כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2 3

צ'או, Bella!

הוא סגר אחריי את דלת המונית, כמו ג'נטלמן אמיתי, וחייכתי אליו מבעד לחלון. החלון היה מטונף אז פתחתי אותו כדי לראות את החיוך שלו בפעם האחרונה ככל הנראה, ונופפתי. הוא החזיר לי נפנוף, וכשהמונית התניעה והחלה בנסיעה שלה, שמעתי אותו צועק לעברי "Ciao Bella". להתראות יפיפיה. צ'או. צ'או אלברטו.

אז החלטתי לטוס לאיטליה. פשוט לארוז ולטוס. אני, עצמי ולבדי, באופן הכי ספונטני שיש. כל כך ספונטני שעברו רק 18 שעות מהרגע בו הזמנתי את הכרטיסים באינטרנט ובין הרגע שבו התבוננתי מבעד לזכוכית העבה במטוס על פסגות ההרים המושלגות של האלפים האיטלקיים. "למה?" אתם שואלים? כי אני יכולה. כי סוף- סוף יש לי כמה ימי חופש, וכי תמיד ידעתי שאני צוענייה בליבי- חייבת לנדוד, חייבת לעבור ממקום למקום, להיות באותו מקום יותר מדי זמן מקבע לי את הרוח. הרגשתי שאיבדתי את עצמי קצת ושאני צריכה למצוא את עצמי ולגלות את עצמי מחדש. אז החלטתי שאני עושה צעד וטסה לאיטליה.

נחתתי ברומא, וברגע שיצאתי משדה התעופה ונשמתי את נשימת האוויר הרומאית הראשונה שלי- ידעתי שאני במקום הנכון לרגע הספציפי הזה בחיים שלי. לפי הפילוסופיה שלי, לכל רגע בחיים יש את המקום בו אנחנו מיועדים להיות, המקום שרק בו הרגע הזה יכול להתקיים במלוא עוצמתו, ועבורי- בגיל 23 ובתקופה הספציפית הזאת- רומא היה המקום בו הנשמה שלי הרגישה בבית.
כשניסיתי לתפוס מונית למלון שלי, ישר הבנתי איפה אני נמצאת- מלא צעקות באיטלקית, תנועות ידיים, נשים עם נעלי עקב שגם בחלומות לא הייתי מצליחה לאזן את עצמי עליהם, גברים בחליפות מחוייטות, תינוקות צוחקים, ריח של פיצה באוויר, בקיצור- הגעתי. בין כל ההמולה והרעש התקשיתי למצוא מונית פנויה, ונעמדתי לרגע באזור שקט יותר בצד ולגמתי מבקבוק המים שקניתי לפני רגע. צעקה של ילד בן 5 הבהילה אותי, הסתובבתי הצידה, והבקבוק, שלמזלי היה סגור, נפל מידיי והתגלגל. ניסיתי לעקוב אחריו בעיניי, אבל הייתה המולה כל כך גדולה, שאחרי רגע ויתרתי. כולה בקבוק שעלה יורו, וגם ככה הרצפה פה מלאה במיליוני חיידקים איטלקיים. אז לא משנה.

"Scusami, scusami signora" שמעתי צעקה שהתקרבה לעברי. האיטלקית שלי לא משהו, אבל בין שיירי הספרדית שנשארו מימי קטנטנות העליזים ובין הדימיון המסויים לאנגלית, הצלחתי להבין שעלם החמודות שהתקרב לעברי צעק "סליחה גברתי". "si" עניתי לו. איזה מזל שהיה את בלן שלימדה אותי גם קצת מילים שימושיות.
"Il tuo?" שאל והושיט את הבקבוק. הבנתי שהוא שאל אם זה שלי.
"Si, grazie" תודה, עניתי לו וחייכתי. חשוב להיות מנומסת בארץ זרה. תמיד חשוב להיות מנומסת, אבל במיוחד במדינה בה את לא מכירה אף אחד ובה עלמי חמודות שכאלה באים אלייך בריצה ומחייכים חיוך של מיליון יורו.
"Italiana?" הוא שאל? איטלקייה? וואו, איזו מחמאה, חשבתי לעצמי... מאז ומתמיד חשבתי שאיטלקים הם האנשים הכי יפים בעולם.
"No, Israeliana" עניתי לו. הלוואי שהוא לא איזה אנטישמי. בימינו כבר אי אפשר לדעת מי בעדך ומי נגדך. אני חושבת שהוא הבין שהאיטלקית שלי לא תהיה מדהימה, אז הוא עבר לאנגלית. תודה לאל, מי יודע איזה שטויות הייתי אומרת שם.
"אז מה את עושה פה?"
"סתם, מטיילת"
"לבד?"
"לבד."
"למה כזאת Bella מטיילת לבד?" איזה חמוד! חושב שאני יפה! Bella זאת המחמאה האולטימטיבית באיטליה ואני זכיתי בה!
"סתם, התחשק לי להיות קצת חופשייה לגמרי. בלי תוכניות, בלי משפחה מסביב, בלי חברות שרוצות לעשות שופינג כל היום. רציתי להכיר קצת את העולם ואת עצמי".
"ומה עם להכיר זרים?"
"גם להכיר זרים אני אשמח" עניתי וצחקתי. "רק אם הם נחמדים".
"Alberto" הוא הציג את עצמו וניגש לחבק אותי. וואו האיטלקים באמת אנשים חמים! לא נרתעתי אפילו לשנייה. ראיתי לו בעיניים שהוא בחור טוב. אלברטו. איזה שם שכיף להגיד, מתגלגל על הלשון. אלברטו.

תוך כדי שהוא מחבק אותי, כהרגלי הספקתי להריח אותו ואפילו לזהות שזה Tom Ford. כמובן שאם יש עם שמבין באיכות- אלו האיטלקים. מנעליים עד מעילים ועד בושם. הכל ברמה הכי גבוהה. הפנים של אלברטו היו ממש כמו הפנים שמדמיינים כשמדברים על בחורים איטלקיים- גבות עבות, שחורות, עור בצבע מוקה, שיער כהה ועבה, וזיפים כהים על הפנים. השיניים שלו היו לבנות כמו פנינים, והחיוך כמו הגירסא הגברית של המונה ליזה. הוא לבש חולצת כותנה לבנה ומעליה ז'קט עור שחור, ג'ינס, ונעליים חומות מזמש עם שרוכים. רק מישהו איטלקי יכול להתלבש ככה ולהראות שיק ולא כאילו הוא מחופש בבגדים הגדולים של אבא שלו. לזרועו השמאלית היה שעון עם רצועת עור חומה עבה, ומתחת לשרוול שלו הציץ קעקוע שהוסיף לו מסתוריות.

"אז לאן את ממשיכה מפה?"
"אני רוצה להגיע למלון הזה- אמרתי והושטתי לו את הברושור שהחזקתי בידי- אבל זה נראה כמעט בלתי אפשרי לתפוס פה מונית"
"עלמה במצוקה. זה תחום ההתמחות שלי, אמר וקרץ לי. בואי." הוא לקח לי את המזוודה ביד אחת, ואת אצבעות היד השנייה הכניס לפה שלו והוציא שריקה חדה ומיומנת. לא עברה דקה ומכונית עם שלט Taxi עצרה לידנו בחריקת בלמים. וואו, באמת מרשים, חשבתי לעצמי.
"Grazi" אמרתי לו. תודה, והושטתי יד ללחוץ את שלו. אבל כמובן שהוא פשוט חיבק אותי שוב. וכמובן שאני לא התנגדתי. הוא הכניס את המזוודה שלי לתא המטען, ואז פתח לי את הדלת האחורית של המונית והתיישבתי. הוא סגר אחריי את הדלת, כמו ג'נטלמן אמיתי, וחייכתי אליו מבעד לחלון. החלון היה מטונף ומלא בכתמים אז פתחתי אותו כדי לראות את החיוך שלו בפעם האחרונה ככל הנראה, ונופפתי. הוא החזיר לי נפנוף, וכשהמונית התניעה והחלה בנסיעה שלה, שמעתי אותו צועק לעברי "Ciao Bella". להתראות יפיפיה. צ'או. צ'או אלברטו.

הגעתי למלון והוא היה פשוט אך נקי, עם הרבה ירוק מסביב וציפורים מצייצות. פקידת הקבלה הייתה נחמדה מאוד, ולמזלי הבינה אנגלית, ולאחר שיחה קצרה היא מסרה לי את המפתחות לחדר 313. עליתי במעלית, נכנסתי לחדר, ולפני שהתחלתי לפרוק את המזוודה, לקחתי את אחת המגבות ונכנסתי להתקלח. אני שונאת טיסות ושדות תעופה ותמיד מרגישה מסריחה ומגעילה אחרי שאני מבקרת בהם. המים היו חמים ברמה המושלמת, לא רותחים מדי, ואני מתה על שמפו וסבונים של בתי מלון, אז כבר הטיול התחיל ברגל ימין, חשבתי לעצמי. קודם אלברטו, ואז מקלחת, מה יכול להיות יותר טוב?! יצאתי מהקלחת וכבר כמעט סיימתי להתנגב כששמעתי דפיקה בדלת. כרכתי סביבי את המגבת ואספתי את השיער הרטוב והריחני בקליפס למעלה. פתחתי את הדלת, והדבר הראשון שראיתי היו הפנינים. שיני הפנינים הלבנות שהגיחו מבעד לחיוך רחב. אלברטו!

"Ciao Bella" הוא אמר ונשאר לעמוד במסדרון. איך הוא ידע איפה למצוא אותי? הוא כאילו קרא את המחשבות שלי כשענה "הראית לי בשדה תעופה את העלון עם השם של המלון והכתובת שלו, אז לקחתי את האופנוע שלי מהחנייה ליד שדה התעופה והגעתי לפה. פקידת הקבלה הנחמדה אמרה לי מה מספר החדר שלך. אני מקווה שזה בסדר".
"בטח, בטח, סליחה, אני בדיוק אחרי מקלחת. בוא, תיכנס", ופתחתי את הדלת לרווחה והוריתי עם היד שלי לכיוון הכורסא שעמדה בצד. כל משך אותו הזמן אלברטו לא הסיט ממני את מבטו. הוא הסתכל לי בעיניים כמו שהסתכל עליי רק בנאדם אחד עד כה, וזה היה לפני הרבה שנים. כבר כמעט הספקתי לשכוח את המבט הזה.
"הכל בסדר?" שאלתי אותו. לכו תדעו למה הוא הגיע לפה, אולי הפלתי עוד משהו בשדה, אולי הוא מצא את הדרכון שלי, אולי נפל לי כסף, אולי נהג המונית שלי היה רוצח שכיר שכולם בעקבותיו... לכו תבינו את האיטלקים האלה.
"Si" הוא ענה לי ותפס לי את כף היד. הוא התקרב אליי בעדינות והריח לי את השיער. הופתעתי קצת ונרתעתי קצת אחורה, ואז הוא אמר לי "לכי, תתלבשי. יוצאים." אי אפשר לתאר את ההפתעה שהרגשתי במילים. מה אני בטלנובלה פה? ממתי בנים איטלקיים רודפים אחריי ברחבי העיר ומציעים לי לצאת כשאני לבושה במגבת? אבל באתי לפה כדי לחוות חוויות חדשות, שונות, ולהכניס קצת רוח במפרשים. ואלברטו נראה כמו הבחור שיכול להכניס רוח אפילו במפרשים של הטיטאניק ולהפיח רוח חיים במתים. הוא נראה כמו בחור שיודע לנצל כל רגע ולהפוך אותו למיוחד ולבלתי נשכח. ומי אני שאסרב לצאת עם דון ז'ואן איטלקי? אז לבשתי חולצה קצת שקופה מבד נשפך בצבע בז', וחצאית בצבע לבן. התאפרתי קלות, קצת מסקרה, סומק ואודם בצבע קצת כהה מהרגיל- בכל זאת, איטליה, ומותר להיראות פה יפה ומטופחת בלי שזה ייראה כמו תחפושת. ולסיום- בושם של Versace. באיטליה- התנהג והרח כאיטלקי. יצאתי מחדר האמבטיה וראיתי את ההפתעה בעיניו כשמבטו נחת עליי. לא עבר רגע ושוב שמעתי אותו שורק, הפעם לכיווני. "Bellisima" הוא אמר, לקח את ידי וסובב אותי במקום. הוא פתח עבורי את הדלת ולא עזב את כף ידי, למרבה המזל.

וככה הלכנו, אני ואלברטו, האיטלקי המסתורי שלי, ברחובות העתיקים של רומא. הלכנו למשמע הצלילים, למראית האנשים עם שמחת החיים ברחוב, מריחים ריחות בישול מדהימים מכל פינה, וההיסטוריה של הרחובות בני מאות השנים מלווה אותנו. כמה אוהבים הילכו על מרצפות האבנים האלה לפנינו? כמה זוגות צעדו בסימטאות האלה, התנשקו, החליפו מילות אהבה? כמה נשמות אבודות מצאו את דרכן ברחובות האלה, אותם הרחובות בהם אנחנו הולכים, הרחובות בהם אנו מוצאים את עצמנו. בהם אלברטו מצא אותי, ואני מצאתי אותו. ומי יודע, אולי אמצא גם את עצמי...

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Sophia Rose עקוב אחר Sophia
שמור סיפור
לסיפור זה 9 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Mor B
Mor B
בא לי עוד....
הגב
דווח
Ron Alfasi
Ron Alfasi
מדהים , היה שווה לחכות לעוד טקסט מדהים ממך
הגב
דווח
Sophia Rose
Sophia Rose
תודה רבה על ההתמדה ;)
הגב
דווח
טען עוד 14 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Sophia Rose
המכופתרת שלו
המכופתרת שלו
מאת: Sophia Rose
ואז הגיע ג'יימס דין
ואז הגיע ג'יימס דין
מאת: Sophia Rose
ששש.. אל תגיד מילה...
ששש.. אל תגיד מילה...
מאת: Sophia Rose
הצד שלו, הצד שלה...
הצד שלו, הצד שלה...
מאת: Sophia Rose
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
המדורגים ביותר
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
מומלצים מהמגירה
צעצועים
צעצועים
מאת: שבורת כנף
אני כועסת
אני כועסת
מאת: שבורת כנף
מחר יהיה טוב
מחר יהיה טוב
מאת: שבורת כנף
"אני אוהב אותך"
"אני אוהב אותך"
מאת: שבורת כנף