כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

אהבה שאינה תלויה בדבר.

וככה הכרתי את אביתר. ואיתו? החיים היו לי הרבה יותר קלים. הרבה יותר חיים. הפחדים בלילות ברחוב, כמעט ונוטרלו. הלילות של החורף, כבר לא היו כל כך קרים כשהוא עטף אותי. והאוכל החסר כבר לא הורגש כל כך, הוא מילא אותי. הוא נתן לי את מה שכל החיים לא הצלחתי לקבל, לא הצלחתי להרגיש. מכלום הרגשתי מלאה. מלאה בכל טוב. מלאה בו. באהבה אמיתית. שאינה תלויה בדבר כי אחריי הכל, לשנינו לא היה משהו להציע. לא בית, לא כסף ואפילו לא בגדים חדשים או מתנה קטנה. היה לנו רק להציע חתיכות שבורות מעצמנו. ובזה הסתקפקנו. היינו כלום כלפיי חוץ אבל הכל כלפיי פנים. כלפי אחד השני. וזה הרגיש טוב.

״אני בסדר עכשיו. תודה שבאת. ספרי לי שעל ליבך, אני לנצח מקשיב לך. אני אוהב אותך, שילת.״

אביתר היה הגבר הראשון שהצליח לפרוץ משהו בלב השבור שלי. אביתר הייה האהבה הראשונה שלי.
כן כן, לב יכול להיות שבור גם בלי לחוות אהבה. ואת האמת, שלא חוויתי אף פעם. אלא נולדתי ככה.
אחרי שאבא שלי עזב אותי ואת אמא שלי, אמא שלי השתגעה. החיפוש אחרי התשובות הטריפו אותה. כי אף אחד אף פעם לא נתן לה אותם.
ואז היא הגיעה לשלב שבו היא האשימה אותי.
שאני בעיה. שאבא עזב בגללי ו״תראי מה עשית!״.
אמא שלי הייתה אומרת לי שאני פגומה. שאני מוזרה. ו״סטירה קטנה תגרום לך לבכות, בואי הנה!״ . באתי מבית הרוס. ובית הרוס יכול גם לשבור לך את הלב.
העובדה שכולם נורמאלים.
שבצד ימין את רואה את אמא מחבקת את הבת שלה, לוחשת לה שהכל בסדר, מרגיעה ומנשקת אותה- נותנת לה את החום ואהבה שילד זקוק לו.
ובצד שמאל את רואה אבא שנושק לאישתו באהבה ומביט בילדה שלו בכזאת גאווה, מרים אותה על הכתפיים ומשוויץ בבת שלו.
ויש אותי- באמצע.
ילדה שאותה אמא אף פעם לא חיבקה באמת, ואבא אף פעם לא הרים אותה על הכתפיים.

ועם השנים פיתחת דאדי אישיוז.
קשות.
ניסיתי לחפש את הגבר המגן ובכל פעם שחשבתי שמצאתי, לקחתי צעד אחורה. למעשה- מליון. הראש תמיד נכח להזכיר לי שאם אבא שלי עזב- מה יגרום לאהבה שלי לא ללכת?
אף אחד לא לימד אותי להילחם על מישהו.
אמא שלי ויתרה עליי ממזמן.
בגיל שש עשרה כבר יצאתי מהבית לחיים האמיתיים. ברחתי. לרחוב.
ושנתיים אחריי זה, פגשתי את אביתר.

כשאני בת 18, מסתדרת ברחוב, יודעת בערך כל פינה ובערך כל איזור. ממי לוקחים סמים, ואיך משיגים סיגריות . ואיך אוכלים- אם בכלל.
הכל.
חוקי הרחוב חרוטים לי בכל פינה בגוף.

״אין שם כלום, חיפשתי כבר.״
הוא ישב בפינה.
כאילו, לא בפינה, על הפח יותר נכון. נשען עליו. על הפינה של הפח. הפח הירוק הגדול שיש לו ריח של חרא אבל כבר שש בערב ועדיין לא אכלתי כלום.
קפצתי בבהלה במקום ומבטי ישר הוסט אליו.
אני בדרך כלל לא מחפשת אוכל בזבל, לפניי ארבעה חודשים הבטחתי לעצמי שאפסיק, וזה יהיה הצעד הראשון שלי ל״גמילה״ מהרחוב.
לפניי חודש חזרתי לזה.
הבנתי שזה דווקא לא רע לחפש בפחים,
זאת הדרך היחידה שלי לשרוד.

״הבהלת אותי.״
״מצטער.״
אני שולחת מבט נוסף אל תוך הפח, מקווה שאולי חתיכת כריך קטנה תציץ מן כל הערמה.

״אין לך מה להמשיך לחפש. חיפשתי בפח הזה, בפח בפינה של שכונת דוד המלך, ליד מנחם בגיו, בפחים בשכונות, באתר בנייה שם. אין כלום. הדבר היחיד שמצאתי זה מסטיק. ואני מסתובב כבר שלוש שעות.״

ירדתי מקצות האצבעות שלי ומיואשת הלכתי והתיישבתי לידו. הבטן שלי הוציאה קולות שלא הכרתי לפניי. הרעב השתלט עליי. זה הרגיש נורא. זה הרגיש ריק. זה הרגיש חרא.
הבטן שלו כאילו דיברה אל הבטן שלי, שניהן רבו של מי יותר רעבה. הרעשים שהן הוציאו גרמו לי להבין כמה חלולה אני מבפנים, אחרי הכל.

״אני אביתר.״ אמר כמנסה להתעלם מקולות הבטן הרעבה.
״ שילת.״ אני לוחצת את ידו.
״מאיפה את?״
״מכל מקום.״
״היית פה לפניי? לא ראיתי אותך באזור כאן אף פעם, ואני ברחוב כבר קרוב לחמש שנים.״

גבותיי מורמות מהלם.
אביתר נראה צעיר. טוב, צעיר מידיי. אם היה עלי לנחש הייתי נותנת לו את הגיל שלי. שמונה עשרה.

״בן כמה אתה?״
אני שואלת בלי בושה. וזה עוד משהו שלמדתי מהרחוב. כולם באותה הרמה, כולם באותו חרא, כולם באותו המצב, אז למה שלא נדבר? למרות, שיש הרבה שמעדיפים לשמור על זה לעצמם.
אצלנו אומרים -
״כשאתה נכנס למישהו לחיים, יש לך שתי אופציות: או שאתה יושב איתו לשיחה, או שאתה מקבל דקירה כשאף אחד לא מסתכל.״
ואביתר היה האופציה הראשונה.
למזלי.

״תשע עשרה. את?״
״שמונה עשרה.״
״לא ענית לי על בשאלה.״
״את האמת? שאני לא זוכרת. אני משערת שכן. אני מרגישה כאילו הסתובבתי כבר בכל תל אביב ועדיין, יש חורים שאני לא מכירה, אבל מכירה הייטב. מבין?״
״כן. החיים ברחוב דופקים לך תמוח. בתחושת זמן נעלמת והכל נעלם יחד איתה. כמה זמן את כאן?״
״שנתיים.״
״צעירונת.״
״צעירונת שחושבת שזה הספיק לה.״
״לכולנו הספיק. אבל לאף אחד לא אכפת.״
״מה זאת אומרת?״
״לאף אחד לא אכפת לעזור להומלסים. אפילו המדינה נראה שוויתרה עליינו.״
״אתה חושב?״
״אני בטוח.״
״איך הגעת לכאן?״
״גיל ארבע עשרה, אחרי שאבא שלי עזב אותי, וחבר של אמא שלי תכנן יחד עם אמא שלי, את הרצח שלי. עולם פסיכי, אה?״
״וואוו. זה לא היה צפוי.״
״ככה זה אמא מסוממת, לא מצפים לגדולות.
מה איתך? איך את הגעת לכאן?״
״גם אבא שלי עזב. ואמא שלי הפכה לפסיכית משוגעת. אנחנו פחות או יותר על אותו הסיפור. את שנינו ההורים שונאים.״
״מצחיק אה?״
״קצת.״
״קיבלת את זה?״
״את העובדה שאמא שלי שונאת אותי? לא.״
״כן, גם אני מדחיק. קשה לחיות עם העובדה שמי שנתן לך חיים, רצה לקחת לך אותם בגלל אידיוט שהייתי שם לפניו.״

שני ילדים שעוד לא עברו את גיל העשרים, שעונים על הפח הירוק המסריח שמוציא ריח יותר גרוע מהביוב, מדברים על החיים ועל מה שגרם להם להגיע לכאן.

וככה הכרתי את אביתר.
ואיתו? החיים היו לי הרבה יותר קלים. הרבה יותר חיים. הפחדים בלילות ברחוב, כמעט ונוטרלו. הלילות של החורף, כבר לא היו כל כך קרים כשהוא עטף אותי. והאוכל החסר כבר לא הורגש כל כך, הוא מילא אותי. הוא נתן לי את מה שכל החיים לא הצלחתי לקבל, לא הצלחתי להרגיש.
מכלום הרגשתי מלאה.
מלאה בכל טוב.
מלאה בו.
באהבה אמיתית. שאינה תלויה בדבר כי אחריי הכל, לשנינו לא היה משהו להציע. לא בית, לא כסף ואפילו לא בגדים חדשים או מתנה קטנה.
היה לנו רק להציע חתיכות שבורות מעצמנו. ובזה הסתקפקנו.
היינו כלום כלפיי חוץ אבל הכל כלפיי פנים.
כלפי אחד השני.
וזה הרגיש טוב.
זה הרגיש הרבה יותר מסתם טוב תמים.
זה הרגשה שקשה להסביר. שגם אם תרצה לא תצליח להסביר מה אתה מרגיש בבטן, מה אתה מרגיש בלב, האם זה דם שזורם בורידים או שזה הוא? ואיך זה שהראש שלי עשה ריסטארט והתמלא בו? כי אני לא מצליחה לחשוב.
היינו כל יום כל היום אחד בידיים של השנייה.
הספסל שמתחת לגשר, היה המקום שלנו.
היה הפעם הראשונה שלי.

״את לא חייבת אם את לא רוצה . שילת.״
״אני רוצה. אני מוכנה.״
״את בטוחה?״
״יותר ממה שאוכל לתאר.״
״אם זה כואב לך תגידי לי. אני אפסיק מייד.״
״אני סומכת עלייך.״
הוא הביט לי בעיניים, ועל אף שהיה לילה שנינו התגלנו כדומעים. אני בכיתי מהתרגשות. הרבה זמן שלא מצאתי אהבה. בעצם-אף פעם. והיום אני מצליחה לאהוב. מצליחה להרגיש. מצליחה ורוצה לתת לאדם שמולי את כל כולי עד הפיסה האחרונה. עד הקמצוץ הכי קטן שלי. של החיים שלי. להילחם בשבילו ואיתו את המלחמות שלו. להרוג לו את השדים. אני רוצה לעשות אותו מאושר, שיהיה לו טוב.
והוא, לחש לי בזמן האהבה שלנו, את הדמעות שלו לאוזן שלי . ״אין לך מושג כמה שאני אוהב אותך. הייתי שבור כל החיים. הרבה ניסו לעזור. ואת עשית את מה שאף אחד אף פעם לא הצליח. בכמה חודשים בלבד, הצלחת לתקן אותי. ״
וזה בדיוק מה שאני הרגשתי איתו.
שהוא תיקן אותי.
וכמובן שלפניי במזל אני הצלחתי לגייס חמש עשרה שקל והוא השיג עוד שלושים.
את הקונדומים קנינו בסופר הקרוב.
ועשינו... על ספסל תמים.. אהבה.

וזה היה היום הראשון, הפעם הראשונה שלי, שהרגשתי מהזה באמת אהבה. שהלב השבור כבר הצליח להרכיב קצת פיסות שלו. שהוא אולי יכול להיות שלם. האור בקצה המנהרה לא נראה כל כך רחוק והחור השחור שנפלתי אליו פעם, התגלה כי הוא בעל תחתית.
החיים עם אביתר- ברחוב- היו החיים שלא היו לי תלונות עליהם. לא הייתה לי בעיה עם שום דבר כל עוד הוא לצידי.

שנתיים אחר כך. שנתיים שאנחנו זוג. אני בת עשרים ואביתר בן עשרים ואחת. אביתר התחיל להרגיש לא טוב. המעיל שפעם חימם אותו כבר היה חצי קרוע, ולא חשוב כמה ניסיתי, לא מצאתי מעיל חדש. את שלי הוא סירב לקחת בטענה ש״מעדיף למות מקור מאשר שיהיה לך קר. אפילו קצת!״ .
קרוב לחמש שעות התרוצצתי בין פח לפח, בין איש לאיש בבקשה למעיל אחד קטן. אנשים עיוורים. אף אחד לא הקשיב, אף אחד לא עצר. את החמש שעות האלו גמרתי עם שמונים שקל בלבד. וגם אם הכי הייתי רוצה לא הייתי מצליחה לקנות עם זה מעיל.

באותו היום אני ואביתר הלכנו לספסל שלנו. הוא ניסה לחמם אותי עם הידים ואני חיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי אף על פי שהוא היה גדול ממני כמה מטרים. לא הצלחתי אפילו לעטוף אותו.

״קח את המעיל שלי, בבקשה.״
״לא לוקח. אפילו חם לי קצת יותר עכשיו.״
״אתה אומר באמת או שאתה לא רוצה שאדאג?״
״גם וגם?״
״אביתר תקח את המעיל!״
״לא רוצה! תחבקי אותי, זה מחמם אותי.״

אז חיבקתי אותו . חזק חזק חזק. הכי חזק שהצלחתי. ונישקתי אותו. ואהבתי אותו. ונתתי לו את כל האהבה שלי. וזה עזר. בבוקר של מחרת הוא הרגיש קצת יותר בכוחות.
אבל אז הוא גילה את הסיגריות.
זאת אומרת, לפניי שהכרנו הוא היה מעשן.
שנה לקח לי לגרום לו להיגמל. ועכשיו הוא חזר אליהן. גילה אותן. שוב.

״קופא לי התחת, שילת. אני מצטער.״
הוא אמר בכל פעם שלקח סיגריה חדשה. למעשה, בשעה הוא ירד על ארבע סיגריות.
״בוא ננסה להשיג לך מעיל, בבקשה!״
התעקשתי.
״ניסינו. דיי. זה יבוא כשזה יבוא. יש לך אש?״

שלושה חודשים אחריי שהוא חזר לסיגריות, ודאג לגמור שתי קופסאות ביום שאותן נאלץ או לגנוב, או לקנות או להשיג בדרכים לא דרכים, אביתר גילה משהו חדש.

״שילת, זה לא רק מחמם אותך, זה מכניס אותך להזיות כאלה של טראנס וריקודים ומאמי, אני מדמיין אותך בלופ הזה ואני משתגע! את כל כך יפה!״

נידחקתי לפינה באותה התקופה.
אביתר הלך והתאהב יותר ויותר בחומרים שמכרו לו. שרובם היו עירבובים של אצטון, חומרי כביסה ועוד כל מיני דברים רעילים, ואני הלכתי ודאגתי.
יותר ויותר.
בכל הסנפה. בכל הזרקה. בכל שאיפה.
ידעתי שיום אחד אביתר יגמור כמו הנרקומנים האלו שפעם ראינו באזור הדרומי ביותר של דרום תל אביב. אלו שהסתכלנו עליהם ואמרנו ש״מוזר לחשוב שיש אנשים שזקוקים לעזרה יותר ממנו. הלוואי והיה לי כסף לתת להם.״
והבטחנו שלא נגיע לשם. לא משנה כמה החיים חרא.
יש לנו אחד את השנייה.
אבל זה לא עזר, ואביתר נפל לזה.
נפל לתאווה, לתעתוע, לאנרגיות ולחיים. לחיים שזה הכניס אותו . לחיים בהם יש חדי קרן, יש פיות ומלאכים משרתים אותך ומנפנפים עלייך בעלים רוח.

ואני, לא עזבתי אותו לרגע.
לא כשהוא בכה שהוא צריך עוד, שהוא גירד את הוריד והיד התמלאה שריטות מדממות וסימנים סגולים, לא כשהוא הסתכל עליי והתחנן שאהרוג אותו.
לא עזבתי אותו.
לא יכולתי.
נתתי לו את כל כולי . לא רציתי לאבד את הדבר הטוב שהוא עשה לי. את האהבה שהוא הפיץ בתוכי. לא יכולתי לתת לו ללכת.

