כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

רגשות - אסופה

אוסף סיפורים

תמימות“יש מילה שהמשמעות שלה היא: דבר שאתה מצפה שיקרה, ועדיין כשהוא קורה אתה מצליח להיות מופתע או מאוכזב? ”
“אולי תמימות? ”

בפעמים שכן הגנבתי מבטים לעברה, היא נראתה טוב. אני לא יודע למה קיוויתי שתראה פחות טוב. אולי בגלל שאני משקר לעצמי הרבה. ברגע שמישהי נראית קצת טוב, זה גורם לי לחשוב מיד שלא אמצא חן בעיניה. מצד שני, אם היא נראית פחות טוב, אני פוחד שהיא לא תמצא חן בעיני. אבל היא מצאה חן בעיני, וזה עצבן אותי. הייתי רוצה להרגיש שאני מתאהב במישהי למרות החיצוניות שלה. זה קרה לי פעם אחת בחיים. היא היתה רזה מדי והאף שלה היה קצת עקום והעיניים קצת גדולות, אבל ממש יכולתי לדמיין אותנו יחד. החיסרון היה, שהיתה נשואה. אפילו חיבבתי את בעלה, ובאופן יוצא דופן, הם נראו לי מאושרים. רוב הזוגות לא נראים לי מאושרים. רובם נראים לי שנשארו אחד עם השני, כי לא האמינו שימצאו משהו טוב יותר. אני מסתכל בכתבות אינטרנט על זוגות בפרק ב’ והם נראים מאושרים יחד, וזה תמיד עושה לי טוב, כי יש בי מין רומנטיקניות חסרת תקנה. אבל לפעמים אני תוהה האם זה מחזיק לאורך זמן. אני רוצה לקוות שכן.

לאהבתי הרזה בעלת האף העקום והעיניים הגדולות, זו היתה זוגיות ראשונה עם שלושה ילדים והם נראו מאושרים, ואפילו שידעתי שאין לי סיכוי להיות איתה, הצלחתי לשמוח בשבילם. אולי בגלל שחיבבתי את בעלה.
אבל זאת שישבה עכשיו מולי נראתה טוב. לא כמו דוגמנית או אפילו שחקנית קולנוע. אולי כמו הידידה של הדמות הראשית הנשית בתוכנית טלויזיה. אבל היא נראתה מספיק טוב, כדי לגרום לי להרגיש עצבני ונבוך, וידעתי שהערב הזה לא יסתיים טוב מבחינתי.

אם את החיים שלי היה כותב תסריטאי של קומדיות רומנטיות, אז הערב הזה היה כנראה נגמר אחרת. מצד שני, הוא גם היה יוצר את הדמות שלי שנונה יותר, והמבוכה שלי היתה מתבטאת בהומור מתוחכם ומודע לעצמו. אני חושב שההומור שלי די מתוחכם, הוא פשוט לא עובד טוב כשאני מתוח ועצבני ומנסה יותר מדי להרשים. ההומור המודע שלי עובד בדרך כלל בדיעבד. כשאני לבדי. אותו תסריטאי היה גורם לה להתאהב בי מיד. אולי לא מיד. כי היא פגועה מקשר קודם עם בן זוג דביל, ועדיין לא מסוגלת להתנתק ממנו לגמרי, ולא מבינה כמה אני בעצם הרבה יותר טוב בשבילה, והיא היתה מבינה את זה רק לקראת סוף הסרט, והקהל – אנשים כמוני – היו יוצאים בתחושה יותר טובה, שמחים בשבילי, שזכיתי בסוף לאהבה.

אני בכלל לא בטוח שאני מאמין באהבה. אני חושב שאני אפילו לא יודע לזהות אותה. אני מתכוון, שסביר להניח שיש איזה אחוז קטן של אנשים שאוהבים אחד את השני, אבל הוא נראה לי זניח ביחס לשאר האוכלוסיה והסיכוי להיות אחד מהאנשים האלה הוא קטן. זה מרגיש לי, שהאהבה מצומצמת משעמותית בהשוואה לעיסוק באהבה, שהוא עצום. כמו מספר המקומות לגן־עדן. רוב האנשים חושבים שלהם מגיע להכנס, אבל לא בטוח שהיו מכניסים לשם את רוב האנשים שהם מכירים. אולי סתם כדי לא לפגוש אותם, ושיהרסו להם את חווית גן העדן.

בגן העדן אני בטוח לא מאמין, וגם לא מפריע לי שלא אגיע לשם, אבל הייתי רוצה שתהיה לי אהבה. לא יודע למה. אולי בגלל שמוכרים לי את זה כמו המוצר הכי טוב שנוצר אי־פעם וגורמים לי להרגיש שגם אחד כמוני יכול לזכות בו.
אבל עדיין קשה לי להאמין לגמרי באהבה. זה כמו שמישהו יספר לכם על מישהו שאתם מכירים, שבגד באישתו או מישהי שבגדה בבעלה, ואתם המומים בהתחלה, אבל אחר־כך מבינים שזו היתה בסך הכל רכילות טובה ובאיזשהו מקום אתם מבינים שלמרות שהרגשתם מופתעים, בעצם זה פחות מפתיע. אולי אפילו קצת צפוי.
ועדיין אני מצליח להשאר רומנטיקן חסר תקנה. רומנטיקן חסר תקנה, שמתקשה להאמין באהבה. ואם אלה לא היו החיים שלי, הייתי כנראה מאושר יותר, כי למרות שזה נשמע אירוני, מגוחך, כשאלה החיים שלך זה סתם סבל.

בסבל אני כן מאמין. על בסיס יום־יומי. יותר משאדם דתי מרגיש את הנוכחות של אלוהים בחיים שלו, אני מרגיש את הנוכחות של הסבל בחיים שלי. אני מרגיש אותו במקום העבודה, בנישואים שלי. גם כשאני יושב ליד חברים או סתם אנשים ומעמיד פנים שהכל בסדר איתי, הסבל איתי. אני מניח שזה הדיכאון. ניסיתי כדורים בהתחלה, אבל הרגשתי שזה לא לגמרי עוזר ואולי רציתי להרגיש שאני יכול לנצח בלי, או שהאהבה תעזור לי, או שאם אני אמשיך לקחת כדורים, אני אשאר תקוע במקום העבודה ובנישואים ובסך הכל אקהה קצת את הסבל לרמה שהוא יהיה מספיק נסבל, ואמשיך בחיים חסרי אהבה ותשוקה ועניין. אולי אני סתם משקר לעצמי יותר מדי.

וזאת שיושבת מולי הערב נחמדה אלי. היא סבלנית, אבל אני יודע שזה בסך הכל כי היא כנראה אדם טוב, וזה יותר ממה שאני מרגיש כלפי רוב האנשים. ואני מרגיש שאני רוצה לדבר איתה ולספר לה מה אני באמת מרגיש, ולא רק להעמיד פנים שהכל בסדר. והייתי רוצה שהיא גם תספר לי מה היא באמת מרגישה. אפילו שאני יודע שזה לא יהיה נעים לשמוע.

אני חושב שהזדקנתי מהר מדי. אני חושב שרוב האנשים המדוכאים הם פשוט זקנים מדי לגילם. הזיקנה תפסה אותם באמצע החיים. אולי הם לא מצליחים להשלות את עצמם טוב מספיק כמו שאר האנשים. אני לא מבין את זה באמת, אני רק מרגיש כמו זקן, וכשאני יושב ליד אנשים בני גילי הם מעצבנים אותי כמו אנשים טפשים, שהם פשוט טפשים בגלל שהם צעירים. הייתי רוצה להיות צעיר וטיפש כמוהם. אולי אם הייתי צעיר וטיפש לא הייתי סובל כל הזמן. אולי הייתי מוצא את הכח להשקיע בעצמי יותר. אולי אם הייתי מדבר קצת יותר שטויות, לא הייתי עסוק במחשבות כל הזמן.

אני חושב על זאת שיושבת מולי, ובטח גם אמשיך לחשוב עליה בלילה אחרי שנפרד ולא אראה אותה יותר. אני אחשוב שאם הייתי אומר משהו אחר, היא היתה מתאהבת בי. אני אשכח שאני סובל מדכאון, אני אשקר לעצמי, כי אני עושה זה ממש טוב. אחר־כך אולי אני אשנא אותה. כי היא מגעילה וצבועה, והיא סתם היתה נחמדה אלי, למרות שלא התעניינה בי באמת, והיא בעצם מזויפת כמו רוב האנשים. אני אגיד לעצמי שהיא צעירה וטיפשה. ואז שוב אני ארגיש שאני משקר לעצמי, וכדי להפסיק לחשוב עליה אני אלך לקרוא ספר ואחרי כמה עמודים אני אלך לראות טלויזיה, כי גם לקרוא ספרים זה שקר שאני ממציא לעצמי. אני אעבור על הערוצים ושום דבר לא יעניין אותי. בסוף אני אבהה. אבל אני אחשוב על הסבל שלי, על הנישואים ועל העבודה ועל כמה אני חסר מזל, למרות שאני יודע שאני גם פחדן, ואני אחשוב אם יש עוד אנשים שיושבים עכשיו ככה לבדם ומרגישים את מה שאני מרגיש, ואלה האנשים היחידים בעולם שהייתי רוצה לשבת לידם, לחבק אותם, לאהוב אותם ולבכות איתם.

סילביה פלאת’קראתי את “פעמון הזכוכית” כדי לדעת מה נשים חושבות, או מרגישות. לא הבנתי למה באתר של ההמלצות לספרים, כמעט כל הנשים המליצו על “אנה קרנינה” כי טולסטוי הוא בכלל גבר, ומה הסיכוי שהוא מבין נשים כמו נשים. עיצבן אותי שנשים חושבות שהן מבינות את טולסטוי. הרגשתי שהוא מתאר את העולם שלי. עולם של גברים.
אז חיפשתי וצמצמתי את האפשרויות לסילביה פלאת’ ווירג’יניה וולף, ואז ראיתי שפלאת’ סבלה מדכאון והתאבדה. וזה תמיד מסקרן אותי. כאלה שהצליחו. אז קניתי את הספר שלה. רק אחר־כך גיליתי שגם ווירג’יניה וולף, סבלה מדיכאון והתאבדה. ולמרות שזה עצוב, זה קצת הצחיק אותי.
גם ראיתי שסילביה פלאת’ כתבה שיר שנקרא “ליידי לזארוס” וכל דבר שמופיע בו לזארוס מושך את תשומת ליבי. אז קראתי ולא הבנתי כלום. כמו שלא הבנתי את יונה וולך. אבל אחר־כך קראתי פרשנות על השיר וחשבתי שהוא יפה. רציתי להבין אותו יותר.
אז קניתי את הספר שלה וקראתי אותו, ושוב התעצבנתי על נשים, שהפכו את פלאת’ לסמל פמינסטי. הרגשתי שהיא יותר דיכאונית מאשר אישה, ושהיא מתארת את העולם שלי, יותר משל רוב הנשים. אחר־כך חשבתי שאולי נשים יותר מדוכאות מגברים, אז הלכתי לבדוק באינטרנט, וכתבו שם שזה לכאורה נכון, אבל כנראה נובע מצורת איבחון שגויה. אולי אני בדיכאון כי יש בי משהו נשי יותר. קצת כמו בטולסטוי.
אבל הדיכאון שלי לא היה דומה לגמרי לזה של פלאת’ כי היא היתה צעירה ולא נראה לי שהספיקה לחשוב עליו כל־כך הרבה זמן כמו שאני חשבתי על שלי. והיא גם היתה אמיצה, עם כמות הפעמים שניסתה להתאבד ובכלל, כשהקיאה במונית או נאבקה באנס. ואני פחדן. אני אף־פעם לא ארחיק לכת. זה לא חשוב, אני הרי ממילא אמות בסוף. ואחר־כך קצת פחות התלהבתי ממנה, אבל עדיין חיבבתי אותה, ואני לא חושב שאני מבין נשים יותר משהבנתי קודם, ואני צריך להבין אותן, כי אני עדיין מחפש אהבה. והמשפט שהיא כתבה בספר, על זה שבנשים יש יותר רוך לא עוזב אותי. כי אני רוצה להרגיש את הרוך הזה. וחבל לי שהיא התאבדה, כי היא באמת היתה צעירה מדי וסבלה יותר מדי.
ואפילו כשאני חושב שהיא לא היתה מחבבת אותי במיוחד, בטח לא כמו שאני מחבב אותה, עדיין עצוב לי קצת עליה. ואז חשבתי כמה עצוב לי בכלל על נשים, שהיו צריכות לקרוא במשך שנים בעיקר סופרים גברים כמו טולסטוי, או גרוע מזה, דיומא והמינגווי, ולא היה להן קול נשי להתחבר אליו, כמו שאני מתחבר ללוין הפילוסוף, או אלכסיי קרנין הפחדן. ואפילו כשכבר היו סופרות, אז הן בעצמן היו קוראות ספרים שנכתבו על־ידי גברים, וזה בטח השפיע עליהן וגרם להן קצת להתנתק מהנשיות שלהן. אני לא באמת יודע.
ובכל זאת הרגשתי קצת עצוב בשבילן. אני הכי נהנה לקרוא ספר כשיש שם דמות שמזכירה לי את עצמי. ואז הרגשתי קצת עצוב בשבילי, שחסרה לי את האהבה הרכה. והיה לי מוזר שכשהלכתי לישון בסוף, בכיתי על סילביה פלאת’ פחות משבכיתי כשסיימתי את אנה קראנינה, אפילו שפלאת’ אמיתית פי אלף מאנה קארנינה.

אנשים מושלמיםקנאה – פסגת השפלות – אולי הדבר היחיד שאי־פעם הצטיינתי בו, באופן שאינו מעורר קנאה.
אני שונא לוויות. לא מהסיבות הנכונות, אני מניח, אלא בגלל הקנאה במי שמת. לאו דווקא בגלל העובדה שהוא מת ואני עדיין חי, זו בדרך כלל הקנאה בחיים שחי.

זה לא קורה לי רק בלוויות, זה יכול להיות גם בכתבה על אותו קצין שנפצע בעזה ואיבד גפיים, ואז מראים את תהליך השיקום המרשים שלו, ואיך הוא מתכונן לרוץ לאורכה של ישראל, וכל החיילים שלו מספרים שהוא מדהים ויש לו כוחות על־טבעיים, ומתלוצצים שבקרוב יחזור לשרת ביחידה, והקול הזה בראש שלי אומר “רק שלא יחזור ליחידה, ” ואני מרגיש את הבטן מתחילה להתכווץ מהריק שנוצר בתוכה והחזה שלי מתרוקן מחיות ונדמה שכל מה שנותר בו הוא אוויר כבד, עכור, ואני מתחיל לשנוא את עצמי, והקנאה הארורה הזו שבה ומתעוררת, חוזרת כאילו תמיד היתה שם ומעולם לא עזבה. ופתאום אני מתחיל לתעב אדם שכמעט נהרג במהלך שירות צבאי, כדי שאני אוכל להמשיך בחיים חסרי המשמעות שלי ונטולי ההישגים, והפשע הגדול שלו הוא שלא הסתפק בלשרוד. הוא מופיע על המרקע, פיסות של אדם – שהוא יותר שלם ממני, ומענה אותי. ואני יודע שגם אם יחברו לי עוד זוג גפיים אני אתעצל לרוץ לרוחבה של השכונה. וממש אין לי בעיה באותו רגע לכבות לו את הטלויזיה בפרצוף, אם אשתי לא היתה יושבת שם לידי ולא מפסיקה למלמל “וואו” ו”איזה מדהים! ” לא מבינה שזה רק גורם לי לשנוא גם אותה יותר. וכשאני חושב על זה אחר־כך, תמיד זה רק הרבה אחר־כך, האישה הזו שטורחת להקטין ולהשמיץ את כל סביבתה הקרובה והרחוקה – מתוך קינאה שלא היתה מביישת את שלי – דווקא באותו רגע הופכת להיות היצור המפרגן עלי אדמות, ואני לא יכול שלא לחשוב, האם באמת היתה כאן התפעלות כנה, או פשוט רצתה במודע או שלא במודע להעביר אלי מסר. אפס אחד.

***
אבל בלוויות זה יותר גרוע.

בלוויה של הקרובים־הרחוקים מארצות הברית, שהיה בוער להם לקבור את אבי המשפחה בארץ, וכל המשפחה מרובת הילדים עלו, כמעט כולם, בזה אחר זה להספיד, הרגשתי שאני חייב לצאת משם. ובשלב הזה אני מתחיל לחפש את הפגמים. אני מקשיב לתכונותיו הנפלאות ולדברים המרשימים שעשה בחייו, ומלקט פגמים עדינים, שהיו חומקים מעיניו של האדם הפשוט, אך לא ממישהו מוכשר כמוני. תחילה אני שופט את ילדיו. הם לא נראים כולם כאלה מוצלחים, וזה כמובן מעיד עליו. והם גם לא נשארו קרובים. חלקם נשארו בארצות הברית וחלקם עלו לארץ, אז אולי לא היתה שם כל־כך הרבה אהבה, והוא לא העביר להם את ערכי המשפחה, שהרי מאז ומתמיד טענתי שבעיני הם הכי חשובים, אפילו שלא טרחתי להרים טלפון להורים שלי כבר שבועיים. או יותר. כנראה שיותר.

אילו רק היו מארגנים עבורי איזו דודה חצי סנילית בלוויות האלה, שאפשר היה לשבת לידה, וכל פעם היא היתה פולטת איזה חיסרון, איזה פגם. מספרת כיצד העדיף לעבוד שעות ארוכות במשרד, כדי שלא יצטרך לחזור לקלח את הילדים ולספר להם סיפור לפני השינה, ואת הפעם שאחיו היה זקוק לכסף והוא לא נתן לו. לא בגלל שלא היה ביכולתו, אלא מתוך איזה עיקרון. משהו שייתן פרופורציה נכונה לכל קדושת המוות הבלתי נסבלת הזאת.

ואני ממשיך ככה עד שאני לא נרגע. ובדרך כלל אני לא נרגע. אני סוחב את התחושות אל מחוץ לשער, לדרך הביתה ולתוך המיטה, לשעות הקטנות של הלילה, שם נפרשים לפני חיי חסרי התוחלת, מגוחכים אל מול אותם השגים ששמעתי אחר הצהריים.

***

כשבעלה של דודה שלי נפטר, הנחתי שלא אסבול. הכרתי אותו וידעתי שהוא לא היה מושלם. אחרי ההתקף לב, הוא לא חזר לעצמו וחודש אחר־כך הוא נפטר. זה היה חודש ניסן והרב אמר שלא מספידים. אם בני־הדודים שלי היו מספידים אותו הם היו אומרים המון דברים טובים, אבל אני ידעתי שהוא היה משתכר, והוא לא תמיד היה נחמד, כשהוא השתכר. כלפי הוא היה תמיד נחמד, גם כשהיה שיכור, אבל העמדה המוסרית הקיצונית שלי, שפטה אותו על יחסו לכולם. הוא היה רחב־כתפיים וחזק, ומאז חופשת הקיץ, כשהייתי בן עשר בערך, פחדתי ממנו, אבל את הסיפור הזה אספר בפעם אחרת.

דודה שלי לא הפסיקה לבכות, היא ישבה בסדר פסח עם תמונה שלו, ולא הפסיקה להזכיר אותו, ומיד פרצה בבכי, ואני התחלתי להחנק מהדמעות, כי יש לי ריפלקס כזה, כשכל פעם מישהו נשבר לידי, אני נשבר גם.

אבל הטריד אותי שקינאתי בו. בלי הספדים. קינאתי בו.
***
והיתה גם את הלוויה ב”יו־טיוב”, שזה ממש הזוי, כי בכלל לא הקשבתי למה שאמרו, וחבר הכנסת שעלה להספיד, עשה רושם שהוא מהמושחתים, אפילו שמעולם לא הוגש נגדו כתב אישום. ואני מרגיש שאני חייב להסביר למה מישהו כמוני ששונא לוויות, צופה בלוויה ב”יו־טיוב” והתשובה פשוטה. כי קיוויתי לראות אותה שם. זו בכל זאת היתה הלוויה של אבא של בעלה. אני יודע שזה נשמע מגעיל, אבל אני לא יכול לבחור במי אני מתאהב, וחוץ מזה היא באמת היתה בסרטון.

היא עמדה שם, קצת רחוקה מבעלה, בשמלה סגולה יפהפיה, משקפי שמש, ורק חבל שהשיער שלה היה אסוף במטפחת, כי אני אוהב כשהוא פזור. ואפשר היה לראות אותה, בולטת בין כל האנשים המתייפחים, כמו קרן אור שחודרת דרך עננים, לקראת ערב אפור של אמצע אוקטובר. כשהרוח הקרירה שנושבת בחוץ חודרת מבעד לבגדים ולתוך העצמות, והעצב של התבל מוצא מקום דווקא בלב שלך.

הבטתי בה, וחוץ מקנאה הרגשתי גם מתועב, כמו שאולי מרגיש ילד נוצרי צעיר וטהור, מהקתולים האלה, שמתבונן באיקונין של הבתולה, ופתאום קולט שהוא נועץ מבטים בשדיה – ומתמלא פחד שבעוד רגע האדמה תפצה פיה, והוא יבלע לגיהנום.

***

אם יש גיהנום, אני כנראה בדרך לשם. הסרטון ב”יו־טיוב” די סוגר לי את הפינה הזאת. אם וכשאגיע לגיהנום, הייתי שמח לפחות לו הייתי פוגש שם את חלק מהאנשים המושלמים, שנכחתי בלוויה שלהם. והייתי מיתמם ופונה אליהם ואומר, “איזה קטע שאתה פה. הייתי בלוויה שלך! מה לעזאזל אתה עושה פה? ” – והם היו עונים: “טוב, נו בטח הבנת שלא הכל היה כ-ז-ה מושלם! ”. זה יביך אותי מדי להודות שלא הבנתי.

אני יודע שאני לא באמת רוצה שהם יגיעו לגיהנום. או לפחות שזה לא יהיה גיהנום של אש וגופרית וכל החרא הזה. משהו יותר כמו החיים האלה, שהם מספיק גיהנום כשלעצמם. למשל שיקרינו בטלויזיה רק תוכניות בישול, וכל הספרים יהיו יומרניים. הייתי רוצה שגרהאם צ’פמן יהיה שם, אבל הוא לא יצחיק אף־אחד מתוך עיקרון.

***

יש רק לוויה אחת שראויה להיות ב”יו־טיוב”, וזו הלוויה של צ’פמן. אם יש משהו שצריך לאסור להעלות ל”יו־טיוב” זה סרטונים מלוויות. חוץ מזאת של גרהאם צ’פמן. אם תראו אותה, תבינו על מה אני מדבר.
הייתי רוצה שאחרי הלוויה, ג’ון קליז יתקשר אלי. זה היה נשמע בערך ככה:
– “הלו? ”
– “שלום, זה ג’ון. ”
– “הו, הי ג’ון. בדיוק צפיתי בלוויה ב’יו־טיוב’. מצא חן בעיני ההספד שלך. ”

זו תהיה האמת. בערך. כי מ-מ-ש אהבתי את ההספד, אבל אני אשמור על פאסון בריטי. וחוץ מזה לא קינאתי בכלל, למרות שראוי היה לקנא באדם שאלה חבריו.

– “כן. כל מילה היתה אמת, ” ואחרי שתיקה קצרה, “חשבתי שאולי תרצה להחליף אותו. ”
– “מדובר בנעליים גדולות. ”
ומיד אחרי זה אני אתחרט על הצניעות המוגזמת. תכונה מגעילה, שדבקה בי.

– “בהחלט. מפתיע בהתחשב באיבר מינו ה- כה־לא־פרופורציונלי – נאמר”

ג’ון שמכיר כל־כך טוב את חולשות המין האנושי, מחליט לוותר לי על הרגע המשפיל, ואני אסיר תודה על המחווה.

– “Well ג’ון, אם ככה אשמח להצטרף. אתה יודע שאתה יכול לסמוך עלי. ”
– “Good boy, ויש לי רק בקשה אחת, ”
שתיקה קצרה,
“תבטיח שלא תתפגר לנו מוקדם מדי, כמו הלא־יוצלח האחרון! ”
– “אתה יכול לסמוך עלי ג’ון, שאת זה אף פעם לא אבטיח לך! ”
– “חתיכת ב-א-ן זו-או-נה! ”
– “הוא באמת התפגר מוקדם מדי, ” וכשאני אגיד את המשפט הזה, הדמעות יעלו כולן בבת־אחת ויחנקו את גרוני.
– “כן. הם כולם חבורה של לא־יוצלחים, ”
והוא יצליח להגיד את זה בלי להיחנק, כי הוא בריטי. אבל אני אדע, שאם הוא היה יכול הוא גם היה בוכה עכשיו.
ואז הוא ינתק.

אבל השיחה הזאת לא התקיימה, ואף שיחה כזו אף פעם לא תתקיים. וכשאני אמות, לא יהיה שום דבר מרשים להגיד עלי ואם היה לי אומץ, הייתי מבקש שיכתבו לי על המצבה:
“פה נקבר אדם רגיל להחריד. רחוק מלהיות מושלם. ”
ומי שהיה עובר לידה, בדרך לקבור את יקיריו או מכריו, אחרי הספד שכולו שלמות באופן בלתי מוסרי, אולי היה קולט את הכיתוב בקצה העין ולרגע מחייך.

שקטבכיתי בלילה, כשז’ן ולז’ן מת. המשפט הזה מצחיק אותי. אני מתבדח כשאני נבוך. ברור לי שלא אני המצאתי את הרעיון, אבל בשבילי זו עוד סיבה לשנוא קצת את עצמי. בן ארבעים וחמש – אני לא מתבייש לבכות – אבל מתבייש להודות בזה.
וכשבכיתי, ואני יודע שזה נשמע מתנשא, הרגשתי שמישהו צריך לבכות בלילה כשיוודע לו שמתתי, ואני לא מתכוון למישהו שקרוב אלי, אלא למישהו שמכיר אותי באמת. אבל אין מישהו כזה. אני צריך לדמיין אותו.

אני מדמיין אותו רומנטיקן כמוני. אחד כזה ששונא אנשים רק כשהוא מתחיל להכיר אותם. עד אז הוא אוהב אותם, כאילו היו הנפש הכי יפה בעולם. כמו נהגי האוטובוס, שאני אוהב אותם כי הם עושים את העבודה שלהם במין שקט אצילי. אבל זה נגמר כשאנשים מתחילים לדבר. על השובניזם שלהם או הגזענות שלהם או אלוהים יודע מה, ואתם בטח מבינים שאני צבוע, כי גם אני ליד אנשים מסוימים מעיר הערות גזעניות ושובינסטיות, אבל אני עושה את זה רק כדי להתחבב. זו הבעיה עם אנשים כמוני, לפעמים כשאף אחד לא אוהב אותך, אתה מנסה להתחבב על כולם או על רובם. בכל מקרה זה על יותר מדי, ואתה גם ככה לא באמת אוהב את אלה שאתה רוצה שיחבבו אותך, ואתה – כלומר אני – סתם גורם לעצמי לשנוא את עצמי קצת יותר. ובגלל זה הייתי מצפה שיבכו עלי. כי אני לא באמת כזה. זו רק הבדידות.

אני נסחף בדימיון עד יוון או איטליה או אוקינאווה, כי מי שברא את הדברים הטובים, ברא אותם מעבר להישג ידי. אני נסחף לכפר קטן של זקנים שתקנים, שקמים מוקדם בבוקר לדוג ולבנות שולחן ולשתוק. השקט המטהר הזה יחדור לאט לאט לראשי, ויגבור על שאון המחשבות הטורדות, שקורעות את הנפש ומייסרות נשמות אבודות, וייתן סוף סוף לפצעים להחלים.

לא תהיה להם בעיה שאני לא מבין את השפה, כי הם ואני מסוגלים להבין את השפה של לב כואב. ובערב, בלי לומר מילה הם יזמינו אותי למשקה, שם נשב ונשתוק יחדיו, בלי ללגלג על העולם, כי העולם כמו העבר והעתיד יהיה רחוק ונטול משמעות, רק לרגע תהיה משמעות.

בלילה אני אחלום על אהבה. היא תחייך ותהיה צעירה וטהורה ונכזבת. וכשאקיץ מוקדם, אשב בחברתם, בקור הבוקר, לוגם משקה חם בשקט ובוהה לתוך לא־כלום, שנמצא אי־שם בתוכי. לא אצטרך לספר לאיש על החלום, כי אדע שהחלום היה משותף לכולנו.

אני אמות בשקט שבו חייתי. הלוויה תהיה גם היא שקטה. בלי בכי. אבל אני מעדיף ככה, כי אני אדע שבתוך כל השקט, לא הייתי לבד, וכולם הכירו אותי באמת, כמו שהכירו את עצמם.

אסתטיקהמאז שאני זוכר את עצמי, נמשכתי לאסתטי. עוד כילד קטן. במהלך השנים המושג הזה הפך להיות קשה יותר ויותר להגדרה מבחינתי. אבל אני רוצה לצמצם את הדיון למשיכה שלי כלפי נשים. אני מרגיש שנמשכתי תמיד לנשים יפות, ואז נשאלת השאלה הפילוסופית: האם הן יפות בעיני כי נמשכתי אליהן, או שנמשכתי אליהן כי הן אוביקטיבית יפות, וכמו לכל שאלה פילוסופית מעצבנת התשובה היא כנראה ארבעים ושתיים. אני שונא להתעסק בפן הפילוסופי של דברים, וכשאני אומר שאני שונא להתעסק בו, אני בעצם משקר, כי אני מאוד אוהב להתפלסף, אבל זה גורם לי להרגיש פחות סקסי, וחשוב לי להרגיש סקסי. לפעמים הייתי רוצה להרגיש ממש מושך, ברמה כזאת שיחפיצו אותי. אבל אחר־כך גם שיתאהבו בי. אני יודע שזה נשמע בשלב הזה קצת ילדותי, אבל אם תהיו כנים עם עצמכם ותביטו עמוק פנימה, תבינו שזה ממש־ממש ילדותי.

זה השלב שאני מבין שאם אמשיך את קו המחשבה של הפיסקה הקודמת, אני הולך לאבד הרבה קוראים, אז אני אעשה דילוג לוגי ואקפוץ ישר לשלומי שבן ויובל שרף. שלומי שבן נשאל פעם איך הצליח לגרום ליובל שרף, שנחשבת בעיני רבים ליפהפיה, לצאת איתו. זה היה בתקופה, שבה הוא רק פרץ ועדיין לא הגיע למעמד הנחשק שבו הוא נמצא היום. הוא הסביר שהוא הבין שכדי לזכות בהתעניינות של בחורה יפה, הוא היה צריך להיראות בחברת בחורה יפה אחרת. הקושי היה להשיג את תשומת ליבה של הבחורה היפה הראשונה. השאר זה אינדוקציה, מ. ש. ל. נקודה. למי שמחפש/ת את הדרך, אגב, ל”השיג את הראשונ/ה”, אתם יכולים לפנות לספריית הוידאו הקרובה למקום מגוריכם ולהשכיר את הסרט “אי אפשר לקנות אהבה” משנת 1987, מבין הקומדיות הרומנטיות הבודדות שלא סבלתי.

בחזרה לשנת 2021, ובשלב הזה אני כבר מוותר לגמרי עליך הקורא, וכותב כמה מילים על הביטקוין. סביר להניח ששמעת את השם, והסיבה לדעתי היא כי מדובר במטבע הכי סקסי בעולם. יש כאלה שיגידו שזה בגלל שהוא דיגיטלי וווירטואלי, אבל יש עוד מטבעות כאלה. אם אתה לא מתחום הפיננסים ושמעת עליו, אז כנראה שזה בגלל שהוא שווה איזה ארבעים אלף דולר. פעם כשהתחילו לעשות עליו כתבות הוא היה שווה איזה חמישה־עשר אלף ולפני זה כשפחות שמעו עליו הוא היה שווה הרבה פחות. למעשה אם הוא היה נע כל הזמן סביב הדולר, דולר וחצי, אני חושב שהוא היה עובר מתחת לראדאר של רוב האנשים. ולמה אני משעמם אתכם בסיפורים על ביטקוין?! כי אני מרגיש שלפעמים אנשים הם כמו מטבעות. הם מחשבים את שער החליפין שלהם לפי ערכם של אנשים אחרים.

אולי לפעמים אנחנו חושקים במישהו או מישהי, כי בשפה עממית הוא נראה לנו “שווה”. ולקבל את תשומת ליבם יעלה את הערך שלנו – לפחות בעיניי עצמנו. זה גורם לי לחשוב על הפער בין נשים שנעלבות ומרגישות מנוצלות כשבן הזוג שלהן בדייט לתחושתן מעוניין בהן רק במישור הפיזי, לבין נשים שמוכנות לבלות לילה אחד בלבד בחברת כוכב קולנוע או זמר שהן מעריצות. המחשבה שאדם שיש לו כל־כך הרבה אפשרויות, נשים יפות, חכמות, מצליחות, בוחר לבלות את הזמן שלו איתך, זה בטח אגו־טריפ נפלא. אני מניח שעבור גברים זה דומה. להשיג את תשומת ליבה של אותה בחורה, שכולם סביבך עורגים אליה.

יש מי שיבוא ויטען שמדובר בסך הכל במנגנון אבולוציוני. אנחנו נמשכים ליפה. למוצלח. אולי הם צודקים, אבל זה לא משפר את מצב הרוח שלי. אני חושב שכשהייתי מתבונן ככה על העולם, הייתי מרגיש כמו זלוטי, והדבר שהכי מעצבן אותי הוא שרציתי להתאהב במישהי שהיא גם זלוטי, אבל לצערי מאז שאני זוכר את עצמי, נמשכתי לאסתטי.

אבל יש גם סוף טוב. אולי חצי טוב, אבל אני בוחר להסתכל עליו. החלטתי להפסיק לחשב את הערך שלי לפי אנשים אחרים. בעיקר נשים (אבל גברים גם). אני מתכוון שאני אולי לא כזה מוכשר ולא כזה יפה, אבל אני בן־אדם ממש טוב (או לפחות נחמד). אני אדיב, ישר(יחסית) צנוע (כן, אני מבין את הבעיה באמירה). אני מרגיש שאני ממש־ממש … בסדר, וזה הופך אותי בעיניי עצמי לראוי לאהבה, אבל אחת כזאת באמת שווה. כמו ביטקוין. גם אם אף־אחת בעולם לא רואה את זה.

עכשיו נשאר לי רק להיות קצת פחות שיטחי.

קצרפגשתי אותה הבוקר במגרש החנייה. אני מתכוון שרק ראיתי אותה, אני בכלל לא מכיר אותה. יצאתי מהרכב, העמסתי את הגיטרה על הכתפיים ולקחתי את הלפ־טופ, והיא גם בדיוק יצאה מהרכב. היא עמדה עם הגב אלי, והדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי היה השיער שלה. אחר כך המכנסיים הקצרים. אני מעריך אנשים שמגיעים למקום עבודה בקיץ בבגדים קצרים. זה הדבר השפוי בעיני. כשאני מגיע עם מכנסיים קצרים, אני מרגיש שזה גורם לאי־נוחות. בהתחלה קצת העירו לי על זה, היום פחות, אבל בדרך כלל המבטים לא נעימים לי ואני מגיע למשרד עם מכנסיים ארוכים. כמו היום. היה כבר ממש חם וידעתי שיש לי עוד לפחות חמש דקות הליכה בחום הזה, ולבשתי ג’ינס ארוך, והיא לבשה מכנסיים קצרים, והערכתי את זה.

היא יצאה מהרכב והתחילה קצת להסתבך עם התיקים. היו לה שניים, והיא קצת הסתבכה איתם. שקלתי להציע לה עזרה, אבל עד שהגעתי היה נראה שהסתדרה. היא נעלה את הרכב והתחילה ללכת, אבל הספקתי לראות את הפנים שלה. היה בהם משהו עצוב. לא עצב של פרידה מחבר. עצב כזה של מישהו שלא רוצה עכשיו ללכת למקום העבודה שלו. אני מכיר טוב את הפנים האלה, ראיתי אותם המון פעמים במראה. פנים של מישהו שמרגיש שיש משהו הרבה יותר טוב בחיים האלה, אבל הוא לא יודע איך מגיעים למקום הזה.

ולראות את הפנים האלה גרם לי להרגיש עצוב גם. למרות שאני מרגיש שמצבי טוב יותר היום, הייתי עדיין שמח לעשות משהו אחר, והיא נראתה צעירה ממני. אני לא יודע בכמה שנים. נראה לי עשר שנים. אני לא יודע. ולראות מישהו צעיר או מישהי צעירה עצובים, תמיד מעציב אותי יותר. כמו כשאני קורא סיפורים עצובים של אנשים באתר של הסיפורים, ולפעמים אני מדמיין אותם צעירים וזה מעציב אותי. הייתי רוצה איכשהו לגרום להם להיות פחות עצובים, אבל אני לא מצליח.

עקפתי אותה ושנינו צעדנו לכיוון היציאה מהחניון, למעבר החצייה, וחשבתי על הפנים העצובות שלה, ואם היא היתה מבקשת שאנגן לה משהו בגיטרה, הייתי שולף אותה מהנרתיק ושואל אותה מה היא רוצה שאנגן, ואז היא בטח היתה אומרת לא חשוב, והייתי נתקע. אבל אם היא היתה מבקשת שיר מסוים ושואלת אם אני מכיר אותו, הייתי עונה שבטח, ואז הייתי מחייך ואומר לה “תזכירי לי את האקורדים. ” כי מן הסתם לא הייתי מכיר את האקורדים. אני לא יודע לנגן הרבה שירים, וגם אני לא מנגן כל כך הרבה זמן, אפילו לא כל כך טוב אם כבר להיות כנים. אבל זה נותן לי סיפוק שקשה לי למצוא בדברים אחרים. וזה עוזר לי קצת להעביר את הדברים הפחות טובים בחיים. אני חושב שהייתי ממש שמח אם הייתי יכול לנגן בגיטרה גם קצת כדי לשמח אנשים אחרים. הייתי מוציא את הגיטרה גם בחום הזה, עם הג’ינס ואפילו שכבר הזעתי, והייתי מנגן עבורה חצי שעה לפחות, אם היא הייתה מבקשת. רק כדי לשמח אותה.

אבל היא לא ביקשה, ואחרי הרמזור התפצלנו כל אחד לדרכו, ואני המשכתי קצת לחשוב עליה, ואני לא יודע על מה היא חשבה. חשבתי שזה היה יכול להיות נחמד אם היא היתה חושבת לעצמה איזה נחמד היה יכול להיות אם היא היתה מבקשת ממני לנגן בגיטרה. אבל יכול להיות שהיא פשוט חשבה על משהו בעבודה וזה הטריד אותה.

עוד שבוע אני אשכח אותה. גם את הפנים אני אשכח, אולי כבר מחרתיים. אני רק אזכור שהיה בהם את העצב הזה. ואני אזכור את המכנסיים הקצרים. אבל מדי פעם אני אראה את הסיפור שכתבתי על המפגש שלנו, ואז אני אזכר בה.

חצי גמר אירוויזיוןואז יש את הרגעים האלה שאני נהיה רגשן. ובעצם אם אי אפשר להתחיל משפט ב”ואז”, אז פשוט – יש את הרגעים האלה. אתם יודעים.
הבוקר העולם נראה מקום פחות מוצלח, כל צד כבר מכונס במחנה שלו, המלחמה בעיצומה, השנאה מרקיעה שחקים, כובשת את הלבבות, ואני?! אני כבר עמוק במחנה שלי, צעקתי את הססמאות, התעטפתי בתחושת הצדק ואני מתוסכל מעיוורונו של כל מי שלא במחנה שלי, שכרגע זה, פחות או יותר, כמעט כל העולם.

ואז אני נהיה רגשן. או שפתאום אני נהיה רגשן. איך שאומרים – או כותבים.

איך זה התחיל הפעם?! – אירוויזיון. חצי גמר. אני יודע. זה נשמע מטופש. מודעות עצמית.
אני יושב. צופה. חצי עין – בכל זאת, אני רוקר. סוג של. אולי סתם סנוב מתנשא. לא חשוב.

ועכשיו בא לי שהנציגה הישראלית תזכה. מגיע לה. שיר מלהיב. הופעה סוחפת. אישיות כובשת. מגיע לה – וזה גם קצת יתן לנו משהו טוב; ישפר קצת את מצב הרוח הלאומי. קצת, אבל גם זה מגיע לנו. היתה שנה לא קלה, ועכשיו המצב הנוכחי. אנשים רוצים משהו קצת שמח. אני רוצה שננצח. הטובים.

[ואז] כשאני כבר מתארגן לשינה, מחשבה לא צפויה קופצת עלי. כולם שם רוצים את זה. כל אחד מהזמרים שם רוצה להביא למדינה שלו איזה רגע קטן של אושר, לכולם לא היה קל בזמן האחרון, ואני חושב לעצמי, איזה יפה היה אם כולם היו יכולים לנצח, והעולם יהיה ליום אחד מקום קצת יותר שמח. אולי שיבטלו את התחרות ויגידו לכולם “כולכם ניצחתם היום! ”. המחשבה הזאת גורמת לי לחייך.

זה לא יקרה – אבל אני כבר יודע שלא חשוב לאיזה מקום תגיע הנציגה הישראלית, כשאפגוש אותה (גם זה לא יקרה) אני אגיד לה שבשבילי היא ניצחה, והייתי ממש גאה בה, ואני ממש שמח שהיא ייצגה את המדינה שלי באירוויזיון. אני אגיד את זה בשיא הכנות והיא קצת תתרגש מהכנות שלי.

[ואז] פתאום בא לי לשפוך קצת אהבה על העולם. העולם הזה שאני הרבה פעמים שונא אותו, שנמאס לי מרוב האנשים שמאכלסים אותו, פתאום בא לי לתת לו עוד הזדמנות, ואני אומר לעצמי “תן, תן לו קצת אהבה. אולי בסוף האהבה שלך תחדור את שכבת האבן הקשה שעוטפת את לבם של האנשים. ” פתאום אני חושב שהאהבה שלי תניע את הלוחות הטקטוניים האלה, ותאפשר לאהבה גם להתפרץ מליבם של אחרים ולהדביק את העולם כולו. מגיפה של אהבה. [ו]אני מדמיין עולם אחר – אחד כזה שיש בו אהבה מהסוג שגורמת לאדם לחייך לשכנו, ולשאול לשלומו – ואני נהיה רגשן, ולא אכפת לי עכשיו שתלעגו ותגידו לי שאני ילדותי או פתאטי, כי אני מלא באהבה עכשיו, וזה כל כך נדיר, וכשאני אפגוש אתכם מחר אני אתן לכם מהאהבה שלי. מחר הציניות שלכם לא תשבור אותי. מחר השנאה לא תצליח לנצח אותי.

מטילדהשירה – לא אחת החוזקות שלי. אבל מוקדש באהבה למישהי, שהיתה, נעלמה, וברגע הקצר שבין לבין, הפרה את בדידותי
ואז יום אחד היא פשוט נעלמה.
בלי הסבר.
בלי מילת פרידה.
ופעם מה שהיה מקרה קיצוני,
היום הוא עניין של מה בכך.
ואדם נעלם לו

ואז יום אחד היא פשוט נעלמה.
רוקנה את המגירה.
לקחה את הכל.
רק קומץ משפטים נותרו, שאימצם אל ליבו,
וזכרון של חיוך ובוקר.

ואז יום אחד היא פשוט נעלמה.
והוא נותר פה.
עומד. מופתע.
אולי מסרב להפנים.
אולי יצא לחפש אותה בין משפטים.
אולי יזהה אותה מסיפור אחר.

ואז יום אחד היא פשוט נעלמה.
ואולי יום אחד
הוא מקווה שתחזור ו
משהו יתברר.
כי
דרושה לו מילת פרידה.
ודרוש לו הסבר.

ואז יום אחד היא פשוט נעלמה.
והפכה לשיר.

Gid Levin עקוב אחר Gid
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
סיפורים אחרונים
אלף סיפורי לילה ולילה
אלף סיפורי לילה ולילה
מאת: Rain Drop
לא בוכה מפורנו
לא בוכה מפורנו
מאת: אבי בשחור לבן
perfect imperfections
perfect imperfections
מאת: No Name Needed .
אין טעם
אין טעם
מאת: הודיה שחר
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer