רווקה + 1
-"יש לי ילדה בת ארבע" היא אמרה בסוף. הוא שתק, ולקח לגימה ארוכה מהכוס שלו כדי להצדיק את השקט שהיה מסביב.
-"יש לי ילדה בת ארבע" היא אמרה בסוף. הוא שתק, ולקח לגימה ארוכה מהכוס שלו כדי להצדיק את השקט שהיה מסביב.
היא תמיד הייתה שומרת את המשפט הזה לסוף, הפחד הזה שיפסלו אותה בגלל זה תפס אצלה מקום בהרגל. אף אחד לא היה מצליח לדמיין את זה, אחד אחרי השני היו תמיד ניגשים אליה, מתחילים שיחה ועם אלה שהיו נראים לה גברים רציניים, מישהו שהיה יכול להפוך להיות אבא, לפעמים היא הייתה יוצאת לפגישה. הם תמיד היו מחמיאים לה, מדברים על כמה הם רציניים והשאירו מאחור את המשחקים ואז כולם היו שותקים. חלק מחפשים תירוץ לסיים את הערב, חלק היו מדברים על עוד פגישה ליום אחר ואז נעלמים, וחלק היו נשארים לשאול שאלות על למה ואיך ואז גם נעלמים.
-"בסדר לא ציפיתי לתגובה אחרת" היא הוסיפה כשהוא הניח את הכוס על השולחן ועדיין לא דיבר
-"אני כבר לא יודעת למה אני ממשיכה לעשות את זה לעצמי. אתם כולכם דיבורים על בגרות ובלה בלה בלה, פשוט בוא נלך וזהו לא קרה כלום" היא קמה מהספסל והתחילה ללכת לכיוון האוטו והוא המשיך בשקט בעקבותיה, תוך חמש דקות הם היו באוטו ותוך רבע שעה מתחת לבית שלה.
-"למה לא אמרת לי את זה בהתחלה?" הוא שאל אותה בסוף וכיבה את המנוע כאילו מתכנן איזו שיחה ארוכה
-"כנראה שאני אוהבת לתת לעצמי תקווה, וזה לא שחסר לי משהו בחיים. רק לפעמים ללכת לישון ואין את מי לשתף באיך עבר היום. פעם כעסתי על עצמי כל כך שהאמנתי במישהו שלא הייתי צריכה, הוא הבטיח לי כל כך הרבה דברים ובסוף נעלם, אבל באותו לילה כשהיא נולדה והחזקתי אותה פעם ראשונה הבנתי שהיא בחיים לא יכולה להיות טעות ושאני אעשה בשבילה הכל, כנראה גם לחפש בשבילה אבא ועם הזמן גם אחים שיהיה לה לשחק איתם לשמור עליהם" היא אספה את הדברים ופתחה את הדלת ולפני שירדה הוסיפה בקול שקט
-"מצטערת אם גרמתי לך לבזבז את הזמן" וסגרה את הדלת בלי לחכות שיענה, הזמינה את המעלית ולבשה את חליפת הגיבורה שהכינה לעצמה לפני ארבע שנים.
-"אמא" הבית התמלאה בקול של ילדה, היא סגרה את הדלת והרימה אותה
-"איך עבר היום נסיכה שלי?" היא לקחה אותה לחדר, שילמה לבייביסיטר על השעתיים וחצי שהייתה שם וחזרה להרכיב איתה את הפאזל שהתחילה איתה ואחרי חצי שעה התחילה להכין ארוחת ערב. כשהן התיישבו בשולחן מישהו צלצל בפעמון של הבית, היא קמה בשקט, הלכה לדלת והסתכלה בעינית וראתה מהצד השני את הבחור שיצאה איתו מקודם, לקח לה כמה שניות להחליט עד שבסוף פתחה את הדלת, הוא עמד שם עם חיוך, ביד אחת אחז זר פרחים וביד השניה אחז בידו של ילד ואז הוסיף
-"תכירי זה אלון הבן שלי בן ארבע, סיפרתי לו על הבת שלך והוא רצה להראות לה את המשחק האחרון שקניתי לו אז פשוט עברנו בסביבה ועלינו... אה וזה בשבילך" והוא הושיט את הזר אליה.
כנראה זאת הדרך שלי להיפרד ממך. לכאוב את החלל הריק הזה שנשאר במיטה ולהתגעגע, זאת גם הדרך הארוכה לסלוח שהלכת בלי לתת יותר מדי סיבות, בלי יותר מדי מלחמה, בלי להבין שעל מי שאוהבים לא מוותרים כל כך מהר. אבל אני אהיה בסדר, אני מבטיח, רק תדעי שאני עם עיניים מבריקות, עדיין מחכה שתחזרי..."
***************************************************************
שמי אדם, בגיל 23 בדיוק לפני שנתיים, בשעות הקטנות של הלילה, התחלתי מסע בלי להיות מודע אליו. ישבתי באחת העמדות הקטנות שמשקיפות אל הים, ולא הצלחתי להוציא מהראש את אותה אחת שאהבתי. ידעתי שאני אמור להילחם עליה, אבל אני צריך גם לכבד את השקט שהיא רצתה.
לא זוכר למה ואיך מצאתי את עצמי מתחיל לכתוב, שופך את כל הגעגוע, את כל האכזבה ואת כל האהבה שלי אליה על גבי נייר, בתקווה שיום אחד היא תקרא את זה, תצליח להבין אותי ותחזור.
מאז אותו לילה לא הפסקתי לכתוב סיפורים עליה, עליי, על אהבה, על אכזבות, על מלחמות ועל החיים עצמם.
הספר כבר מוכן ומודפס ומחכה לכם. הוא כולל 193 עמודים והמון סיפורים שיגרמו לכם להרגיש הזדהות אהבה אכזבה או פשוט להעביר לכם כמה דקות עם חווית קריאה.
שלח תגובה
כתיבה מרגשת ביותר!
