אדמה רועדת
ומתפרקת
האדמה רועדת ומתפרקת מתחת לרגליי וצורחת לעזאזל עם הגמילה. אותה ילדה קטנה חוזרת ובגדול עם אותן חוסר ביטחון וחרדות שדעכו מעט מאז. וכאשר היא חוזרת אני מבינה שהתחושה הזאת גם כן תחזור, של להיות מקום שני ואחרון. תחושה של לא להיות טובה מספיק והאושר הולך לאבדון. לוקח את הקול שלי, לא משנה מה אגיד, מה אעשה שום השפעה לא תתרחש, שום שינוי בשום חיים. הגרון צורב מקול חלש ולא נשמע, כאב דוקר בלב, בטן מתהפכת מפחד וטרור. וחרדה מאיימת רעד על הגוף כולו.
העולם שלי קורס מסביבי וביחד איתו כל מה שבניתי. אמרתי לה שאני לא מוכנה שתחזור. לא מוכנה שתביא איתה את כל האופל והפחדים שברחתי מהם. צעקתי, "אני לא אותה אחת שאת מכירה. אני לא אוהבת את הכאב יותר. אני כבר לא מזוכיסטית מטומטמת שלא רואה בעיניים, אני רוצה שיקחו את הכאב".
היא צחקה לי בפרצוף וטענה שהיא אף פעם לא באמת הלכה ושאם זה תלוי בה היא תעשה הכל כדי לא לעזוב. אך לעומת זאת היא ניסתה להרגיע ולומר שהיא לא תוכל לשבור לי את הלב, הרי אי אפשר לשבור משהו שכבר שבור.
בעיניה אש לוהטת מלאה ברוע ושנאה, שנגרמו אך ורק מההשלכות של העבר. הכל נהיה מעורפל ומטושטש דרך עיניים אדומות ודומעות, הזיכרון אולי דועך ונשמט ממוחה עם הזמן אך הכאב עומד מלכת וקובע שורשים במקום ללא שום כוונה להחלים. הזיכרון שם כדי להזכיר לי בכל פעם ופעם את הדמות הישנה שהנחתי בצד בעבר החשוך והרדוף. היא מבצבצת מבעד לדלת, דלת שלמרות שכל המשקל שלי וכוחי עליה עדיין נשארת פתוחה למחצה, מאפשרת לשדים שלי להתפרץ חזרה פנימה. והשדים חורטים במוחי שאני לא שייכת ואף פעם לא אהיה, לא משנה כמה ארצה, לא משנה כמה אנסה.
חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!
שלח תגובה
