כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 3

קצרין

"אתה מאמין באלוהים?" התנתקה ממני במפתיע. "לא." עניתי לה, חושב שאם הוא היה קיים הוא לא היה גורם לעומרי למות. "אבל אתה לא חושב שזה הזוי ששנינו עוד זוכרים משהו מכל זה?" היא שאלה במבט חולמני, ואני עניתי בלב בשתיקה שאם יש אלוהים אז הוא טועה כמונו בדיוק, ורק לפעמים מנסה לתקן את השטויות שלו.

ינואר 2015, קצה העיר קצרין.

הרכב פונה כאילו מעצמו ברחובות השוממים של העיר קצרין בשעת בוקר מוקדמת זו.
טללי בוקר עדיין על המכוניות שחנו בצדדים, וחתולי רחוב משכימי קום על הפחים.
היא יושבת לידי בדממה, וקרני השמש צובעים את שערה שכיסה את פניה בצבעים של חורף,
והיא שותקת. מניחה לי לקחת אותה אחורה בזמן.

*******

תשע שנים עברו מאז הכרנו ולפני שבוע מצאה אותי בפייסבוק.
אני תקועה במקום היא כתבה, מקווה שתענה ואני לא ארגיש עוד יותר דפוקה.
עניתי לה שאני בדיוק כמוה עוד אוסף זכרונות ושברי חלומות, אין לי בעיה שניפגש ואולי זה אפילו כדאי.
אז היא רק שלחה לי מספר טלפון חדש, ואמרה שמחכה.
שבוע אחר כך כבר אספתי אותה, והדממה ברכב מלאה היכן שפעם היתה אהבה.

*******

עוד פנייה אחת, ואנו ברחוב שלה. הרכב גולש אט אט עד שאני בולם מול המקלט בו הכל החל, מכוסה הוא כמעט כולו בגרפיטי מרושל וצמחייה.
"את מוכנה?" אני שואל אותה כשהרכב דמם.
"רק איתך." היא אומרת, עיניה תלויות בי.

דלת הברזל הכבדה חורקת באנחה כשהחלודה צווחת שנים של שתיקה.

אנחנו בפנים.
*******

תשע שנים לפני, מחנה אימונים צנובר, צמוד לקצרין.

"תביא תביא אש.." עומרי אומר לי.
הוא מוציא ג'וינט שמן, ואנו נשענים אל קיר הבלוקים המתפורר. כבר אחת בלילה ואנו במקום הקבוע שלנו בורחים ממתחם הגדוד אל המבנה הישן ששימש פעם את הקצינים הסוריים. עצי אקליפטוס מסביב, אלה שאומרים שאלי כהן המרגל הישראלי יעץ לנטוע ובכך סימן את המפקדות למטוסים של חיל האוויר הישראלי. 'מעניין אם הוא יודע מה הולך פה היום..' אני חושב לעצמי כשעומרי התחיל לשרוק איזה שיר אהבה עצוב, מה שעשה רק בלילה.

"תגיד, מה עם אלונה? נתנה לך בשישי?" אני שואל אותו בחושך. הוא לא מספיק לענות לי וצעדים נשמעים היטב מפצחים ענפים יבשים. "שששש..." מסמן לי להקשיב.

אנו נעמדים ומציצים פנימה, נזהרים לא להשמיע רעש. דקה עוברת ואנו מבחינים בשתי דמויות. לחש דיבורים נשמע. אנחנו לא מצליחים להבין מי אלו אבל נראה שהם יודעים מה הם עושים.
זמן קצר אחר כך נשמעים קולות.
הוא מסתכל עליי ואנו מחייכים בחושך. ניסן המ"מ של הצעירים והפקידה של הפלוגה. לאורו החלוש של הפלאפון הם מתפשטים ויורדים אל מה שנראה כמזרון עבש.
כעת לא ניתן להתבלבל ברעשים. שנינו חוזרים אל מצע העלים היבשים.
עומרי מחזיר את הג'וינט חזרה לחפיסה של הנובלס שלו ושעה ארוכה אנו עוד מחכים בחושך שמעשה האהבה יסתיים.

"בואנה.. שרמוטה הנחמה הזאת, אה?" הוא לוחש ואני מתאפק לא להיקרע מצחוק.

כשהכל נרגע ניסן כנראה הדליק את הסיגריה שאחרי, לא יודע שזה כבר יותר מידיי בשביל עומרי.

"בנזונה! שעה אני מחכה שהוא יגמור כדי לעשן!"

עוד לפני שהספקתי לעצור אותו הוא התרומם משחיל אבן בעוצמה פנימה.
נחמה חצי עירומה, צרחה ונמלטה מהחורבה וניסן אחריה מבוהל לא פחות ממנה..

"תביא תביא אש.." עומרי היה מבסוט ואני חשבתי שזה החבר הכי דפוק וטוב גם יחד שאי פעם היה ויהיה לי.

*******
עומרי ואני הכרנו בטירונות ביום הראשון. היה ביננו מין חיבור שכזה ממבט ראשון, כמעט אהבה.
וכשהטרטורים היו נגמרים ושוחררנו למיטות, היינו יוצאים מהאוהל מחפשים פינה של שקט, מעבירים שעות בשיחות של לחישות. כך למדנו האחד על השני הכל. סיפרנו אחד לשני על הבית, על המשפחה, האהבות שנשארו מאחור וכל החלומות לעתיד.

הוא היה נמוך ומוצק, עורו השחום עמד בניגוד גמור לעיניו הירוקות. הוא היה מוכשר וכמעט כל מה שנגע בו הפך זהב. בשל העובדה שהיה חזק קיבל את מקלע הנגב, ותמיד עבר בקלות את כל מבחני הכושר מרשה לעצמו להתנהג כאילו עדיין היה ראש כנופייה בשכונה בה גדל.
ואולי יכל היה להיות לו עתיד אחר ממה שהגורל צייר לו, אילולא הייתה לו הנטיה להסתבך.

הפה שלו, החוצפה שתמיד לוותה בחיוך סיבכה אותו יחד עם הנטיה לעשות מה שבא לו. וכשהוא חטף שבתות על ימין ועל שמאל, אני שלא ממש היה לי למה לחזור נשארתי איתו. אפרת עזבה אותי עוד בבקו"ם כשהבינה שאני הולך להיות קרבי, והבית.. טוב זה כבר סיפור אחר.

שמונה חודשים אחרי הגיוס יכלתי לומר בבטחה שמצאתי את הנפש התאומה שלי. אני חושב שאם ידעתי איך הכל יסתיים אולי הייתי יכול למנוע משהו מזה.
בכל מקרה, באותו הקיץ עלה הגדוד להתאמן בצנובר, ואנו כמובן יחד.
*******

" בא לך לרדת לקצרין?" שאל אותי כשסיימנו לעשן ואני כבר רואה כוכבים נופלים. לו זה לא ממש הזיז.

"וואלה.. לא ידע אחי.. מאוחר פצצות.." ניסיתי להוריד אותו מזה אבל כרגיל עומרי תמיד הצליח לגרום לי לעשות מה שרצה, ועשר דקות אחר כך מצאתי את עצמי זורק את הנשק ומטפס אחריו על הגדר בדרך לעיר שנרדמה מזמן. עד הבוקר אף אחד לא יחפש אותנו.

באותו קיץ חרשנו את קצרין בלילות.
היינו אז גולנצ'יקים משועממים בני עשרים שחיפשו אקשן וסקס מהיר וזול לפני החזרה למוצבים. היינו יורדים לפעמים גם עשרה חבר'ה בחושך ובנות משועממות בעיר לא חסרו. אז היינו אוספים את שרידי המשכורות שלנו וקונים אלכוהול ששחרר את הביישנות וכבלי המוסר שלהן.

באותו הערב רק אני ועומרי היינו. כך הכרתי את תמי.

*******

"אתה זוכר את הערב שנפגשנו בפעם הראשונה מול הפיצה?" תמי שאלה אותי אחרי כמה דקות של שתיקה במקלט שריחות טחב וזכרונות ישנים מילאו אותו.

"כן. ברור שזוכר.." עניתי לה.

"מה אתה בדיוק זוכר?"

שלפתי סיגריה מהמעיל, פיניתי את מיטת העץ שעוד עמדה בפינה מגרוטאות שנאספו עליה והצעתי לה לשבת לידי.

היא לא רצתה.
הדלקתי את הסיגריה. נשפתי עננת עשן והתחלתי לדבר מעלה את כל זכרונות הלילה ההוא ואלו שבאו אחריו:

"ירדתי עם עומרי לעיר באחת בלילה.

דווקא באותו לילה העיר הייתה ריקה ורק את וחברה שלך ישבתן מול הפיצה שכבר הייתה סגורה.
התיישבנו לידכן בלי לשאול יודעים שהמדים והנשק עושים חצי מהעבודה. את החצי השני הסאטלה סידרה.

"היה כיף אני זוכר. צחקנו הרבה ודווקא את היית קצת קשה בהתחלה. וכשעומרי לקח את חברה שלך לסיבוב נשארנו אני ואת. ישבת רחוק ממני. לא זרמת.

"היו הרבה רגעים של שקט ואז הצעתי שנלך להסתובב. שאלת מה עם עומרי ואני אמרתי לך שלא תדאגי מקסימום נחזור לבד.

"סיפרתי לך על עצמי. כמה שאני לפעמים לבד כמה חסרה לי אהבה בשעות של הלבד בעמדה. סיפרתי לך אני חושב כל סוד שהיה לי מעצמי, בטוח שביום המחר לא ניפגש. זאת היתה הסאטלה או העיניים שלך אני לא יודע. את היית שונה תמי."

"אתה חנפן גרוע. זה לא ממש עזר לי.. " קטעה אותי בכאב. אני המשכתי.

"כשהגענו לתחילת הרחוב הזה את התיישבת על המדרכה ופתאום התחלת לבכות. סיפרת לי שאבא שלך עזב כשהיית קטנה ושאמא מתקשה לדאוג לך ולאחים הקטנים שלך. סיפרת לי שעזבת את הלימודים בשנה האחרונה, כדי לעבוד ושהעיר הזו נמאסה עלייך.

אני.. לא ידעתי איך להגיב אז פשוט חיבקתי אותך. וניסיתי להרגיע. פתאום נישקת אותי מגלה שמעולם לא שכבת עם אף אחד.."

תמי התיישבה על הרצפה נשענת אל הקיר הקר וסימנה לי להביא לה סיגריה. מבחוץ כבר נשמעו קולות הרחוב המתעורר לתחיה אבל שנינו היינו לרגע בעולם משל עצמנו.

"שאלתי אותך אם את לא רוצה לעשות את זה כבר. ואת אמרת שאת פשוט מחכה לבנאדם המתאים אבל גם שפוחדת שאין כזה דבר בכלל.. בסוף הלילה הגענו לכאן למקלט הזה.

"המיטה הזו עמדה בפינה ההיא. התחבקנו וזה קרה.
בהתחלה כאב לך ואני שאלתי אם להפסיק ואת ביקשת שאמשיך ורק שאבטיח שאתקשר למחרת.

בבוקר חזרתי לבסיס. זה היה בוקר שישי. עומרי נרדם אצל חברה שלך וקיבל ריתוק במקום יציאה הביתה. וכשהתקשרתי אלייך הביתה לפני שבת את בכית. אמרת שכבר חשבת שלא אתקשר.

"אני חושב שזה היה הרגע שהתאהבתי בך תמי, אף פעם לא אמרתי לך. בימים שבאו אחר כך הייתי בורח אלייך כמעט כל יום. ירדנו לזוויתן לעשות אהבה, יצאנו לטייל בשדות הבזלת שסביב העיר ואפילו לקחת אותי להכיר את אמא שלך. ובמעיין שצמוד לבסיס נפגשנו כמעט כל יום, שם למדנו אחד את השניה, ואני התמכרתי אלייך. לכולך.
אבל אז, אחרי כמעט חודשיים פרצה מלחמת לבנון השניה.

וזהו. התקשרתי אלייך, אמרתי לך שלא אספיק להגיע לחבק אותך ועליתי לאוטובוס יחד עם עומרי והחבר'ה."

תמי בכתה עכשיו.

"כמו מטומטמת חיכיתי לך בתחנה בכניסה לעיר.. ראיתי את האוטובוסים יוצאים אחד אחרי השני ואני פשוט ידעתי שמשהו רע יקרה." היא לא הביטה בי רק לרצפה, מנגבת עם קצה המעיל הלבן שלה את הדמעות, "עד הצהריים נשארתי שם, מחכה אולי תחזור."

שתקתי. מה יש לי כבר לומר?
ואז היא חייכה חיוך עקום, צוחקת על עצמה שהיא כבר ילדה גדולה אבל עוד בוכה מהזכרונות האלו של קיץ 2006..

*******
בכפר המקולל ההוא בדרום לבנון הגדוד שלי חטף רציני.
הגיהינום הופיע שם במסך של אש ועשן זעקות פצועים ודם של חברים שהתפרקו שם. אחרי יומיים וחמישה הרוגים אליקים המ"פ החליט לעבוד לבד כי אף אחד לא יעזור לנו. הוא הציב אותי ואת עומרי איתו בחוד כדי לפלס לנו מעבר בטוח החוצה מהתופת ולחלץ פצועים מהטנקים שהתפוצצו שם אחד אחרי השני.

שקיעה של מלחמה- אוג' 2006, לבנון.
שקיעה של מלחמה- אוג' 2006, לבנון.

אני הייתי קלע. עין בעדשה, פותח תא שטח דרך הטלסקופ מוודא שנקי, ואם יש ספק, אז אין ספק אליקים אמר.. כך התקדמנו מבית לבית, עומרי מחפה עלינו באש תופת במעברים החשופים. אני נזכר בזה עכשיו וכולי צמרמורת. כי רק אלוהים יודע איך הגבר הזה סחב כזו כמות תחמושת. הוא ירק שם אש על המחבלים שהיו בטוחים שהצרורות שלא נפסקו מגיעים מכמה מוקדים.

ביום השלישי אליקים נפצע מרסיס בטון שחתך לו את הפנים אבל אם היה מתפנה הוא חשש שהפלוגה תיפגע מורלית. " רזי, קרא לעומרי ותיצמדו אליי." אמר לי.
אני ועומרי היינו העיניים והאוזניים שלו, והקשר העביר את הפקודות לקצינים. אף אחד לא ידע מה הלך שם עד שיצאנו ואליקים התמוטט.

יומיים עברו עלינו ככה. אני ועומרי מדברים בקשר ביננו, מתאמים תנועות בשפה שלנו. אני בצד ימין של הרחוב תופס תצפיות, צולף במחבלים שהגיעו כמו נמלים בשיירה, עומרי מרסס עליהם את אש הגיהינום ואז אחרינו כולם, מטולים וטילי לאו לא משאירים להם סיכוי. כך עברנו מבית לבית במאבק עיקש בחיזבאללה.

בהפוגות כשתפסנו מחסה היינו יושבים יחד, מעשנים סיגריות זולות שמצאנו שם, ולמרות הכל חייכנו. אני והוא יחד, מי יכול עלינו? ככה חשבנו. יודעים שבלעדינו אולי הסיפור היה נגמר אחרת מזמן.
"אני רגוע שאתה שומר עליי." אמר לי באחת הפעמים, ואני שהכרתי אותו כאחד שלא מראה רגשות, ידעתי להעריך את זה.

"תמיד אחי. תמיד שומר עליך. וכשכל זה ייגמר נעוף לדרום אמריקה, אה? .."

"בטח."

היינו כבר עייפים ומורעבים, סרט המלחמה הזה מציאותי לגמרי ואנו מכוסים בדם שלנו ושל אחרים.
אולי זה מאלוהים ואולי גם לא לא הייתה שליטה שם, אבל אני לוקח את כל האחריות על עצמי.
ביום האחרון עומרי ואני הגענו לפאתי הכפר. האוגדה אמרה לנו להגיע לבית עם הגג האדום. היחיד שם.
אני צולף לחלונות, עומרי מרסס, ותחת מסך של עשן חצינו כולם, אלה ששרדו את הרחוב.

בבית האחרון, אחרי ימים של לחימה ועשרות היתקלויות, פספסתי.
הסרתי את העין לשניה מהטריג'יקון, לא חיפיתי על עומרי. מחבל שהגיח מאחד החלונות, ריסס אותו בצרור ארוך.

חשבתי שאני הוזה. אחר כך אמרו לי שצרחתי כמו מטורף. רצתי אליו ניסיתי לעזור לו אבל זה היה אבוד. עומרי מת לי בידיים. אז עליתי לקומה הראשונה חיפשתי את הבנזונה ורוקנתי עליו מחסנית.

אני לא זוכר אחר כך כלום, פינו אותי תחת השפעה של סמי הרגעה לארץ חזרה.
מעולם לא חזרתי להיות מה שהייתי.

*******
זה מה שסיפרתי לתמי. בוכה כמו ילד. אבל לא היה אכפת לי.
באיחור של שנים ארוכות היא קיבלה סוף סוף את התשובה למה הגבר הראשון שלה, זה שאהבה באמת והתמסרה לו באותו הקיץ, - נעלם לה.

תמי קמה והתיישבה קרוב אליי נוטלת את ידי בידה מניחה עליי את ראשה.

"עזבתי את הבית באותה השנה," סיפרה את הצד שלה, "אמא הכירה מישהו וכבר לא יכלתי להישאר. אחריך אף אחד לא הצליח באמת להבין אותי ואני חושבת שאולי עכשיו אצליח להמשיך הלאה בלי לחשוב שמשהו בי דפוק... חשבתי שנמאס לך ממני." היא צחקה עם עיניים בורקות מדמעות, אבל לפחות צחקה.

"זה סתם.. סתם צירוף מקרים מקולל שהפריד ביננו תמי." אמרתי לה. "בואי, בואי נצא מכאן. נהיה לי לא טוב פה."

"לאן בא לך ללכת? "

"יש לי רעיון.. " חייכתי בפעם הראשונה מזה חודשים ארוכים.
יצאנו מהמקלט הקר בו אהבנו בפעם הראשונה. ילדים שסחבו תיקי בית ספר כבדים כבר צעדו על המדרכות ואמהות עם עגלות התחילו את היום, ואין אחד ששם לב אלינו.

עשר דקות נסיעה אל מחנה צנובר.
שביל העפר המקוטע מרעיד אותנו והנה אנחנו שם.
יצאנו מהרכב יושבים על שפת המים, כבר חורף וקר אבל מבט אחד ושנינו פושטים בגדים ונרטבים רועדים מקור.

היא נצמדת אליי לקבל קצת חום ואני מבלי לחשוב אם מותר או אסור נושק לה. כי כאילו שום דבר לא השתנה, כאילו לא עברנו שנינו שנים של לבד ומרחק ואני פתאום שוב ילד בן עשרים שמאוהב בה ולא הלום קרב עטוף בבועה של סיוטים וריחות עשן.

"אתה מאמין באלוהים?" התנתקה ממני במפתיע.
"לא." עניתי לה, חושב שאם הוא היה קיים הוא לא היה גורם לעומרי למות.
"אבל אתה לא חושב שזה הזוי ששנינו עוד זוכרים משהו מכל זה?" היא שאלה במבט חולמני, ואני עניתי בלב בשתיקה שאם יש אלוהים אז הוא טועה כמונו בדיוק, ורק לפעמים מנסה לתקן את השטויות שלו.

שתקתי, ורק המשכתי להצמיד אותה אליי מתעלם מהמחשבה שמחר בטח נהיה שנינו חולים. חשבתי על עומרי שבא אליי בחלומות כבר כמה חודשים מבקש ממני להמשיך הלאה, ומתעקש שהוא סולח על זה שלא שמרתי עליו בפעם האחרונה.

ופתאום זה קרה. התחלתי להרגיש. הדמעות ירדו לי כמו מגיגית סדוקה ככה בלי שליטה. תמי ליטפה לי את הפנים כבר לא כועסת, מבינה שיש דברים שלא תלויים בנו ושלעולם לא נדע ואז אמרה בקול שקט:

"רזי, העולם מלא באנשים שלא יודעים להעריך אהבה. כולם מסביב נפגעים עוזבים ושורטים אחד את השניה. לא יודעים בכלל מה זו אהבה. תלמד לסלוח רזי. בבקשה ממך. תלמד כבר לסלוח לעצמך, ואולי גם קצת.. לאהוב אותך."

כשיצאנו כבר מהמים משהו בי השתנה. המים מטהרים ככה אומרים המבינים, ואני דימיינתי את עומרי מביט בי מבין ענפי האקליפטוסים הזקנים מחייך ושולח אלינו עננת עשן לברכה בשפתיים קפוצות כמו שתמיד עשה כששרק את השירים העצובים.

*******

אני לא יודע מה יהיה איתי ועם תמי.
לא תמיד יש סוף שמח, ולא תמיד אהבות חוזרות לחיים, אבל באותו בוקר הזוי וחורפי השארתי משהו מעצמי ומלבנון של המלחמה במעיין צנובר ואולי גם קצת משהו מעומרי, שסוף סוף הפסיק ללוות אותי לכל מקום.

מוקדש לנ'.

מוזמנים לעקוב Amitay Avrahami

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Avrahami Amitay עקוב אחר Avrahami
שמור סיפור
לסיפור זה 17 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
רחלי ....
רחלי ....
הסיפור הכי יפה שלך.... הראשון שלך שקראתי חושבת. זה שגרם לי לרצות להכיר את האחד מאחורי המילים.
הגב
דווח
Avrahami Amitay
Avrahami Amitay
איזה כיף! תודה .. ולחשוב שרציתי בכלל לגנוז אותו.. אולי אנער כמה מהמגירה?
הגב
דווח
רחלי ....
רחלי ....
אני תמיד בעד:)
הגב
דווח
טען עוד 16 תגובות
כותבי החודש בספרייה
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרגש
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
קונטוציות
קונטוציות
מאת: Shaya Yam
אילו נחרב העולם כולו
אילו נחרב העולם כולו
מאת: Liran Raz
השיא
השיא
מאת: Shayak .
בקרוב אצלך 3
בקרוב אצלך 3
מאת: שיר פיליבה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan