כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

נר ראשון זיכרון ראשון

יושבת בין המוני אנשים.

יושבת בין המוני אנשים. מול חלון פנורמי גדול ומבהיק. צופה את הנוף היפה של הר הכרמל.
אני לבושה כמוהם. אבל לא מרגישה אחת מהם. אפילו ממרום גילי, אני חשה תחושה מוזרה שנקלעתי לכאן בטעות. בטח טעות חמורה. הפיג'מה האפרורית הדהויה קמעה, גדולה עלי בכמה מספרים, ואני מקפלת אותה ובקושי מדדה איתה. כן זאת פיג'מה גברית בעצם ... יש לה חנות... ואני עכשיו רזה כמו שלד .אפשר ללמוד עלי אנטומיה...
השבוע התחיל. שבוע טוב ומבורך. אני מברכת את עצמי. מקווה שיקרב אותי ואפילו בקצת ליום המיוחל. אבכל עדיין בקושי רואה את האור המבליח בקצה המינהרה. אבל הוא עוד רחוק.
אברם מתחיל לשיר .בקולו הגבוה .בעזרת השם הוא יהיה בן 101 בחנוכה. הוא שר בקול עמוק. לעומת גופו הקטן והצנום. והחלוש. שיר שאני מכירה "עיניים שחורות" ברוסית. לודמילה יושבת צמודה אליו. צעירונת כבת שישים . בקושי פותחת את הפה, מנסה להוציא כמה מילים .אבל נתקעת. לודה יושבת על כסא גלגלים, שיערכה צבוע בבלונד חלקי והיתר שיער שיבה. עיניה תכולות. אפשר לראות שהיתה פעם יפה. זינה באה. כולם, חכל היושבים בשעה זו בפינת האוכל שצמודה למרפסת, מלאת העציצים והאדניות הפורחות, נועצים בה עיניים בתחינה. כמה מהם עם מצב רוח טוב. מוחאים לה כפיים.
היידה זינה, צועק מישהו.
"אברהם, מה אתה רוצה לאכול?" פונה אליו זינה כשהוא עדיין בסולם הגבוה באחד השירים המוכרים של מקהלת הצבא האדום . אברם לא עונה הוא עכשיו שר.
לודה. גם לא. כי מין הסתם היא לא מדברת. גם לא בשפתה.
זינה מגיעה עכשיו אלי.
אני יושבת צמודה לחלון.
"מה את רוצה לאכול חמודה?"
אני לא אוהבת שקוראים לי חמודה. אבל לזינה אני סולחת.
זינה לבושה במדים לבנים מגוהצים, מביאה לי מגש עמוס באוכל בריא. יש עליו ביצה קשה. דיסת שיבולת שועל, פרוסת לחם שחור חמאה גבינה צהובה וגם לבנה.
"מה תאכל"? היא עוברת עכשיו לדבר בערכית. עם גבר מוזזנח שאשתו יושבת לידו עטוית חיג'אב, ומסבירה לו בערבית שיש גם משהו אחר .אם לא טעים לו. האוכל הזה המונח על המגש.
חומוס ושקשוקה, אין.
אני מתחילה לאכול. הדייסה מתוקה וטעימה לי. האוירה פחות. מתחילים להתעטש. להשתעל, המסובים. ולי זה לא מתאים. אני, עם המערכת החיסונית החלשה שלי... אני מסדרת שוב את הפיג'מה שלי ומבקשת מזינה שתעזור לי לחזור לחדר. זינה לוקחת לי מיד את המגש.
הפצוע הערבי, מריר, רגליו פסוקות ואשתו מנגבת לו את הפה כאילו הוא תינוק.
אנחנו ארבע נשים בחדר. גאולה אשה חרדית, נעימת הליכות, יושבת ומתפללת, עדיין לא הגיעה ארוחת הבוקר שלה.
זינה, למדתי, מחלקת קודם ליושבים בחדר האוכל. אחר כך עוברת בין החדרים.
בגלל שאני תמיד מרגישה רעב בבוקר, אני משתדלת להגיע ראשונה לחדר האוכל כדי לתפוס מקום. רצוי ליד החלון המבהיק. אבל מסתבר שאני טועה ובחודש דצמבר כשכל כך קר, אנשים מצטננים. באים מבקרים למאושפזים כשהם בעצמם חולים או מקוררים ואז כולם נדבקים והשפעת חוגגת. אני משתדלת לא להידבק. בעיקרון להתרחק מקבוצות של אנשים .
גם רוית מויאל איתנו בחדר. צעירה חרדית עדינת מראה שמאד התחבבה עלי.
גם ציפורי שבעוד כמה ימים הולכת בשעה טובה הביתה.
ציפורי שוכבת במיטה שלידי.. אשה כבת שבעים, שיערה דליל אבל ליבה רחב .ציפורי מביאה לי תשורה. קופסה של שקדים וצימוקים שקיבלה בפעם האחרונה שבאה אליה ביתה לבקור.
"קחי " היא אומרת לי ומחייכת "אני כבר הולכת"
"את עוד צריכה להשאר"
בסוף האולם, במרפסת המקורה, שוכבת ראידה, הכי צעירה, פניה נאות כולה חבושה .גם הצוואר שלה עטוי בצווארון אורטופדי.
כולנו פה בשביל הפיסיותרפיה.
אחת יותר חולה, אחת יותר פצועה. ראידה נפצעה בתאונת דרכים.
לציפורי היה אירוע מוחי .בקושי היא מדדה בעזרת ההליכון.
לרוית מויאל יש סרטן . הוא פגע לה בגפיים התחתונות. היא שוכבת כל הזמן .דודתה רוחצת אותה ודואגת לה. המשפחה שלה בדרום.
רוית שוכבת במיטה .ממש בכניסה לחדר. תמיד עם ספר .שביס מכסה את מעט שערותיה. פניה הצעירות משקפות עצב עמוק.
ביום שישי בצהריים כשכולם יוצאים הביתה לעשות שבת. רוית נשארת בחדר.
בעלה חזי מגיע עם שלושת הבנים הקטנים. בית החולים דואג לתת להם חדר כדיד שיוכלו לעשות קידוש ולאכול ביחד את ארוחת ליל שבת. הכשרה שאמא של חזי הכינה מבעוד מועד.
רוית יורדת בקושי רב מהמיטה והולכת בעזרת ההליכון, נשענת על דודתה. צדיקה שמטפלת גם בילדים וגם בחזי וסועדת את רוית.
שקט שורר במחלקה. נרות השבת מרצדים באור יקרות. בתחנת האחיות.
אחת האחיות תורנית .יושבת ומעיינת בתיק של מטופל. זאת לוסי. האחות החביבה עלי.
"מה שלומך רונה?"היא שואלת כשהיא רואה אותי מהלכת במסדרון הנטוש, כמו בית מלון בסוף העונה.
אני מחייכת אליה.
"הכל סטנדרטי"
"למה לא יצאת הביתה?"היא מתעניינת.
"אה, אני אומרת "מה יש לי לעשות בבית ריק?"
"עדיף כאן, לא?"
יפה החוזב"שית חוזרת בתשובה ... עוברת עכשיו עם הכסא גלגלים שלה. אני תוהה אם מותר לנסוע בשבת, או שזה פיקוח נפש...
יפה לא מרימה את הראש מספר התורה שלה. היא עכשיו מאד מאד דתיה. היא נשארת במחלקה אבל לא אוכלת כלום. חוץ מתפוח עץ.. החימום לא מספיק לפי הילכות הדת. היא שקועה בספר .לא שולחת אפילו רבע מבט. השביס פשוט והבגדים שהיא לובשת מהבית.
יפה כאן כבר שלושה חודשים . אומרת לי לוסי.
"ואת מתי את אמורה לצאת?"
"אני". ? עוד לא יודע, בינתיים אין כלכך שיפור בפיסיותרפיה, עדיין לא מסוגלת להרים את הידיים. וגם צריכה עוד כמה טיפולים כימותרפיים בביח חולים שיבא."
כולם רואים אותי הולכת, לא נשענת על מקל או נעזרת בהליכון. אבל יש לי צווארון אורטופדי, ואני לא כמו כולם...
עדיין לא יודעים את הדרך הארוכה שעשיתי ואני עדיין עושה . אולי המוטפחת שמכסה את ראשי הקרח והצווארון אומרים משהו על מצבי הבריאותי. אף אחד כאן לא שואל, ואני גם לא מנדבת אינפורמציה. כאן לכל אחד ואחת מהמאושפזים יש סיפור .אף אחד לא בא לכאן מרצונו.
הגורל הוא שהביא אותו לכאן והוא ישאר כמה שצריך, כדי לסיים את הטיפול.
לרווית לא היה מזל לסיים את הטיפול . הסרטן ניצח אותה והיא לא שרדה.

רינה זיגדון עקוב אחר רינה
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
רינה זיגדון
אהבה בימי קורונה
אהבה בימי קורונה
מאת: רינה זיגדון
חודש אוגוסט שנת 63
חודש אוגוסט שנת 63
מאת: רינה זיגדון
הוא לבד כבר שנה ויותר
הוא לבד כבר שנה ויותר
מאת: רינה זיגדון
ילד דחוי
ילד דחוי
מאת: רינה זיגדון
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
עפרה
עפרה
מאת: איש המגבעת
לילה קר
לילה קר
מאת: כותב למגירה
לשיר מכל הנשמה 4
לשיר מכל הנשמה 4
מאת: שיר פיליבה
שותפים - פרק 30 ואחרון
שותפים - פרק 30 ואחרון
מאת: Alter A
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה