כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
5

הַפֵּתֶקְ הַאֳדוֹםּ וּמֶעִילְ הַעוֹרְ הַמֱאוּבָקְ

"שתדע ותזכור אהובי, שלא משנה מה יקרה איתנו, אני תמיד אהיה שם בשבילך. המקום שלך בתוך הלב שלי שמור לנצח."

במסלול החיים שלנו,
מהיום שנולדנו ועד היום שנמות,
אפשרויות הבחירה חוזרות על עצמן בהמון רבדים.
האפשרות לבחור בין התקווה לייאוש,
בין השמחה לעצב, בין השלווה לכעס,
ובין ההצלחה לכישלון, אלו אפשרויות שאנו נתקלים בהן באופן כמעט יומיומי.

אך ישנה אפשרות בחירה אחת אשר אינה חוזרת על עצמה,
והיא הבחירה הזאת בין להלחם בכל הכח על האהבה הכי גדולה שלנו, לבין לוותר עליה ולהרים ידיים.

ואני, אני הייתי בטוח שהחיים כבר בחרו בשבילי.

***

התעוררתי לבוקר יום שלישי, אמצע שבוע רגיל למדי.
אך לא זכרתי שהיום זהו יום ההולדת שלי,
הוריי דאגו להזכיר לי.
הם יודעים היטב שאני לא חסיד של מתנות וברכות,
אני שונא אותן ואת ימי ההולדת. ויש לי סיבה לכך.

אך בכל זאת הם החליטו שקצת רענון לא יזיק בחדר שלי, והם קנו לי כמה רהיטים חדשים.

הרגשתי שעל הדרך זאת הזדמנות טובה לעשות סדר בכל המגירות שבחדר.

אז מיקמתי את הכיסא מול המגירות והתחלתי בעבודה.

תוך כדי שרוקנתי את השידה הקודמת שלי,
מצאתי בתוכה את קלסר השירים שלי.
כל אותם שירים שנהגתי לכתוב בגיל ההתבגרות.
הכל עדיין מתויק ושמור היטב.

ולפתע, בעודי ממשיך לסדר, שמתי לב למעיל עור מאובק שזרוק לו באחת המגירות-
"מה זה? זה בטח לא מעיל שלי." חשבתי לעצמי בקול.
וכשניערתי אותו מהאבק המצטבר לפתע נפל מכיסו פתק בצבע אדום, מקופל היטב.

"מוזר..." חשבתי לעצמי,
אני לא מכיר את המעיל הזה. ואני גם לא זוכר שכתבתי אי פעם שיר על דף בצבע אדום. הסקרנות התחילה ללחוץ, אז פתחתי את הפתק:

"אהובי, היום אתה חוגג 18 חורפים,
ובחרתי לכתוב לך 18 סיבות למה אני כל כך אוהבת אותך."

"פאק!" מלמלתי לעצמי, תוך כדי שהדמעות מתחילות להציף אותי.
לקח לי ממש שניות בודדות להבין שזאת היא ושזה הפתק שלה,
של האהבה הראשונה והאחרונה שלי.

***

לאהבה הראשונה שלי קראו נעמה,
והתחלנו לצאת יחד בכיתה ט'.
היינו זוג מיוחד ומשוגע כאחד,
לא היינו זוג רגיל כמו שאר הזוגות בבית ספר.
כל דבר שעשינו, עשינו יחד.

נעמה מאד אהבה את הים והגלים,
ואני מאד אהבתי אקסטרים ואתגרים.

מכיוון שכל דבר היינו עושים יחד,
היא אפילו הצליחה לשכנע אותי להירשם איתה לקורס צלילה.
לאחר מכן, היא לימדה אותי גם לגלוש, ומידי פעם היינו קמים יחד בשעת נץ, לובשים חליפות ויוצאים לחוף לתפוס גלים של בוקר.

אני נזכר שביום ההולדת ה17 שלה עשיתי לה הפתעה ולקחתי אותה למקום שהיא הכי אוהבת,
עשינו שייט במרינה תחת ירח מלא.
רק אני, היא והים.

בדומה לכל הדברים שלימדה אותי, ולרגש שפיתחתי בזכותה לעולם שלה, כך גם אני לימדתי אותה על העולם שלי וגרמתי לה לפתח רגש כלפיו.

לימדתי אותה לרכב על סוסים,
לנהוג על טרקטורונים, לטפס על צוקים.
ואת הבאנג'י הראשון שלנו, עשינו יחד.

וגם היא, ביום ההולדת ה-18 שלי,
בחרה לעשות לי הפתעה כמו שרק היא יודעת...
היא לקחה אותי לעשות צניחה חופשית.
זה היה מדהים.
הרגשתי שאנחנו כובשים את העולם, אני והיא ביחד. מעל כולם.

את אותן חגיגות יום ההולדת סגרנו במסעדת דגים על חוף הים.

אני זוכר במעורפל את השיחה שלנו מאותו ערב:
"אהובתי, אני רוצה להגיד לך תודה.
אני לא יודע מה עשיתי בחיים שככה זכיתי בך, פשוט תודה."
"מי שזכתה כאן זאת אני. אתה המתנה שלי, אני אוהבת אותך."
"אני אוהב אותך יותר." אמרתי, ושתינו לחיים.

***

רגע, רגע! אני נזכר! המעיל הזה...
זה המעיל שנעמה קנתה לי ליום הולדת!

***

"אהובי, זה בשבילך, תמדוד."
"חיים שלי הוא מהמם! תודה."
"חכה אהובי, זה לא הכל. כתבתי לך גם כמה מילים...
אך אני הולכת לבקש ממך עכשיו משהו, ואני רוצה שתישבע שתיישם זאת, ולא תשאל אותי שאלות."

"אוקיי נו, נו אני נשבע!" אמרתי בסקרנות גוברת.

"היום בדיוק אתה בן 18,
אז כתבתי לך כאן בפתק 18 סיבות שמסבירות למה אני אוהבת אותך.
אך אני לא רוצה שתפתח את זה עכשיו. יום יבוא ונפתח את זה יחד ואני אקריא לך סיבה אחר סיבה."

***

נשבעתי לה שלא אשאל שאלות, אז כיבדתי את בקשתה.
באותו ערב קיפלתי את הפתק היטב ושמתי אותו בכיס של המעיל.

כשיצאנו מהמסעדה ונסענו בדרך חזרה הביתה,
עברנו תאונה קשה.
התהפכנו ועפנו באוויר עד שהרכב נבלם על מעקה ההפרדה.

יש לי פלאשבק קצר שאני מסתכל על נעמה וכל מה שאני רואה זה דם.
לאחר כמה שניות איבדתי את ההכרה וכשהתעוררתי הייתי כבר בבית החולים.

כשפקחתי את עיניי הוריי היו לידי.
אך המשפט הראשון שיצא מפי היה:
"איפה נעמה? אמא אבא תענו לי, איפה נעמה? היא בחיים?"
"אתה צריך לנוח יובלי שלי" אמא אמרה ומיד עינייה הוצפו בדמעות שמבשרות רעות.

הרופא והאחות נכנסו אל החדר:
"אני רואה שהתעוררת יובל, איך אתה מרגיש?" שאל הרופא.
"דוקטור אני רוצה לראות את נעמה! איפה היא למה אתם לא עונים לי?!" ניסיתי לקום אך נתקלתי בכאבים עזים שלא אפשרו לי. צרחתי הכי חזק שיכולתי, אך זה לא הועיל.

"תראה יובל, כל מה שאני יכול להגיד לך כרגע, זה שנעמה נמצאת בטיפול נמרץ, ואנו נלחמים על חייה."

ומאז אותו משפט, חשך עולמי.

***

כנראה שבחרתי לברוח מהמציאות במשך השנים.
ועכשיו אני נזכר, אני נזכר בכל הפרטים הקטנים שהודחקו מזכרוני לאורך כל הזמן הזה.

והצבע האדום על הפתק, זה הדם שנשפך בזמן התאונה. דם שהתייבש והותיר את חותמו.

***

"אהובי, היום אתה חוגג 18 חורפים,
ובחרתי לכתוב לך 18 סיבות למה אני כל כך אוהבת אותך...."

התחלתי לקרוא סיבה אחר סיבה, ותוך כדי שהדמעות הציפו אותי, הגעתי לסיבה האחרונה בפתק.

"והסיבה השמונה עשרה-
הסיבה שבזכותה אני הכי אוהבת אותך:
היא שאני יודעת, שלא משנה מה יקרה איתנו בעתיד, אתה תמיד תישאר הגבר היחיד בעולם שאני ארגיש בטוחה לידו, שאני ארגיש לידו מוגנת.
אתה לעולם ועד תהיה האחד והיחיד שלי.
איש סוד, החבר הכי טוב, המתנה שלי.

שתדע ותזכור אהובי, שלא משנה מה יקרה איתנו, אני תמיד אהיה שם בשבילך.
המקום שלך בתוך הלב שלי, שמור לנצח.
אוהבת אותך המונים אהוב שלי."

***

חנק ישב בגרוני. לא הצלחתי לנשום לכמה רגעים.

"את הבטחת נעמה, את הבטחת..." מלמלתי לעצמי תוך כדי שאני מנסה להסדיר נשימה ומנגב את הדמעות.

חמש שנים, פאקינג חמש שנים חלפו.
במשך כל הזמן הזה חייתי בהדחקה, נסגרתי בתוך עצמי. ההרגשה הזאת שאני אשם, מנעה ממני מלחזור להיות מי שהייתי.

נעמה אמנם בין החיים, אך בעקבות אותה תאונה, היא איבדה את הזיכרון.

גיליתי שכשהיא השתחררה מבית החולים, הוריה ארזו את עצמם מהארץ ועברו לגור בגרמניה.
הם לא רצו שאני ונעמה נחזור להיות בקשר.
הם האשימו אותי בתאונה, ובאובדן הזיכרון של בתם.

עכשיו אני קולט בעצם, שאני ונעמה מעולם לא נפרדנו.
אף פעם לא החלטנו לסיים את הקשר,
הוריה הם אלו שהחליטו לשים לנו סוף.

אז כבר חמש שנים שאני לא חוגג ימי הולדת,
כי לא מצאתי טעם לחגוג בלי נעמה.

***

לאחר שסיימתי לסדר את הרהיטים החדשים בחדר,
נסעתי עם הוריי לארוחת ערב.
סיפרתי להם שבזכות אותם רהיטים חדשים,
מצאתי את הפתק של נעמה.
סיפרתי להם שאני גם מרגיש יותר טוב, שמשהו בי השתחרר, המחסום הרגשי נפרץ סוף-סוף.

בבוקר שלמחרת, התעוררתי וגיליתי מכתב
המונח על ידי:
"אנו יודעים שאתה שונא מתנות,
אך חשבנו והגענו למסקנה שעבר המון זמן, ואנחנו רוצים שתחזור להיות מאושר ילד שלנו.
אז קנינו לך כרטיס טיסה לגרמניה, אתה לא חייב לעשות זאת, אך אם תבחר שכן, אנחנו מאחוריך.
ארזנו בשבילך את המעיל והפתק שלה בתוך המזוודה.
לך ילד שלנו, לך בעקבות האהבה שלך.
לך תעורר את זכרונה.
אם היא התאהבה בך בגיל 15,
היא תתאהב בך גם עכשיו.
רק תבטיח לנו דבר אחד, שאם אתה נוסע,
אתה לא חוזר לארץ בלעדייה. אוהבים, אבא ואמא."

ללכת בעקבות הלב זו לא אופציה. זו דרך חיים.
ללכת בעקבות הלב זו לא אופציה. זו דרך חיים.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Roi Jan עקוב אחר Roi
שמור סיפור
לסיפור זה 12 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Just Me
Just Me
וואו מדהים אחד! לא הפסיקו לרדת לי דמעות! אתה כל כך נוגע!!!
הגב
דווח
Roi Jan
Roi Jan
כיף לקבל תגובות ממך!
תודה רבה שמח לדעת שהצלחתי לגעת בך
הגב
דווח
אנונימית .
אנונימית .
הרבה זמן לא התרגשתי ככה. וואו.
הגב
דווח
טען עוד 21 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Roi Jan
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan
לרדוף אחר השלמות
לרדוף אחר השלמות
מאת: Roi Jan
כּוֹתֵב לָךְ מֱגָן עֵדֶן
כּוֹתֵב לָךְ מֱגָן עֵדֶן
מאת: Roi Jan
אֳחִי, זאת מי שהיא.
אֳחִי, זאת מי שהיא.
מאת: Roi Jan
מתח
להילחם בשבילו- פרק 102
להילחם בשבילו- פרק 102
מאת: שלכת כותבת מהלב
ג'וזפין - פרק 1
ג'וזפין - פרק 1
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אין מנוחה לרשעים
אין מנוחה לרשעים
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אנחנו לא זוג
אנחנו לא זוג
מאת: שקד מיכאל
סיפורים אחרונים
עיניים של לוחם- פרק 1
עיניים של לוחם- פרק 1
מאת: N M
דרכים מצטלבות
דרכים מצטלבות
מאת: Benel Jerassi
בכל הכח 2
בכל הכח 2
מאת: שיר פיליבה
לנסוע איתך ברכב
לנסוע איתך ברכב
מאת: Amit Cohen
המדורגים ביותר
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski