התגעגעתי הוא שלח
פעם אור אמר שהצלקות הן הכי משמעותיות לבני האדם, כי תמיד נזכור אותם, אבל אני אומרת... שהצלקות הן הכי משמעותיות כי הן מלמדות אותנו לא לעשות את מה שעשו לנו.
״התגעגעתי״
אחריי שנתיים הוא שלח
״מה השתנה״ שאלתי בקרירות, כשבתוכי הלב מדמם כאילו הכל קרה רק אתמול
״התגעגעתי״ הוא ענה שוב
״זה כל מה שיש לך להגיד לי?״ שאלתי
״זה כל מה שחשוב״ הוא ענה
״איפה ליאה?״ הוא שתק, ליאה זו האחת שלמענה הוא עזב אותי
דקות ארוכות שהוא מחובר ולא עונה, ובסוף הוא אמר
״לצידי, ישנה, וכל מה שאני חושב עליו זה שהיית כאן לפניה״
סגרתי את הטלפון ועצמתי עיניים, אומרת לעצמי לשכח שזה קרה
כי אחריי שנתיים שהוא איתה, שום געגוע אליי או אליו, לא יחזירו בחזרה את הכאב שכאבתי, או את האהבה שאהבתי
״זה רק אני?״ הודעה חדשה
הבנתי, הוא מתכוון לגעגוע, בער בי להחזיר לו בדקירה
אבל התבגרתי
״שנתיים של געגוע, הפך כבר להרגל״ החזרתי
והדמעות, כמו ברז, נשטפות ונבלעות בשפתיים
״אני מצטער״ מה זה כבר משנה... אחריי שנתיים כמה זה כבר משנה
״אני מניחה את הראש ועוצמת עיניים ושוכחת שדיברנו, מחר כשתצטער על ההודעות, אל תדאג, מחר נתעורר כמו בכל יום בשנתיים האחרונות, לילה טוב אור״
ונרדמתי.
בבוקר פתחתי את הפייס, וראיתי שאור הפך לרווק
בסטטוס שהתלווה לחדשות הוא כתב.
״להיות גבר של אישה זה להיות גבר לאישה אחת, בראש ובלב, וגם אם הם 2 איברים שונים, הם חייבים להיות תואמים, וכשהם לא... אין תועלת באף אחד מהם״
שאלתי את עצמי בחדרי חדרים אם היתי מסכימה לחזור במידה והוא היה מציע, ואז הערתי את עצמי מהמחשבה, כי לי יש את יוסי, והלב והראש אצלי מתואמים, הגעגוע לאור הוא צלקת, שלמדנו ביחד לחיות איתה, ובעיקר להניח לה בשקט.
פעם אור אמר שהצלקות הן הכי משמעותיות לבני האדם, כי תמיד נזכור אותם, אבל אני אומרת... שהצלקות הן הכי משמעותיות כי הן מלמדות אותנו לא לעשות את מה שעשו לנו.
שלח תגובה
