כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

כשיונה שרה

בוקר בחדר המדרגות

ליונה השכנה מלמעלה, לא מהלמעלה שלנו, מהלמעלה של יודה ונורית, יש לב טוב ובעל רע.
כולם אוהבים אותה ואותו לא.
כשהוא הולך לעבודה מוקדם בבוקר והיא נועלת אחריו את הדלת כולנו נושמים לרווחה. אבא אומר שהיום היא עדיין חיה, תודה לאל, ועכשיו יהיה לה יום שלם של טוב, עד שהוא יחזור.

ואז זה מתחיל ואנחנו עוצמים עיניים בעונג, מקשיבים ומתמסרים.
צליל קולה המתנגן מתחיל למלא את האוויר שאנו נושמים, והוא ריחני וטעים יותר פתאום, ואנחנו בולעים אותו לריאותינו בשקיקה.
לאחר כמה רגעי שירה, לחישות של כינור מצטרפות, מלוות את קולה, והוא יודע את מקומו - הוא כאן כדי לתת את הכבוד הראוי לקול הפעמונים הזה.
אליו מצטרף החליל, חסר סבלנות אך מתאפק, מכיר במעמדו לצד ניגוני קולה.
כשהפטיפון רועד בפעם הראשונה, אנחנו יודעים שהיא עוצרת כדי להחליף צד ומחכים בסבלנות לשירתה, שתשוב ותנעים את זמננו.
אמא אומרת שכשיונה שרה, הקפה של הבוקר טעים יותר, נורית אומרת שהוא נעים חמים כזה ויודה אומר שזה הקפה היחיד שהוא אוהב לשתות. ואבא מסכים עם שלושתם.

הילדים של יודה ונורית ואנחנו יושבים בחדר המדרגות, בין שתי הדירות, מקשיבים בעונג ושוכחים לגמרי שהבטחנו לכסח אחד את השני כי הם רומנים גנבים ואנחנו פרסים קמצנים.
אמא מסתכלת על נורית, מצביעה עם הראש לכיוון שלנו, ונורית עושה לה שששש עם השפתיים. הן חושבות שאני לא שמה לב אבל אני שמה לב ועוד איך, אני פשוט לא אומרת כלום לקטנים ובזמן הזה מתכננת את ההתקפה שלי על יורם ושירי ועמי המעצבנים של נורית ויודה.

ההתקפה הכי טובה היא לגרום לסיגי ומולי לתקוף אותם וככה, כשאמא תתעצבן עליהם שעוד פעם הם התחילו עם השטויות של העדות והשנאת חינם שבגללה נחרב בית המקדש פעמיים, אף אחד לא יוכל לשים עליי אצבע, כי אני לא עשיתי כלום...
והכי קטעים שזה עובד כל פעם מחדש...

ולמה חשוב לי לכסח את החארות האלה? כי עם כל הכבוד, לחסל את הגונדי והמרק חמוץ והאורז ירוק של אמא שלי ואז להגיד שאנחנו פרסים קמצנים זה כפוי טובה.
ואנחנו בכלל אפגנים! אפגנים! לא פרסים!
אז מגיע להם! גנבים!

בינתיים הפטיפון רעד בפעם השניה, שזה אומר שהתקליט נגמר וזה הסימן שלנו: כולנו נעמדים ומוחאים כפיים חזק חזק, שיונה תשמע. וכשאנחנו מפסיקים אנחנו שומעים את הצליל הרך של כיפוף הגב שלה ויודעים שהיא קדה קידה.
וזה מרגיש לנו נעים חמים כזה באמצע החזה כמו הקפה של נורית, שאנחנו מוותרים על הכיסוחים ולוחשים אחד לשני, שההורים לא ישמעו, חכו חכו בשבת...

כי בשבת, כשהבעל של יונה לא עובד, היא לא שרה והפטיפון לא מלווה אותה בנימוס ובכבוד, אין מה שיחמם וינעים לנו באמצע החזה ואז אנחנו הולכים מכות.
זאת אומרת סיגי ומולי ויורם ושירי ועמי הולכים מכות. אני לא.

רחל מולא נצר עקוב אחר רחל
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
רחל מולא נצר
סימה
סימה
מאת: רחל מולא נצר
נחמה של הלילה
נחמה של הלילה
מאת: רחל מולא נצר
הממלכה של שמואל
הממלכה של שמואל
מאת: רחל מולא נצר
רונית התחתנה עם נוצרי
רונית התחתנה עם נוצרי
מאת: רחל מולא נצר
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan