנשים...
לפרטים נוספים
לסיפור זה 13 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
סיפור מרתק
הגב
דווח
Noam Harshish
Noam Harshish
הרבה זמן שלא נסחפתי אחרי טקסט כל כך ארוך שריתק אותי למסך בצורה ככ מיוחדת. כל הכבוד!
הגב
דווח
L S
L S
לא נסחפתי ככה בסיפור קצר כבר הרבה זמן, כתיבה מדהימה (:
הגב
דווח
טען עוד 11 תגובות
כותבי החודש בספרייה
טיולים
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
זה לא הזמן שלנו
זה לא הזמן שלנו
מאת: Danielle Salama
מלאך עם ראסטות
מלאך עם ראסטות
מאת: rbrb6000 .
סיפורים אחרונים
ריק בעולם מלא
ריק בעולם מלא
מאת: Yuval V
התגעגעתי
התגעגעתי
מאת: Yael Shayn
כפיות
כפיות
מאת: Ofek Avner
אנאלי-קטע אינפורמטיבי, נאמר לי
אנאלי-קטע אינפורמטיבי, נאמר לי
מאת: Yael Shayn
המדורגים ביותר
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
מומלצים מהמגירה
ארזתי לך מזוודה
ארזתי לך מזוודה
מאת: שבורת כנף
פסימיות
פסימיות
מאת: שבורת כנף
אז אתה בונה ארמון
אז אתה בונה ארמון
מאת: שבורת כנף
ואיך העז הוא
ואיך העז הוא
מאת: שבורת כנף