כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

פסקול

---

העולם הרבה יותר יפה כשאת בוחרת את הפסקול שלך. הבוקר נפתח במוזיקה עברית של פעם, חווה אלברשטיין, יהודית רביץ, אריק איינשטיין וגידי גוב שרים לי בתוך האזניים בין הקראנצ'ים של הקורנפלקס. אמא ואבא נראים כמו ברווזים נסערים, מנפנפים בגפיהם זה מול זה. אני מגבירה את אהבה יומיומית לפול-ווליום באזניות, הטלפון מזהיר אותי שהאזנה בווליום גבוה מהמומלץ מסוכנת לשמיעה, אני מתעלמת מהאזהרה, חוטפת את התיק שלי ויוצאת לתחנת האוטובוס. המולת השגרה מתערבבת לרמיקס משובש ביחד עם השלישייה האהובה: אריק ברמן, יוני בלוך ואפרת גוש. הומלס שתמיד נמצא בשדרה שלי משקשק בכוס כסף כמו מקסיקני במרקס. לפעמים, ברגעים האלה, שהפסקול של החיים פולש לפסקול האישי שלי, זה כמעט הטרדה, הרי כמו שמוזיקה יכולה לעשות מניפולציות על אדם, החיים משתמשים בסאונד כדי לעשות עלינו מניפולציות כל הזמן. רב האנשים כנראה קיבלו חיסון בלידה או איפשהו בילדות נגד המניפולציות האלה, אבל אני לא הייתי חסינה להן. כל צליל צורם, גורם לדימום באוזניים, גיעגועי הברווזים של ההורים שלי בבוקר, המרקס של ההומלס בשדרה. אין לי ברירה אלא להתעלם מאותם צלילים אכזריים, הם עושים לי כאב ראש נוראי, כמו טרנסים רועשים. אני תכף עולה לאוטובוס השני ומעבירה לפלייליסט ה' הידיעה: המכשפות, הבילויים, היהודים, המסך הלבן והפוסי של לוסי. פספסתי את התחנה, אני ממהרת ללחוץ על כפתור העצירה. אני לא נבהלת, אני פשוט מחזירה את השיר שמתנגן(אינטרמת של היהודים) דקה וחצי אחורה ואני במקום שבו הייתי לפני דקה וחצי. לחצתי על כפתור העצירה של האוטובוס וירדתי בתחנה. שני ציפורי בולבול שרים לי שירים גסים, אני לא שומעת אותם אבל אני מזהה לפי השפתיים המלוכלכות שלהם שהם לא אומרים דברים נחמדים. אני לא מתייחסת. אישה שחומת עור עם התלתלים הכי נפוחים ויפים שראיתי יושבת מאחורי דלפק בחנות תקליטים. הבסים של המוזיקה עוברים דרך חלון הראווה של החנות כמו רוח רפאים. וכאילו הרוח השטלתה עליי מצאתי את עצמי מתקדמת אל עבר החנות בלי ברירה. לא הצלחתי לנתח או לתת פרשנות מוזיקלית לאותה בחורה והיה לי דחוף לדעת איך היא נשמעת. לא יכולתי לדמיין אפילו איך הקול שלה נשמע. לא כמו ברווזים ולא כמו מרקס או ציפורי שיר בולבוליות. כל תקליט שחלפתי על פניו היה מוכר לי וידעתי לשייך לו צליל מובהק שלו, אבל רק האישה ההיא, המתולתלת, לא הצלחתי לשייך לה אפילו ציוץ. הורדתי את האזניות, הן היו צמודות לאוזניים שלי מהבוקר. רוח מלאכותית של מזגן מקפיא היכתה באוזניי. הצליל העוטף של דייוויד בואי שהושמע בחנות נחם אותן מהגזל שנעשה להן בידיי. הבחורה לא פנתה אליי. אזרתי אומץ ופניתי אליה, לא היה לי ממש מה להגיד אבל הייתי חייבת לשמוע אותה, להבין מה הסאונד שלה. שאלתי מאיזה אלבום השיר של בואי שהושמע עכשיו. ידעתי בדיוק מאיזה אלבום הוא. היא לא ענתה ונכנסה למחסן החנות. חיכיתי שתשוב, נחושה להפיק צליל מהאישה הזאת. היא חזרה עם גבר מקועקע, לבוש שחורים. "כן? את צריכה עזרה?"
רק רציתי לדעת מה הקול של אותה מתולתלת ועכשיו אני נאלצת להשתתף באינטראקציה בין-אישית עם גבר זר? כבר שקלתי לוותר. "היא חרשת, היא לא מדברת" הוא דיבר על אותה בחורה שכל כך ציפיתי להקשיב לה. התכסתי באוזניות שלי, החזרתי את פאנאטים של המסך הלבן 40 שניות אחורה, לא נכנסתי לחנות שוב.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

217 א עקוב אחר 217
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
217 א
אקדח
אקדח
מאת: 217 א
טירת חול
טירת חול
מאת: 217 א
אסור לך
אסור לך
מאת: 217 א
פסיכולוגיה
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
מאת: אתי בן ארויה
שלא תעז
שלא תעז
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem