כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

לפעמים בא לי להיות אופלייה

להקשיב לאינדי זה לא תמיד חיובי חברים, אבל לפעמים כן

לפעמים רובצת עלי תחושת רוגע, אני מפסיקה לפחד, להלחץ, להרגיש את משקל העולם על כתפיי ואני פשוט צפה על גבי המים. לפעמים, אני מבינה כמה אני חסרת משמעות אך מלאת מהות, כמה אני לוחמת ונעה נגד הזרם, וכמה אני נותנת לזמן לעבור לצידי כמו הרוח, לפעמים אני מרגישה אחת מהכלל, ולפעמים שהכלל הוא אחד ממני. אני נותנת לעלי הרוח לנשוב לצדי ואני נושמת, כל האנשים, הרגשות, החוויות והנשמות אותם פגשתי זורמות לתוך אפי. הם עולים לתוך רוחי ומפריעים למחשבותי לזרום, כמו גוש דם שמונע מחמצן להמשיך את פעולות גופי. אני מרגישה את משקלם על גבי גופי הצף במים, טעותיי פתאום אמיתיות ואני כבר לא ילדה, עכשיו דברים משנים. אבל אז, אני יושבת, וחושבת, ונושפת, וכל המחשבות יוצאות החוצה, מאפשרות לי לחזור לנשום מחדש.
לפעמים אני מודאגת שאני רק פוגעת בעצמי, כי אני לא שואלת מספיק שאלות, לא נלחמת מספיק, לא רצה מספיק, לא חולמת מספיק רחוק. אבל אני רק מנסה לחיות את חיי, לנסות להגיע להשלמה ולמצוא מי אני בעולם בו אני לא אני. יש לי תקוות ויש לי חלומות, אבל גדולים מדי כדי שיגיעו להישג ומעטים מכדי שיהיה לי רצון לחלום. ואני כל כך צעירה וכבר מותשת מהתזוזה. לפעמים, רק הייתי רוצה לעצור ולהסתכל, לתכנן הכל מחדש ולהבין מהכל מחדש.
מה אני רוצה, למה אני רוצה, מה אני יכולה לעשות בשביל לרצות את זה, האם אני אוהבת או לא אוהב אף פעם שום דבר, האם אני ממוצעת או שכולנו ממוצעים. רק תשובות אני צריכה, רק תשובות לכל השאלות הפשוטות של החיים. ולפעמים, אני מוצאת עוגן שמספק לי את תורתו. עיניים רחבות שעונות לרגשותיי ומילים שעוטפות את עורי. כמה הייתי רוצה להיות עוגן כזה בעצמי. לאהוב את תאי העמלים, לנשק את ורידי גופי ולחבק את מוחי הפועם. כמה הייתי רוצה להודות על עצמי על חיי, אך לצד זאת אני מכה ומכה ומכה את חוזקותיי.
לפעמים אני חושבת לעצמי כמה אני גרועה, כי ככה העולם אומר שהכי טוב לעשות, ומי אני שאתווכח, אני לא העולם והעולם לא אני. אני מרגישה לפעמים שנמאס לי, כל כך נמאס לראות כמה אני לא טובה וכמה אני לא מוצלחת וכמה אני צריכה להשתפר. אני יכולה להגיד שזה מאד מייאש, בגלל שאף פעם אני לא מצליחה להשתפר. אני מכינה לוזים, מתכננת עבודה, מדייקת נושאים, מדברת עם אנשים, מחפשת צרכנים וקונה ממוכרים, ואז הכל חוזר לאחור, כאילו שום דבר לא השתנה, כי אני לא באמת יודעת לרוץ קדימה בביטחון.
לפעמים, רק הייתי רוצה לחזור לצוף במים הקרים, ללא בגדים, כאשר שער עוטף את הרווחים מסביב להרי עורי ורק שפתיי מגיחות מעל לנוזל השקוף.
אני אדם פשוט, אני לא מבקשת יותר מדי

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

תמר בנט עקוב אחר תמר
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
אבירות
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
אל תהיה אידיוט
אל תהיה אידיוט
מאת: viki pen
מרגש
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov