כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

הלוויה קרה

התמודדתי מוקדם מידי..

"אתה לא בוכה?"
אבא שלה שואל בגחגוח..
במקום שיוריד את הציניות יום אחד בחיו, בקבר בתו ויסתכל על עצמו הוא בוחר להתעלק עלי.
"לא. אני לא צריך דמעות שיגידו שקשה לי"
הוא חייך חצי חיוך שם את משקפי השמש שלו והמשיך לאדם הבא.
לעולם לא התחברתי אליו, שבע שנים של זוגיות ולא הצלחתי להבין איך היא ילדה של אבא. אבל בסדר איך אומרים.. יצאתי מידי חובה.
הזר בידיי, הזר הכי יפה בראיתי בחיי.
כל יום אהבה שלנו יחד חיפשתי משהו שונה, דרך להביא לה את הזר שתופתע, שתתלהב מהצבעים והיופי, שתתרגש....
והפעם הלכתי לקחתי שילמתי, וכשיצאתי התחלתי להסתכל עליו, ראיתי כמה הוא מיוחד ויפה, כאילו הוא נבחר מלמעלה. היא בחרה בשבילי.
החזקתי אותו חזק ולא רציתי להניח. ידעתי ברגע שאניח אסתובב חצי סיבוב ואברח מפה.
ולא אחזור לא אחזור לעולם.
פחדתי כל כך, חיכיתי וחיכיתי,
עברה שעה וההלוויה נגמרה, ראיתי איש איש דומע,
ראיתי את אחותה מתפרקת לגורמים, יורדת על ברכיה, קוראת לה לשוב...
החברים מהבית ספר לא יכלו לעקל, יואל הקיא בלי סוף, תמי רעדה..
אמא שלה השתגעה, לא נראתה ככה לעולם.
ואני אני עמדתי מול שמה שרשום בגדול, עם הזר בידי וחיכיתי לרגע שארגיש מוכן.
השעה הייתה כבר תשע בערב.
החלטתי לשבת כי החלו לכאוב לי הרגליים,
דמיינתי אותה ליידי בריאה ושלמה, ממש כמו לפני חצי שנה שעוד יכולנו לאהוב. היא ממש הייתה שם. התחלתי לדבר איתה
"עלמה.... אבא שלך שאל אותי למה אני לא בוכה? למה לא כואב לי? אני לא יודע"
"עמי אל תושפע מאבא, אתה יודע שהוא אוהב להתגרות בך" היא עונה לי בשמלה לבנה, פנים חיוורות וקרות..
"זה לא זה. אני לא מבין איך אני כל כך קר ואדיש למצב. את לא כועסת עלי?"
ממשיך לדבר לעצמי... והיא עונה.
"יקירי. אתה שוכח שלפני שמונה חודשים שהתבשר לי שחליתי איך בכית?
לא יכלת לחיות עם זה, בכית כל יום בחודש, כל שניה ורגע, ישבת ארבעה שבועות במקום שבעה ימים, התפללת בלי סוף, הורדת דמעות, לא הסתכלת בטלוויזיה, עישנת ושתית, פניך היו נפולות, לא הגבת לסביבה, אפילו לא לי, כעסת עלי, על עצמך, על אלוהים, על העולם האכזר. קיבלת את המוות שלי כבר אז אהובי,
קיבלת את זה שתכף אני הולכת ולא אשוב,
ידעת את זה... ואני אגיד לך את האמת כעסתי. כעסתי שבמקום שנחייה את הרגעים האחרונים אנחנו נופלים ישר לתוך הבור הנורא הזה, במקום להתמודד ולעמוד בקשיים, לנסות להלחם, קיבלנו את המחלה בקלות, קיבלת את זה קשה אבל לא נלחמת, לא עלי לא על עצמך. בחרת בקלות. במקום הנוח. בחרת להאשים את העולם שרק לך זה קורה. ואני מבינה, אני מבינה למה עכשיו אתה אדיש וקר, כי כבר עברו שמונה חודשים מאז שמתתי, רק שעכשיו.. אני קבורה מתחת לאדמה."
הנחתי את הזר ונעמדתי. הלכתי לכיוון הרכב, התעקמתי ונפלתי כל שניה, ניפצתי את בקבוק הערק שהיה בידי, לא היה בו כבר צורך. הוא עזר לי לגלות את האמת.
נכנסתי ונסעתי. הרחק מכאן, ממני וממנה. נסעתי להמשיך הלאה.

Eden Mordehaiev עקוב אחר Eden
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
Eden Mordehaiev
עמית אובססיבי
עמית אובססיבי
מאת: Eden Mordehaiev
על הפרעות אכילה וכל השאר...
על הפרעות אכילה וכל השאר...
מאת: Eden Mordehaiev
החוזק הנשי
החוזק הנשי
מאת: Eden Mordehaiev
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay