כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 3

אהבת נצח

הבעיה באהבה שאין לה חוקים. רק באהבה יש שטחי הפקר, ורק אהבה יכולה לגרום לאדם לעבור על כל מה שהוא מאמין בו.

"אנשים נוטים לחשוב שדברים נשכחים ונעלמים עם הזמן. "הכל שייך לעבר" הם אומרים לעצמם. אבל זו מחשבה של טפשים כי העבר הוא רק כמו דוב שרק נכנס לשנת החורף שלו. הוא עדיין מסוכן, גם כשהוא ישן. כך גם העבר. גם לו יש זמן וחוקים משלו והוא תמיד חוזר נושא איתו סודות נשכחים, לא נותן לך לשכוח ממנו.

***

אילת, ישראל, קיץ 2009

ענת פתחה את עיניה בעצלתיים. קרני השמש שחדרו מבעד לתריסים המלוכלכים הזכירו לה שהיום היא לא תוכל לישון עד שעה מאוחרת, ושהיא עדיין היא לא ניקתה את הדיר הקטן שקראה לו בית.
אבל זו הייתה הפינה שרק שלה, והיא אהבה את הדירה הקטנה מאד.

מאז עזבה את הבית לפני חמש שנים הספיקה לעבור בדירות רבות ומזמן כבר הפסיקה לספור אותן. אלו שאספו אותה אליהם, הבטיחו לה בית ואהבה וים של דאגה, אבל מהר מאד היא גילתה כי כולם ראו בה רק כלי לסיפוק הצרכים האפלים שלהם. אחרי שנמאס להם ממנה, הכל היה נהיה גרוע מידיי בשביל להישאר.

"בסך הכל אני אשמה... " חשבה לעצמה כל פעם שנזרקה לרחוב עם התיק שהיה גדול בהרבה ממנה.
"אני פשוט מקוללת.. לא מוצלחת.. "

אבא שלה תמיד הבהיר לה מה דעתו עליה. בכל הזדמנות התעלל בה לפעמים גם בגופה.
"את הקללה של קין את.. ", "צריך למסור אותך לצער בעלי חיים.. " היו רק חלק מהפנינים שלו, שנחרטו עמוק אל ליבה.

בדיוק ביום שמלאו לה 16 חזרה הבייתה ואבא השפיל אותה מול נועה ולינור, שתי החברות היחידות שהיו לה. היא לא יכלה עוד, וכשחיבקה את אמא במטבח ואמרה שהיא עוזבת הוא צעק שאפילו לתחנת האוטובוס לא תצליח להגיע ולא חסך בתיאור "מחמיא" של גופה. את המבט של שתי הבנות היא לעולם לא תשכח, גם לא את העלבון הצורב.

ככה היא זוכרת את עצמה מגיל קטן. אמא שלא מצליחה להגן עליה מזעמו של אביה שריסק כל טיפה של בטחון עצמי שניסתה לסגל לעצמה. והאחים? לא היה יום שלא התעללו בה. אבל היא סלחה, סלחה לכולם עם הזמן. גם לאמא שרק שתקה. רק לאבא, מעולם היא לא הצליחה לסלוח ולהבין.

היום, כמה שנים אחרי לא היה זכר לילדה שברחה אז מהבית. הרעב שביקר אצלה לעיתים קרובות סוף סוף עזר לה לרדת במשקל, ופתאום עיניה הירוקות נצצו מבעד למסגרת השיער השחור הארוך שירד מטה מטה על גבה. לפעמים היא חשבה שחבל שהתייפתה כך. הבנות בכל עבודה ראו בה איום והגברים היו בטוחים שמותר להם הכל..

בעשרה לשבע בדיוק נעלה את הדירה, החביאה את המפתח בארון החשמל וירדה לתחנת האוטובוס.
היא לא הבחינה בעיניים שלא ירדו ממנה לרגע.

****

תל אביב, ישראל, חצי שנה לפני כן.

חמש בערב. השמיים האפורים כיסו לסירוגין את השמש שכאילו התעקשה להסתנן דרכם במין מלחמה אינסופית. ישבתי במשרד שלי בקומה 17 על העיר תל אביב, לוגם באיטיות כוס קפה רותח וחושב על כך שאולי הצלחתי להגשים את כל החלומות שאי פעם היו לי, כשמרטין המזכירה הודיעה לי על אדם שממתין בחוץ ומבקש איתי פגישה.

