כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

המפלצת ממודיעין

ואתם חושבים שמקומן של מפלצות הוא מתחת למיטה

לפעמים צריך לדעת על מה להסתכל, ואיך.
לפעמים צריך לדעת על מה להסתכל, ואיך.

איך מתמודדים עם שטן כזאת?
עם התעללות שקופה, לא ניכרת לעין, שהאדם עצמו מטיל ספק בשפיותו ותחושת הבטן שלו?
איך אפשר לפקוח עיניים אחרי עשור, ולהריץ באימה את כל סצינות ההתעללות שנחוו כאהבה?
איך אפשר לקבל להשלים ולעכל את העובדה שמה שהאמנת בו היה שקר וכזב? שכל מילה שנאמרה הייתה בדיה, שכל רגע אשליה? שחלק ניכר כל כך מהחיים היה הצגה בו לוהקתי לתפקיד הראשי וכמריונטה שיחקתי תסריט שלא קראתי מימיי?
איך לסלוח לעצמי שלא הלכתי? שהאמנתי? שקיוויתי? שלילות רבים כל כך יצרו דמעות רבות כל כך שזלגו במורד הקמטוטים שנוצרו מכאב, לחץ, חרדה?
שהסכמתי לקבל את אותה המפלצת עשויה בשר דם ועצמות לחיי? מבחירה נסעתי לאותו בית מקולל ונתתי ליצור הנאלח הזה לחלל את גופי, נשמתי, נפשי והכי חשוב לגנוב את תמימותי?
את אותו קורטוב תמימות שנשאר בצלם גוף ילדי, שבור וצנום אותו המפלצת צילקה ושרפה במסווה של ליטופים ונשיקות? אותה המפלצת שניזונה מהסבל שלי? מפלצת שרק אני רואה, ואם זה אכן כך, האם היא באמת מפלצת? מפלצת שחיכתה בסבלנות 6 שנים שלמות בשביל שאתחזק, אשמין שיחזור הסומק ללחיי והדופק ללבי, אחרי שהיא עצרה אותו מלכת.
וחזרה, ללא בושה באמתלות שווא, שקרים והבטחות של הרים וגבעות. נשבעה שתביא לי את הירח אם צריך או לפחות את הכוכבים.
מפלצת שהתענגה על כל שבריר שניה ורגע, בהם הרסה בשיטתיות את מה שנלחמתי כל כך לשקם.
וכשלא נשאר ממני דבר, כששאבה ממני הכל, מצצה כל טיפת אנרגיה ושפיות, נעלמה שוב, כלא הייתה מעולם.
ורק צחוקה המתגלגל, המזלזל והלועג נשמע כהד עד עכשיו, עד לכאן. ואי אפשר להרוג אותה, להשמיד, להרוס. אי אפשר לנקום. היא ממשיכה לחיות ואף לגדול ולהתחזק מילדים וילדות שבורים אותם מפתה אל חיבוקה החונק בליל חורף קר, מאכילה אותם בדברי מתיקה ועוצמת את עיניהם להתמכר לעונג, כדי שלא ישימו לב כיצד גונבת להם בעקשנות נשימה אחר נשימה, חיוך אחר חיוך יום מדי יום את אישיותם, צחוקם המתגלגל וחייהם. גם מי שישרוד, לא יחזור לעולם להיות אותו הדבר.
לעד יחיה תחת צל האימה והזוועה שתקבל את פניו בבוקר ותשכיבו לישון בלילה. בכי קורע לב וזעקות לא יעזרו. ההכרה תשוב רק כשניבלע באמצע ים סוער בתוך אוקיינוס שחור בעוד אנו נסחפים לתהום.
והיא, תוריד לראשונה את המסיכה התפורה לפניה, חושפת דבר מה שיותיר אותנו עם עיניים פעורות ולסת שמוטה ותחייך חיוך בז ועקום החושף שיניים מרקיבות.
להילחם בכל כוחנו, עד נשימתנו האחרונה בשביל לא לטבוע ביגון והייסורים, בשביל להגיע לחוף שלעולם לא יהיה יום מבטחים עבורנו - כי עקבותיה הבלתי נראות לא יימחקו מהחול הזהוב והרך לעולם, ילוו אותנו לכל מקום וישארו ככוויות צורבות בפאתי הלב - ולא יימחקו לעולם.
יעברו שנים, עד שנתחיל להבין מה קרה. אך לעולם לא נוכל להודות, אפילו לא בפני עצמנו שקיים רוע כזה בעולם. רוע ואכזריות שרואים רק בסרטים. בסרטי האימה המזוויעים ביותר, שנאסרים להקרנה בבתי קולנוע וניתן להוריד אותם רק ממעמקי הרשת האפילה. איך להכיל את חוסר האונים? איך להמשיך הלאה, לפסוע ולצעוד ליום המחר, כשכל נשימה כואבת, כל נשימה מצריכה מאמץ עילאי שאינו בנמצא אלא רק אפיסת כוחות.
הדבר הכי נורא, שלמרות הכל, אנחנו נתגעגע. כי ההתעללות לא הספיקה לה, לשטן עלי אדמות. היא כישפה אותנו, הטילה קללה אימתנית שלא תוסר לעולם. ועל אף השנאה, הסלידה, הרתיעה - יגיע הלילה הזה, נגלה בהמשך שהוא אחד מיני רבים שיבואו אחריו, בו - נתגעגע אליה. נלטף את הצלקות שהותירה בנו ומעטרות כל חלקת בשר חיה בגופנו, את הכוויות, את הקמטים שחורשים את פנינו, נעצום את עינינו ונגלה לראשונה בחיינו איך אפשר להרגיש שנאה יוקדת לצד אהבה אימתנית שמאיימת לכלות אותנו. בדמיוננו, תמיד נזכור אותה עם מסיכה, את המפלצת. נזכור את הטוב. רק לרגעים נחזור לאותם רגעים חסד כפי שראינו אותם דאז ונברח אליהם בעלטה כשאף אחד לא רואה, שומע או יודע ונפליג על גלי הזכרונות הכוזבים.
נהיה מוכנים לתת את הכל, הכל! רק בשביל חיבוק שקרי אחד אחרון בו גופה מתחבר לגופנו בשלמות מלוקקת כחלק אחרון בפאזל. תמיד נרגיש שמשהו חסר. תמיד נרגיש את נשמתה המחרחרת והמצחינה בעורפנו, אך בשבילנו יהיה זה ריח משכר כניחוח ורדים.
לעתים, אף נייחל ונתפלל באישון הלילה ומחבוא השמיכה - שהפכנו משבר כלי מרוסק ליצור אנושי. זאת, רק בשביל שאולי, ורק אולי יתמזל מזלנו והמפלצת תהיה מוכנה ותואיל בטובה להתעלל בנו שוב. אנו כבר נקיים מדם, בוץ, זיהומים, ריקבון שהותירה בנו. נרפרף במבט על גופנו המשוקם. ללא ספק, נחליט. יש מספיק מקום לצלקות חדשות. הייאוש שלנו ניתן לריפוי רק באמצעות עזיבת העולם הזה, החיים.
נחשוב כל יום ליטול את חיינו. בצורה דרמטית רצוי, שתמשוך תשומת לב ואולי רק כך, מישהו יסכים לשפשף את עיניו מהאבק שמכסה אותן ולראות את המפלצת. אולי אם נקריב את עצמנו, נוכל סוף סוף לחשוף אותה ולהציל נשמות אבודות אחרות, מהן היא יונקת סממני חיים אחרונים.
אנחנו כבר פגי תוקף בשביל המפלצת נדע. יש כל כך הרבה מטעמים אחרים. אבל... רק לפעמים.. נדירות......
אם מאוד נתאמץ ונהיה קשובים לרחשי הלילה וזמרתו החרישית... נוכל לשמוע אותה צוחקת ללא קול, למראה הדמעות שלנו. מדושנת עונג מהעיניים שאינן כבר משמשות כראי לנשמה, ממנה לא הותירה זכר כשינקה אותה ברעבתנות של רך היונק מפטמת אימו.
עיניים שחורות.
היא תחזור, נדע. רק כששוב יהיה אפשר לראות את הלבן בהן. כשנאגור כוח, ואם בכלל. היא תשוב לקול הצחוק הצלול הראשון, והרגש שיבצבץ לו מתחת לשיריון. או אז.... היא תבוא. זהו סימן בשבילה, שהיא לא סיימה עבודתה.
אסור לשכוח. אזכיר לעצמי. לעולם. ללא צל של ספק - את המפלצת המחרידה. את המוות שמביאה עמה...
אך עם הזמן...
לא משנה כמה אתאמץ
היא תהפוך להיות שוב,
לנסיכה.

©

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Anna © עקוב אחר Anna
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
Anna ©
 זונה בשם מילי
זונה בשם מילי
מאת: Anna ©
משפריצה, גשמי ברכה. 18+ (!)
משפריצה, גשמי ברכה. 18+ (!)
מאת: Anna ©
תנעצי בי ציפורנייך 18+
תנעצי בי ציפורנייך 18+
מאת: Anna ©
מילי, זה נגמר (18+)
מילי, זה נגמר (18+)
מאת: Anna ©
אימה
הסיפור שלי.
הסיפור שלי.
מאת: •Our scratches | השריטות שלנו•
״טיסה מסוכנת״
״טיסה מסוכנת״
מאת: דוד חגולי
״משפט גורלי״
״משפט גורלי״
מאת: דוד חגולי
מפלצת
מפלצת
מאת: SH
סיפורים אחרונים
שהכל נהיה בדברו 4
שהכל נהיה בדברו 4
מאת: שיר פיליבה
דברים שאני שונא אצלך
דברים שאני שונא אצלך
מאת: בועז בן לביא
שהכל נהיה בדברו 4
שהכל נהיה בדברו 4
מאת: שיר פיליבה
היבל
היבל
מאת: Baver Lali
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan