אני לא יכול להילחם בך היום, אני עייף.
אני לא יכול להילחם בך היום, אני עייף. אמרתי לה שאני מגיע עוד 5 דקות ושאני עייף. היא אמרה שהיא תכין משהו לאכול ונלך לישון. כמה קל איתה.
עוד לילה.
סתם עוד לילה.
מכוניות עוברות לך מתחת לחלון,
החתולה שלך משתגעת מכל תזוזה במדרגות,
את כבר במיטה,
וזה שוב רק את.
את בודקת מה איתי,
מה עם החברות החדשות שלי,
את מנסה לא לחשוב עליי ונחנקת.
את רוצה לא לחשוב עליי ל24 שעות שלמות.
אני גם רוצה.
יש לך תירוץ. אין לך כלום שמרגש.
אין לך סביבה שופעת, עבודה מרגשת,
חברים מלאי שמחת חיים או סגירת מעגל.
אין לי תירוץ.
את אומרת שאת תקועה במקום כבר תקופה,
שהחיים שלך עצרו עוד לפניי שהלכתי ממך,
שאין לך סיבה או חשק לזוז מאיפה שאת נמצאת.
את משקרת.
את רצה אצלי בראש כבר חודשים.
את רצה אצלי בראש כשאני רץ במציאות,
את כאן כשאני איתה,
את כאן כשאנחנו מתנשקים,
את כאן כשאני הולך לישון איתה,
את כאן בארוחות משפחתיות,
את איתי בעבודה,
את איתי בשירים ובחלומות,
את רודפת אותי.
אבל את לא כאן כשאני קם איתה בבוקר,
את לא כאן כשאני פותח את העיניים אחריי הנשיקה ומחכה לראות את העיניים הכחולות-ירוקות הגדולות שלך,
את לא כאן כשאני צריך חיבוק שיודע הכל,
את לא כאן כי בחרתי שלא תהיי, אבל את כאן.
אני צוחק,
אני מאושר,
אני לא בוכה ולא נשבר,
אני לא מספר עלייך בדייטים וגם לא אחרי סקס,
אני לא כותב עלייך סטטוסים או מעלה שירי פרידה,
אני לא מגשש לראות מה איתך,
אני לא יודע איך את נראית היום.
אני יוצא לבלות,
אני יושב עם חברים,
אני מכיר המון בנות ונותן להן אותי נקי,
אני שר בהמון מקומות,
אני עדיין חולם לשיר בבמה ענקית עם המיקרופון, ההוא שחלמתי עליו פעם.
אני עדיין חי.
ואת חיה איתי.
1 בלילה.
שוב 1 בלילה.
יש משהו בשעה הזו שמזכיר לי אותך..
אולי כי תמיד רציתי שתחזרי כבר,
וב1 בלילה כבר נהייתי עייף..
אני עייף כל הזמן עכשיו.
אני חושב על איזה כיף שזה נגמר.
אני כבר לא צריך לחכות לך ער,
את לא תחזרי מצוברחת מהעבודה,
אני לא צריך להיות עייף מחר בעבודה כי רבנו עד 3,
אני מוקף בנות, חברים, משפחה,
אני מבלה וחי את החיים שתמיד רציתי.
ואני עייף.
אני תשוש מלנסות לשים אותך בקופסא.
את לא מתאימה לקופסא,
את רצה ונאבקת ומשתוללת ולא נחה לרגע.
1 בלילה ואני באוטו.
אני לא יכול להילחם בך היום, אני עייף.
אמרתי לה שאני מגיע עוד 5 דקות ושאני עייף.
היא אמרה שהיא תכין משהו לאכול ונלך לישון.
כמה קל איתה.
אני נעצר ומוצא את עצמי מתחת לחלון שלך.
את כבר לא מתרגשת ממכוניות שעוצרות שם,
כבר קיבלת את העובדה שאני לא אגיע.
אני יוצא מהאוטו, הלב שלי דופק.
אוי אלוהים כמה זמן הלב שלי לא דפק.
אני מדליק סיגריה ולא זז.
הבית הזה, אני שונא אותו.
גם את הרחוב,
והמרפסת הזו שניסית ללכת ממני עשרות פעמים בה.
אבל את. בין כל המדרגות האלו, הקירות, החלונות והסדקים, את שם.
אני על אוטומט.
שום מחשבה לא עוברת לי בראש ואני בדלת.
אני מעביר יד על הדלת כאילו שאת אמורה לשמוע את זה.
הבית שקט.
אני שומע את החתולה שלך קופצת על הדלת
ואני נבלם אחורה.
פעם זה היה הסימן שלך לזה שאני פה, הגעתי.
היום את מיואשת, את אפילו לא קמה לבדוק.
אני נשען על הדלת ומקיש. פעם אחת.
כמו לב שנותן פעימה אחרונה אני מקיש.
הגוף שלי לא שייך לי יותר, הלב שלי לא בתוך הגוף, הידיים חסרות שליטה והרגליים רועדות.
כל כך רציתי ללכת והנה אני פה.
אני שומע אותך מגיעה, יחפה.
״לך מפה, תלך, אתה לא תוכל ללכת יותר לעולם, זה עכשיו או לעולם לא, רוץ, תברח. ״
זה המוח שלי שיודע יותר טוב ממני.
אבל הלב שלי.. הלב שלי כבר בתוך הבית,
הוא מעולם לא עזב.
הדלת נפתחת.
זה נגמר.
הכאב.
הזעם.
השקרים.
הרוע.
הטירוף.
הגעגוע.
הדלת נפתחה.
אני עומד שם, בוכה כמו שלא הצלחתי מעולם.
ואני יודע, שזה נגמר.
את סוגרת חזרה את הדלת.
סוגרת את האור במדרגות וחוזרת למיטה.
אני יורד במדרגות, מתניע את האוטו ונוסע.
זה לא משנה לאן, הדלת נפתחה.
הדלת שלי נפתחה.
את פה, את איתי.
עכשיו אני יודע, שמעולם לא עזבתי.
אני מקבל הודעה.
היא כועסת.
״5 דקות הא? האוכל כבר קר״
״אל תחכי לי, אני שם. ״
היא יודעת איפה הייתי.
היא יודעת איפה אני.
היום גיליתי איפה הייתי כל הזמן.
אני עייף. ואת לא בנויה לקופסא.
חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!
שלח תגובה
זה יפייפה מה שכתבת ומרגש