אחרי שנה נוספת, כשאביתר בן עשרים ושניים ואני בת עשרים ואחת- אביתר היה אנורקס. בעצם, שלד. הוא לא אכל, לא שתה, לא חיי.
השיחה היחידה המעניינת בשנה האחרונה שהייתה לנו הייתה על הרצון שלו להתאבד.
שהוא נבע מהסמים. מהרצון לעוד אבל מחוסר ההישג.

במשך כל השנה הזאת ניסיתי לבקש ממנו שיפסיק, זה היה חזק ממנו. זה היה חזק ממני. זה כאילו הסמים לקחו אותו, תפסו אותו בצאוור, והכריחו אותו לשוב אליהם.
בעיניים שלו ראיתי שהוא לא רצה אבל הוא לא יכל. הוא לא יכל לעצור אותם.

ערב אחד, כשאביתר שכב מחוק בתוך בניין נתוש ואני הבטתי בו, בכיתי.
לא נתתי לעצמי לבכות הרבה שנים. כשאתה ברחוב אסור לך לבכות. אסור לך להראות חולשה. יש לך אוייבים בכל פינה . לאף אחד לא אכפת ממך. אתה לבד. אז מה זה משנה?
אבל הפעם בכיתי.
כי אביתר לא ראה.
פעם הוא אמר לי שאם יראה דמעה זולגת מהעיניים שלי הוא מבטיח שהוא יבכה איתי כי הוא לא יצליח להחזיק את הכאב.
ואני שונאת שכואב לאביתר- אז אני לא בוכה ליידו. אבל עכשיו אני מרשה לו לראות. מקווה שיפתח את העיניים בקרוב ויראה. אני מרגישה שכואב רק לי. וזה לא פייר.

״תישן טוב. עוד מעט כל הסיוט ייגמר.״

ושנינו ידענו את זה.
וזה מה שקרה בדיוק אחרי חודש מאז אותו היום.
אביתר הלך.
הוא לא עזב, הוא הבטיח שאף פעם לא יעזוב אותי.
״עד המוות אני שלך.״ אמר.
וקיים.
עד המוות הוא שלי. עד המוות הוא היה שלי.
הוא הזריק קצת יותר מייד והגוף כבר לא יכל לשאת את זה יותר. העצמות שלו, הגוף שלו, העיניים. הכל היה דומם חיים גם כשהיה חיי.
אבל עכשיו? עכשיו זה דומם חיים עם הידיעה שזה מה שהוא באמת.

איכשהו חברת קדישא קברה אותו .
אפילו משפט הם שמו לו על הקבר לפי השמועות. אמרו שמצאו פתק קטן בכיס שלו והחליטו לכתוב את זה על הקבר.
ואחרי בירורים קטנים הבנתי שהממשלה שילמה על קבר.
אחרי שהוא הלך, בכיתי. אין דרך אמיתית לבטא את הכאב שהרגשתי כשהוא עזב. כשהוא הלך. כשהוא מת מהסיבה שהוא מת ולא עצרתי את זה.
כאבתי, התגעגעתי, אהבתי ובכיתי.
אבל לפני הכל- כעסתי. כעסתי על עצמי וכעסתי על אביתר. המוח שלי לחש לי מילים של ״אמרתי לך״ וצחוק מרושע בקע ממנו. הייתי אמורה לברוח ברגע שהוא אמר שאין סיבה שהוא לא יעזוב.
וכעסתי על אביתר כי הוא אמר שהוא אף פעם לא יפגע בי. וזה לא המוות שפגע בי. אני שמחה שהוא במקום טוב יותר ולא כואב לו. זה היה התהליך שפגע בי. שריסק אותי. ששבר אותי לחתיכות. שגרם לי להתפרק אבל עם זאת לבנות את עצמי מחדש, גם בכוח, בשבילו.
להיות עמוד תומך בשבילו, בתוך החיים הקשים שלו. ושלי.

סירבתי לבקר אותו שנים.
את החלקה תמיד ידעתי, אבל ברגע שהייתי בכניסה לבית העלמין לא יכלתי.
לא יכלתי שלא לכעוס. לא יכלתי שלא לבכות. לא יכלתי להתמודד עם העובדה שאני שוב, לבד.
שטוב לו בטח בלעדיי.
אז הייתי עושה סיבוב פרסה ומקווה שמחר אחזור ואתפוס אומץ. הפעם על אמת.
אבל זה לא קרה.

היום זה כבר שנתיים בלי אביתר.
וחבל.
כי אולי הוא היה גאה בי.
הצלחתי לצאת מהרחוב בערך לפניי שנה. כשאישה ראתה אותי בחורף אחד קפואה ובקושי שמצליחה לנשום. היא אספה אותי לביתה ואירחה אותי . בזכותה אני מי אני היום.
מזכירה במשרד.
אומנם זה לא הרבה, אבל זה חיים שלמים בשבילי.
והלוואי ואביתר היה יכול לראות את התהליך שלי. להיות שותף לו. להיות חלק מהחיים שלי עכשיו. אני מאמינה שהיה לנו עתיד יחד.

״לונה, אני יוצאת עכשיו, זה בסדר? יש לי אזכרה לחבר טוב..״ אני מבקשת אישור מאחת הנשים שעובדות במשרד והיא מאשרת לי ובשנייה אני יוצאת.

היום האזכרה של אביתר.
שנתיים בלעדיו.
בדיוק היום.
והיום החלטתי שזה הזמן המתאים להיכנס. להיות מספיק אמיצה ולהיכנס לבית העלמין. לראות את הקבר של מי שהיה הדבר הכי טוב בחיים שלי.
של מי שהוכיח לי שאהבה אמיתית היא אחת שלא תלויה בדבר . שגם בלי כלום, אפשר לאהוב אהבה מטורפת. שלימד אותי מה הוא לב שלם. שלשאוף זה לא מפחיד- להפך. זה הדבר הנכון. להאמין, לקבל, לאהוב.

בכניסה לבית העלמין, זיכרונות מציפים אותי.
אני בת עשרים ושלוש עכשיו, כמעט חמש שנים מהיום שאני ואביתר מכירים .
זה הזמן.
אני יודעת.

אני מביטה לכפות הרגלים שלי ומגלה שהן רועדות. אני מכריחה אותן בראש שלי ללכת. אני רוצה שיכנסו. ובבום אחד אני נותנת צעד ואני בפנים.
פחד תוקף אותי. הראש צועק ״יש לך זמן לחזור.״ אבל אני לא לוקחת את הצ’אנס.
אני ממשיכה לצעוד, מחפשת את הקבר שלו.
בפעם הראשונה זה שנתיים שאפגוש אותו.

כשאני מגיעה לקבר שלו הרגליים שלי מפסיקות לפעול וכאילו משתתקות ונופלות. מטילות אותי בחוזקה על האבנים ומשפשפות ומכאיבות לי בברכים. על הקבר שלו כתוב, בגדול:

״אני בסדר עכשיו. תודה שבאת. ספרי לי שעל ליבך, אני לנצח מקשיב לך. אני אוהב אותך, שילת.״

ובשנייה אחת צחוק ובכי פורצים ממני בעט ובעונה אחת. כאב ושמחה כאלו שלא הכרתי לפניי. רק אביתר ידע לגרום לי להרגיש . להרגיש דברים שלא הרגשתי ושלא ידעתי שאפשר להרגיש.

ובשנייה אחת, כל הדברים שרציתי לומר לו לפניי שנתיים, צפים לי בזיכרון. אני לוקחת אבן ומניחה על הקבר. מבטיחה שפעם הבאה אביא גם מים לשטוף לו את הקבר.

״אני אוהבת אותך.״

זה כל מה שיוצא לי
בזמן שהדמעות זולגות,
הכאב מכרסם ומכאיב,
הלב צועק לעזרה,
המוח מלא במילים,
ואני מדמיינת אותך ליידי,
מחבק אותי ולוחש לי את המילים האלו

Stupid and Strong עקוב אחר Stupid and
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
Stupid and Strong
הבת שלי.
הבת שלי.
מאת: Stupid and Strong
אמא- פריקה
אמא- פריקה
מאת: Stupid and Strong
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D