"למתי קבעת לו?"

"הוא הגיע בלי לתאם.." ענתה לי במבוכה.

"תנפנפי אותו. אני עסוק." אמרתי לה חצי בנזיפה, מחזיר מבטי לתיקיית המסמכים שנפרשה על השולחן. מחר הכרעת דין במשפט רצח שאני נלחם בו כבר חמש שנים, להכניס את הבנזונה לכלא לכל החיים.

"ניסיתי. לא הצלחתי. הוא טוען שזה דחוף ושזה לא סובל דיחוי."

זה קורה. אנשים תמיד חושבים שהבעיות שלהם הכי בוערות. אני עורך דין כבר שלושים שנה ומודה שכבר פיתחתי אדישות לאלה שמתחננים. הפעם, משהו בי התרכך, ובכל מקרה אני מוכן היטב למחר, מה גם שהשופטת עדנה ואני מכירים כבר שנים..

"תכניסי אותו נו.. שיהיה."

*******
הוא היה גבר כבן ארבעים וחמש לכל היותר. לבוש מכנסי ג'ינס וחולצה לבנה פשוטה, שעון רולקס מוזהב על אמת ידו השמאלית. מגולח היטב ונינוח כבד של בושם יקר התפשט בחלל החדר כשהתיישב. שניות מעטות לקח לי להבחין בכל אלה, ולהבין כי לפניי עומד אדם עשיר מאד. עם הזמן כבר פיתחתי טביעת עין לאלה, - כך ידעתי אם לבזבז מזמני היקר על האומללים שהתדפקו על דלתי.

"אני חייב את הייעוץ שלך. אני צריך לכתוב צוואה." אמר ללא שהיות עוד לפני שהספקנו להחליף מילות נימוסים.

"שתהיה בריא עד מאה ועשרים, מר.. ?", רומז לו שטרם הציג את עצמו.

"עופר. קוראים לי עופר." החזיר לי כמעט מיד, מיישיר אליי מבט.

"אתה נראה לי צעיר. לא חושב שמוקדם מידיי בשביל זה?"

"אם תשמע את הסיפור שלי אולי תבין שלפעמים נהיה רק מאוחר מידיי.."
עכשיו כבר הסיט מבט אל חלונות הזכוכית הגדולים, ונראה כחולם למראה השמש שדהרה מטה אל הים.

הצצתי בשעון.
תיכף המטפלת מחזירה את הילדים מהחוגים הביתה. לא ראיתי אותם כבר כמה ימים, קבור במשרד אל תוך הלילה נדמה שאפילו אשתי שכחה איך אני נראה. 'תגיע מוקדם היום אני מתגעגעת אליך' כתבה לי רק לפני חצי שעה, רומזת לי בסימן מוסכם של שנים שהיא רוצה אותי הלילה.

אין מצב שאני מבזבז את הזמן עליו, החלטתי.

"הייתי שמח לשמוע אותך, אבל באמת שזה זמן לחוץ. קבע בבקשה פגישה עם מרטין לשבוע הבא ובשמחה אעשה בשבילך כל מה שצריך." ושוב התרגיל של החזרה למסמכים. זה לא עבד עליו.

"בבקשה. זה חשוב. אני ימתין לך בחוץ." אמר ויצא.

'איזה חוצפן הבנאדם, זה לא יאומן..' חשבתי לעצמי, אבל לא הצלחתי לכעוס עליו. להיפך. משהו בי ריחם על האיש שנראה שהחיים דוקא האירו לו פנים.

בשמונה וחצי, שלוש שעות לאחר מכן, וקצת אחרי שמרטין עזבה, נעלתי את חדרי מהנהן לשלום למנקה הזקנה שנכנסה עם עגלת הנקיון.
הוא לא בסביבה, חשבתי לעצמי בסיפוק, יורד במעלית וחושב על הלילה הסוער שמצפה לי.

אבל בלובי ליד השומר, נשען על אחד מעמודי הענק שעיטרו את הכניסה הוא המתין וחיוך עצוב התפשט על פניו כשראה אותי.

"רק שעה מזמנך. זה לא יקח הרבה זמן." הבטיח אמר למראה פניי שנפלו. לא התאמצתי להסתיר את העובדה שלא התחשק לי לשמוע עוד סיפור הערב. אני נתקל בזה כבר שנים.

'אאחר היום מעט מסרי נשיקות לקטנים', סימסתי לרונה אשתי, מחליק את הפלאפון לכיס המעיל כאילו בער בידי, יודע שהיא תכעס וגם הלילה לא אראה אותם.

"איפה אתה רוצה לשבת, עופר?" שאלתי אותו.

"יש כאן מקום נחמד, לא רחוק. שקט שם עכשיו בימים כאלה.." ענה לי, לוחץ על שלט האזעקה של הג'יפ שלו שחנה וארבעת גלגליו על המדרכה.

"קיבלת דו"ח..." הושטתי לו את הדף הלבן שהוצמד לו לשימשה כשהתיישבתי לידו.

הוא קימט אותו אפילו מבלי להסתכל, והשתלב במהירות בתנועה.

********

הפאב על החוף היה נטוש בלילה סוער שכזה.
ברקים הבזיקו במרחק מעל הים ואני חשבתי שזו תפאורה לסיפור אימה.
המלצרית בטח סטודנטית, ספק הניחה ספק זרקה לנו את הבירות על השולחן, והזיתים שנראו עייפים כמוה עשו לי דווקא חיוך על הפנים. 'אני אדיוט מכור לריגושים' חשבתי לעצמי והדלקתי סיגריה ראשונה.

כאילו זה היה הסימן בשבילו.. והוא התחיל לדבר.

*******

" הכרתי את נעמה לפני עשרים שנה. אני עדיין זוכר את אותו הקיץ שהיה רק שלנו במושב הקטן.
אני זוכר את הלילות את הימים לצידה, את הריח של השיער שלה, את המבט בעיניה.
עבר הרבה זמן מאז, אבל עדיין הכל נמצא כאן. בפנים עמוק עמוק. "

הוא הצביע על הלב שלו, והעיניים שלו הבריקו.
"אפשר אחת.. ? " שאל אותי מצביע על קופסת הסיגריות שלי.
"בטח.. לבריאות. " אמרתי בחיוך מנסה לשחרר קצת את האווירה.

" באותו קיץ הייתי עוד ילד. כולה בן עשרים וארבע. אני מסתכל אחורה ושואל את עצמי מה חשבתי לעזאזל, אבל לא תמיד אנחנו חושבים. היא הייתה ילדה בת עשרים, בדיוק סיימה צבא. אני חזרתי מהטיול בהודו עוד בהשפעת סמים, ומבולבל, לא יודע מה רוצה לעשות.

"הייתי יושב עם אח שלה כל צהריים, מדליקים ג'וינט, פותחים עיתון דרושים ומתחילים לצלצל. היינו מתקשרים בהתחלה למה שבאמת היה הגיוני, אבל שום דבר לא התאים ואז היינו מתחילים לצלצל לאל-על, למשרות ניהול בבנקים ולחברות שמחפשים מהנדסים.. מבלבלים את המוח של המסכנים שענו לנו מהצד השני. בקושי תעודת בגרות הייתה לי, ככה שהעיתון הזה היה טוב רק כדי להרוג את הזבובים של הדרום. אלה משהו מיוחד, לא מוותרים..

"וככה הכרתי אותה. יפהייפיה, אבל לא רק. היה בה משהו מיוחד. בהתחלה לא היה נעים לי אפילו להסתכל עליה. אחות של חבר זה טאבו, ובכלל, יש לה חבר רציני. כשעזבתי את המושב היא הייתה עוד קטנה, ועכשיו אחרי הצבא והטיול היא גדלה. נהייתה אישה.

"היא התחילה איתי. לילה אחד דפקה לי על הדלת אמרה ששכחתי את העיתון.
היה ברור לי שהיא יודעת שאין לי מה לעשות איתו, היא בעצמה שמעה את שיחות הדרושים.

אבל זרמתי איתה, אין לי מושג למה ואלוהים יסלח לי על זה.. "

עוד סיבוב בירה, עוד סיגריות שנדלקות בחושך.
ראיתי עליו שהוא בכלל לא איתי, כולו בזמן אחר, במקום אחר. הוא המשיך:

" הבעיה באהבה שאין לה חוקים. רק באהבה יש שטחי הפקר. רק אהבה יכולה לגרום לאדם לעבור על כל מה שהוא מאמין בו. וזה בדיוק מה שהיה שם.
לפעמים אנחנו עיוורים, מסונוורים מהרגש וזורקים לפח הכל.

דיברנו קצת כל פעם ולאט לאט יותר. היה לה משעמם, לי אפילו יותר. ובלילה הראשון שהיא הגיעה אליי לחדר ושכבנו, נשבעתי לעצמי שזו פעם אחרונה, הרגשתי נורא וקיללתי את עצמי.
הבעיה, שהופיעה גברת אהבה. כל יום חשבתי עליה. הייתי מגיע לאחיה כבר לא בשביל הדרושים ולחסל זבובים. חיפשתי אותה בכל מקום. ולבסוף נשברתי.

חזרנו לקשר, כל אותו הקיץ בילינו יחד מתחבאים מכל העולם בטוחים באהבה שלנו מנהלים רומן סוער מתחת לעיניים של כולם.

"אני צריכה אותך כאן לידי. אתה משלים כל מה שאין בו, זה שיהיה בעלי. " ככה אמרה לי.
ולמספר חודשים הייתי בטוח שבאמת זה מה שיקרה. אהבתי אותה ועדיין אוהב יותר מכל דבר בעולם. האהבה האמיתית שלך, לעולם לא תעזוב אותך לא משנה כמה זמן יעבור גם כשתהיה על כסא גלגלים בבית אבות עם טיטול ופיליפינית צמודה, שוכח איך לאכול- תמיד תזכור את זו שצבעה לך את העולם בצבעי פסטל, זו שציירה לך פרפרים על הלב. "

הוא השתתק.
בתנועת יד סימן למלצרית להביא וויסקי. הבנתי שהיא מכירה אותו כי הוא השתמש רק בתנועות ידיים.
סימון של כוס קטנה עם היד, וארבע אצבעות מיד אחר כך, הביאו לנו ארבע שוטים של וויסקי ישן.

"קח לך אחת.. השאר לי. "
נוהג או לא כבר לא היה אכפת לי. רציתי קצת להשתתף איתו, לקחת מעט ממנו מהמשקל הזה שפתאום רבץ עליו. בכלל, לא נראה לי שנצא מפה לפני הבוקר.

"שנה עברה מלאה באהבה. שכחנו מה מותר מה אסור, ואז הגיעה החתונה. ' אני חייבת להתחתן איתו, זה מסובך' אמרה לי כשניסיתי לשכנע אותה שתיפרד ממנו כי ממילא אין ביניהם אהבה. אבל היא בכתה, ורק ביקשה שאשאר שם לידה. 'תבנה לך חיים אחרים אני מוכנה. תתחתן תביא ילדים.. ויום אחד נעשה גם אנחנו אחד משלנו.."

האיש הזה עצר לרגע, מסובב אליי מבטו.
" אתה חייב להבין מה היה שם ביננו.. אל תשפוט אותי בבקשה אם אתה חושב שאני אדם רע. אנחנו היינו מה שאומרים 'זיווג משמים'. וסתם פאדיחה של מישהו שם למעלה הביאה לכך שלא נוכל להיות ביחד.. לא מבין למה. "

"היא בסוף התחתנה איתו? " שאלתי, מת לשמוע את ההמשך.

" היא התחתנה. בטח שכן. דקה עוד לפני החופה החזיקה לי את היד, הבטיחה שמדמיינת אותי שם לידה. אבל אני נשברתי באותו לילה השתכרתי, ואחר כך זה כבר לא היה אותו דבר. היינו נפגשים פה ושם אחרי, אבל זה לא היה זה. לילות שלמים הייתי יושב באוטו מול הבית שלה, רואה את האורות כבים בחדר השינה שלה ויודע שגבר אחר לוקח את מה ששלי. "

השעה כמעט עשר בלילה. מבט חטוף במסך הפלאפון ואני מספיק לקרוא הודעה כואבת מרונה.
'תדע שחיכיתי לך. אנחנו כבר לא נפגשים. זה לא מה שרציתי. לילה טוב."

התעלמתי. לא עניתי. שקוע כולי בכאב של זה שמולי.

"בא לך לצאת רגע החוצה?" שאל אותי אחרי שתיקה.

"בטח."

הוא השאיר כמה שטרות שכללו טיפ שמן ונפנה אל היציאה, אני אחריו.
צעדנו אל קו המים וקור אימים מכה בנו.

אז, על רקע רעש הגלים שהתנפצו אל החוף סיפר על הלילה האחרון שלהם בו היו יחד. סיפר איך אמר לה שהוא חייב לעזוב כי כבר לא מסוגל לראות אותה עם גבר אחר, והיא ביקשה אותו רק פעם אחת ואחרונה לעצמה. עם דמעות וקול נחנק תיאר בפרוטרוט וכאילו היה זה אך אתמול, איך חיבקה אותו בוכה, מתחננת שלא ישכח אותה כשבעלה נכנס אל החדר.
מכה אותה ואז אותו, מנפץ את הפרידה שהיתה אמורה להיות שקטה. מהבושה, כך אמר, עזב את המושב כבר למחרת עולה על מטוס לארצות הברית, ומשאיר אותה לגורלה בלב כבד.

"כמה זמן היית בחו"ל?" שאלתי אותו, בועט מבלי משים בשאריות זבל ובקבוקים.

"לקח לי חמש שנים עד שפתחתי שם חברה לשיפוצים," המשיך מתעלם משאלתי, "ועוד חמש עשרה שנה עד שהצלחתי להודות שאיני מצליח להשאיר את העבר הזה מאחוריי. חלמתי עליה תמיד. התגעגעתי אליה גם כשנשים אחרות עברו לי במיטה. נעמה היתה ועודנה, האהבה היחידה של חיי.

"עשרים שנה לא דיברנו. ניסיתי לשכוח אותה והתפללתי בשבילה. אינספור פעמים תהיתי מה קרה איתה אחרי שעזבתי ואם היא מאושרת. כמה פעמים ניסיתי לברר מה איתה, ולא הצלחתי. היו פעמים שכבר החלטתי לחזור ולמצוא אותה אבל החרטתי ברגע האחרון.. דוחה את החזרה לפעם הבאה.
עשרים שנה לקח לי לחזור, ולפני חודש נחתתי כאן והתחלתי לחפש אותה.."

עופר בכה עכשיו. הגבר הזה שמי יודע כמה רועדים מפניו התגלה עכשיו מולי על שפת הים בתל-אביב בשעת לילה זו כילד קטן שהעבר מעולם לא הניח לו.

"רק אתמול החוקר הפרטי שהפעלתי מצא אותה..." אמר וקולו נחנק.

"נו? מה איתה איפה היא?" קטעתי אותו, מת לדעת את ההמשך.

בלי מילים הוא הוציא נייר צהוב מקומט מכיסו והגיש לי אותו.

'המרכז לבריאות הנפש שלוותה. בניין 5 קומה 2, חדר 14. סיסמת כניסה 7864 על הזרוע הימנית קעקוע א. א. א'.

"מאתמול אני לא ישן, אני פוחד לראות אותה.. בוא, בוא איתי. אין לי אומץ לבד..." ביקש ממני ספק מצווה ספק מתחנן.

אני אפילו לא מהסס. עשרים דקות אחר כך אנחנו כבר בהוד השרון, הלנד-קרוזר השכור שלו כמעט חוצה את הכיכרות.

*******

"ערב טוב אדוני, אנחנו לביקור קצר כאן.."

"אין ביקורים בשעות כאלה!" השומר נזעק מחלון ביתן השמירה הקטן שלו, לא מבין למי דחוף כל כך להגיע בלילה גשום שכזה לגיהינום שבין קירות האבן שכאן.

"בבקשה, זה חשוב מאד," עופר מתחנן.

"אני מצטער. אסור. ויש גם מצלמות ואזעקה." הוסיף, מסביר ברמז מדוע אינו יכול להרשות לנו להיכנס בניגוד לנהלים.

שני שטרות של מאתיים שעופר שלף, גרמו לשומר המבוגר להעלים עין ולפתוח לנו את השער הכבד, לא לפני שהזהיר אותנו לבל נתעכב יותר מרבע שעה.

אנחנו בפנים.

*******

בניין חמש כך נראה, כאילו התאמץ להסתתר מבעד לעצים הרבים שהקיפו אותו. משום מה דווקא לידו כבר לא נראו המדשאות המטופחות והשיחים הגזומים, יד נעלמה מניחה לעוברי אורח תמימים כלל לא להבחין בו. בכל הסביבה לא נראתה נפש חיה, ורק מידי פעם הפריעה את מנוחת הלילה איזו צעקה עמומה. במקום כזה, בו נאספים אלה שהשפיות הסתלקה מהם, רק מלאכי הגיהינום יכולים להישאר.

פחדתי.

הקפנו את המבנה הישן עד שמצאנו את דלת הכניסה הראשית. בחלונות הרבים לא נראו אורות כלל, ורק יללות מעוררות אימה העידו על כך שהנשמות האבודות עוד כאן.

חמישה מטרים לפני הדלת עצרתי את עופר, מושך אותו הצידה מתחת לתקרת הבטון.
"חכה רגע עופר. אני לא יודע למה אני נכנס.. מה מחכה לנו אתה יודע? מה קרה לה?"

הוא עצר ונפנה אליי, ואני ראיתי יגון ופחד בדיוק כמוני בעיניים שלו.
"דימה החוקר בדק במושב," כמעט לחש, "ממה שהבין מאלה שהצליח לדובב, בעלה לא הפסיק להכות אותה מאותו היום. המשפחה שלה נטשה בבושה, משאירה אותה איתו לבד. תשעה חודשים אחר כך היא ילדה.. " הוא הליט את פניו בידיו.

"כשבעלה גילה שהילדה הבלונדינית שלי, החליט למרר לה את החיים.
מה שמחכה לנו כאן זו התוצאה של המעשים שלי."

העיניים שלי התמלאו דמעות. אני לא זוכר שהזלתי דמעה אפילו בלוויה של אמא שלי.
אבל הסיפור האומלל הזה קרע ממני וקילף את כל שכבות ההגנה שעוד נותרו בי, וכבר איני עורך דין אדיש, אלא רק אחד שמרגיש את הכאב של זה שמולי.

חיבקתי אותו.

"בוא. בוא נעשה את זה." לקחתי ממנו את פיסת הנייר.

7864. זמזום קצר והדלת נפתחה.

******
מעולם לא חזרתי להיות מה שהייתי אחרי אותו הלילה.
מראה הגבר שכרע ליד מיטת הברזל, מתאחד באיחור של עשרים שנה עם היחידה שאהב, - קילף והסיר ממני כל טיפת אדישות והגנה שעוד נותרה בי. אני עוד זוכר את מגע המשקוף הקר עליו נשענתי לא נותן לדלת להיסגר, אני זוכר עוד את הדמעות ששרפו על לחיי לראשונה מזה שנים ארוכות.

בהתחלה, היה נראה כי כלל לא שמעה אותו. היא שכבה מרותקת וקשורה למיטה, פניה היפות עדיין חיוורות ושיערה מוטל על הכרית הלבנה. אבל הוא דיבר ודיבר, בלחש ולפעמים ביללה.
'מצטער על הכל אהובה. מצטער שלא באתי להציל אותך. מצטער שנתתי לך לאהוב אותי..' חזר שוב ושוב. היא לא הגיבה לו כלל. אבל כשכבר קם ונפנה אליי, היא קראה לו. בקול חלוש אבל ברור:

"עו-פר.."
קראה לו, במאמץ ניכר.

הוא חיבק אותה. מנשק את זו שיכלה להיות אשתו אבל הפכה לקורבן חטאת של אהבה אסורה.
הוא חיבק אותה עוד שעה ארוכה, ממלמל לה מילים וסודות אל אוזנה.

אני לא יודע גם היום לומר מתי עזבנו את המקום, אבל כמעט האיר השחר כשהוריד אותי בחניה שם הרכב שלי עמד מיותם.

"ניפגש מחר," אמר לי. "אני רוצה לרשום לה את הכל. שיטפלו בה כמו שצריך. ויש לנו עוד כמה דברים לסגור.. תודה שבאת. אעריך את זה לעד." אמר ונסע.

*******

אבל למחרת עופר לא חזר אליי.

שבוע לאחר מכן הגיע חוקר המשטרה אליי, מניח על שולחני מעטפה חומה.

"הכרת את עופר דניאלי, אני מבין.." אמר לי לבוש האזרחי מתיישב מולי.

"אני מכיר אותו," תיקנתי.

"תפתח, תפתח.."

כמה דפים מהודקים בסיכה מוענו אליי. פתחתי את הדף הראשון שנשא את כותרת בית המלון,
וקראתי ידיי רועדות:

ניר,
אני כבר לא אגיע אליך. אינני יכול לחיות עוד יום אחד נוסף עם הידיעה שהרסתי את חייה של האישה היחידה שאהבתי, וכנראה שגם את אלו של הבת שלי. אני מתכוון לשים קץ לחיי כשאסיים לכתוב מכתב זה. אני מצרף בזאת הוראה בלתי חוזרת להעביר על שמה של נעמה ועל שמה של ביתי היחידה את כל הנכסים שלי. בדפים המצורפים מפורטים כל מספרי חשבונות הבנק והנכסים שצברתי. מעריך את הכל במיליונים. אני מצווה עליך לדאוג כי יעבירו אותה למעון פרטי במימון מלא מנכסיי. אני מטיל עליך למצוא את הילדה שלי, היום כבת עשרים. תגמול הינך רשאי לקחת ככל העולה על רוחך.

בכבוד רב,
עופר דניאלי."

הבלש קם מותיר אחריו זימון לחקירה ולמסירת עדות. 'לא משהו מיוחד. פורמלי בלבד', אמר. ככה, ככה נסגר הגולל על סיפור חיים של בן-אדם.

מצאתי אותה, את ענת, אחרי כמה חודשים של חקירה מאומצת באילת.
בהתחלה סירבה לדבר איתי אבל כשסיפרתי לה הכל הסכימה לחזור איתי למרכז.
כנאמן לרווחתם כפי שהוטלה עלייי המשימה בצוואה, דאגתי לשכן אותן בבית מרווח לא רחוק ממני, ושלא יחסר להן דבר. לפעמים היה נדמה כי נעמה איתנו בסעודות השבת, ואפילו חשבנו כי הנה היא חוזרת לעצמה, מעודדים מכל סימן של שיפור. אבל הרופאים צדקו. הנשמה שלה נשרפה. היא רק גוף כאן בעולם הזה.

*******

בתחילת החורף הבא זה קרה.
נראה, כי השקט נתן מנוח לנשמתה של נעמה, ובבוקר אחד המטפלת מצאה אותה עודנה ישנה, שנת עולמים, נראית בדיוק כמו בפעם הראשונה שפגשתי בה.

ומעל הקבר התחוח עמדנו לבסוף רק שנינו אחרי שכולם הלכו, אני וענת שכבר לא היתה לבד, נפרדים בדממה מאישה שידעה אך צער בחייה, ורק בגלל אהבה אסורה.

וכשהתכופפה להניח פרח אדום, הבחנתי בשלוש אותיות מסולסלות על זרועה.

א. א. א.

"ענת, מה זה אומר?" שאלתי, מצביע על הקעקוע.

"גם לאמא היה כזה," ענתה לי שפתיה רועדות, "אבא תמיד היה כותב לה מכתבים של אהבה וחותם באותיות האלו, -

א. א. א. זה..

אני אוהב אותך."

מוזמנים לעקוב Amitay Avrahami

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Avrahami Amitay עקוב אחר Avrahami
שמור סיפור
לסיפור זה 14 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Just me .
Just me .
מצמרר ומרגש. לא חושבת שאי פעם קראתי קטע שגרם לי לתחושה כזאת
הגב
דווח
Horizon /
Horizon /
הרבה זמן שלא בכיתי מקטע באתר. מרגש וסוחף כמו תמיד. תודה
הגב
דווח
Avrahami Amitay
Avrahami Amitay
טוב לי שהצלחתי לגעת..
הגב
דווח
טען עוד 15 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אהבה
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
מרגש
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
מהי אהבה
מהי אהבה
מאת: Kipod Kipod
אחותי הגדולה לירון וחיית המחמד שלה, סרטן.
אחותי הגדולה לירון וחיית המחמד שלה, סרטן.
מאת: Nizan Zarotski
סיפורים אחרונים
אני חולה בגללך
אני חולה בגללך
מאת: mashka pal
לעזאזל איתך אהבה
לעזאזל איתך אהבה
מאת: אנונימית ...
בכל הכח 7
בכל הכח 7
מאת: שיר פיליבה
בכל הכח 7
בכל הכח 7
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
להרוויח את עצמי מחדש
להרוויח את עצמי מחדש
מאת: Kipod Kipod
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה
התאהבתי בשמנה.
התאהבתי בשמנה.
מאת: Rom Eliaz