אסירת תודה
על קפה אירי מלוח
על האחים שלי
על ההורים שלי
על הזוגיות ועל בן הזוג
על כל החברים - אלו שאני רואה ואלו שלא
אני בוערת ולא ברור לי מה הסיבה.
אני ממש טובה בלהדחיק. זה הרגל רע שאימצתי מאבא.
לפעמים אני מדחיקה רגשות כל כך עמוק שכשהם סופסוף צפים אני לא מזהה אותם.
אני גם לא מבינה מאיפה זה הגיע או על מה אני כועסת, או למה אני בוכה.
על היכולת להיות מטופלת - ועל המטפל עצמו
על זה שאני גרה במדינה שיש בה מים זורמים ואנטיביוטיקה
על זה שאני בריאה מספיק כדי ללכת ולנשום לבד
ועכשיו כשזעם עצור מזעזע אותי עד לרמה שאני רועדת, אני שותה את הקפה שלי ומלמלת לעצמי.
אני סופרת אותם. בשקט, בלב.
את כל הדברים שאני צריכה להגיד עליהם תודה. את כל הדברים שאני זוכה להם.
זה לא תמיד עובד, אבל במקרה הכי גרוע זה מכניס אותי לפרופורציות.
אני מנסה לא לקלל כשדמעות הורסות את הטעם של הקפה.
על הכלב שלי
על כל רשת בטחון שיש לי
על הזכות ללמוד באוניברסיטה
על היכולת לקרוא, המון - וביותר מבשפה אחת
אתה יושב בצד השני של הספה עם פרצוף של ילד מתוסכל. אני ממש נלחמת לא להסתכל.
אני רוצה להגיד שזה לא קשור בך, כי זה לא אתה שגורם לזה.
אבל אתה מתעקש להיות נוכח - כי הבטחת שתהיה שם. ועכשיו כשאתה שם זה זר לי, וקצת מעצבן.
כשאני צריכה להתמודד עם עצמי אני מעדיפה לבד.
אני מגיעה לסוף הקפה. יש בו שוט וחצי של וויסקי שמשחררים אותי מהמועקה שבחזה.
אני משתדלת להימנע מההלקאה העצמית של אלכוהול באמצע היום.
על כל מה שהופך אותי לאני
ועל כל הדברים הקטנים שעושים אותי מאושרת
אני אסירת תודה על כל מה שיש לי.
ויש לי על הרבה.
אולי זה רק הוויסקי - אבל אני כבר לא עצבנית.
חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!
שלח תגובה
הזכיר לי קטע מ-'להרוס אותך' (סדרה)
♥️
❤️
