אל תעניש אותה כדי ללמד אותי לקח.
כזה אני- אדיש. הכל עובר לידי. עד שאני שומע את כתב החדשות ברקע: " פיגוע במכללת תל חי, עשרות פצועים, " אני נחנק באמצע הביס. המכללה שלך. משהו בי אומר לי שנפגעת, שפגעו בך... שמישהו העיז להרים עליך יד ולפצוע אותך. אני רק שומע את אמא שלי מרחוק כשאני כבר בדרך לחדר שלי, רץ להביא את הטלפון לחייג אליך: "שי, מיכל לומדת שם לא? אלוהים ישמור! תתקשר אליה! "
בוקר משעמם, כבר חודש אחריי שסיימתי עם הפסיכומטרי, עוד משמרת משעממת של ברמן בהמשך הערב. אני פותח את הפייסבוק, נכנס לפרופיל שלך אחרי כ"כ הרבה זמן שלא נכנסתי אליו.
בוהה בשיתוף האחרון שלך, כתבה שנעשתה עליך באחד האתרים הגדולים במדינה - שוב.
אני לוחץ על הלינק, תמונה שלך מחייכת אליי נחשפת ראשונה ובהמשך מצורפת הכתבה שנעשתה עליך, את מספרת על הפרויקט שהקמת על התהליך שעברת.
אני מוקסם, מת לשלוח לך הודעה - לשתף כמה התרגשתי, כמה את תמיד עושה דברים בצורה כ"כ מיוחדת ושונה מכל מי שהכרתי אי פעם.
נזכר בכל הבנות שיצאתי איתן מאז שזרקתי אותך, אף אחת לא הגיעה לרמה שלך. לא משנה כמה ניסיתי לייפות את המציאות.
אני סוגר את הכתבה וחוזר לפרופיל שלך, מאה לייקים ושלושים תגובות - על כמה את מדהימה, מיוחדת ומעוררת השראה. עדר של אנשים, חלקם מהפרויקט שהקמת שמספרים כמה שינית להם את החיים, חלקם שאני מכיר מהסיפורים שלך כשהיינו ביחד, חברות, חניכים.
כולם מבינים מה שלי לקח יותר מידי זמן להבין, כמה את מיוחדת. כלומר הבנתי את זה, אבל לא באמת הערכתי את מה שנפל בחלקי.
אמא שלי נכנסת לחדר שלי בסערה: "ראית! מיכל מופיעה בעמוד הראשי של ווינט. איזו כתבה, איזה תמונה. אני עדיין לא מבינה למה וויתרת עליה ככה. "
"אמא עזבי אותי, "
"לפחות תקרא, שלח לה הודעה. תשאיר פתח למקרה שאי פעם תתחרט ותקשיב לי. "
אני מנפנף אותה במהירות, לא רוצה שתגרום לי להרגיש עוד יותר רע ממה שאני מרגיש עכשיו.
***********************************************************************************************
אנחנו מתיישבים לארוחת צהריים, פיגוע. אף אחד מאיתנו לא מתרגש, זה כבר הפך להיות דבר שבשיגרה ההזויה שלנו.
אני ממשיך לאכול, כזה אני- אדיש. הכל עובר לידי, נוגע לא נוגע.
עד שאני שומע את כתב החדשות ברקע: " פיגוע במכללת תל חי, עשרות פצועים, חלקם במצב קשה. "
אני נחנק באמצע הביס
המכללה שלך.
משהו בי אומר לי שנפגעת, שפגעו בך... שמישהו העיז להרים עליך יד ולפצוע אותך.
אני רק שומע את אמא שלי מרחוק כשאני כבר בדרך לחדר שלי, רץ להביא את הטלפון לחייג אליך: "שי, מיכל לומדת שם לא? אלוהים ישמור! תתקשר אליה! "
אני מחייג
מנסה להסדיר את הנשימה
"לא קרה לה כלום, לא קרה לה כלום. הכל בסדר, עוד שנייה היא תענה לך" אני מסנן לעצמי
משיבון.
מנסה שוב,
משיבון.
מחפש את השיחת וואטספ שלנו. לראות מתי התחברת לאחרונה, רק שאראה שהתחברת לפניי שתי דקות ואדע שהכל בסדר, אני אומר לעצמי.
עד שאני מגיע לשיחה שלנו, זה מרגיש כמו נצח. עשרות התכתבויות חסרות טעם עם כ"כ הרבה אנשים ובחורות.
סוף סוף אני מגיע לשיחה שלנו:
"נראה לאחרונה ב10:45"
שיט!
אני יורד חזרה לשולחן
"היא לא עונה" אני צורח בכל הסלון אורן אח שלי הקטן נבהל
"בטוח היא הייתה שם, בטוח היא נפגעה! "
"מיכל נפגעה? "אורן שואל. זה שהתאהב בה בשנייה ולא שכח ממנה לרגע בניגוד אליי. ידע להעריך את האהבה שהיא העניקה לו.
"לא יודעים, אבל אל תדאג הכל יהיה בסדר". אבא שלי מנסה לעודד אותו.
אני לא מצליח לנשום, עומד באמצע הסלון עוד שנייה מתחיל לטפס על הקירות.... אני לא יודע מה לעשות.
"שי יש כאן טלפון לבירור לגביי הנפגעים" אמא שלי צורחת ומחייגת.
"תדברי את, בבקשה אני לא מסוגל. " אני מתיישב ותופס את הראש, אבא שלי מגיש לי כוס מים.
"מיכל שטיין " היא אומרת
" איפה? "
"יודעים מה איתה? "
אני מבין שנפצעת, הכל מסתחרר לי. אני כבר מדמיין את הגרוע מכל
מדמיין את כל המחטים שדוקרות את הגוף העדין והשברירי שלך שאהבתי כ"כ לחבק ולעטוף.
מחטים שאני יודע כמה פחדת מהם כמוני, רק שבניגוד אליי היית גיבורה וידעת להתמודד, מדמיין אותך שוכבת חסרת אונים- נאנקת מכאבים בלי החיוך שהמיס לי את הלב.
הריח המתוק שלך שאהבתי להסניף מתערבב עם ריח הדם שלך ועם ריח בית החולים.
אני מתחיל להשתגע.
"היא מאושפזת בבית חולים זיו, יותר מזה לא נתנו לי. אסור להם". אמא שלי צועקת
"אני אקח אותך, אתה לא במצב לנהוג עכשיו, לך שים נעליים. " אבא שלי פוקד עליי, אני עושה מה שהוא אומר, לא מצליח לחשוב בהיגיון.
"תביא טלפון מטען וארנק" הוא מצווה עליי שנית, הגוף שלי מתפקד בעל כורחו, מעלה אותי לחדר שלי, אני מרגיש שעוד שנייה אני מתעלף.
אני מפיל בטעות את הספר שקנית לי כשאני נתקע בשולחן מרוב לחץ, הספר שחיפשתי כ"כ ולא מצאתי.. אבל את הצלחת למצוא, כמו פייה קטנה שמגשימה משאלות.
בדרך לבית החולים אבא שלי מנסה לעודד אותי, "שי, יהיה בסדר. היא תהייה בסדר, לא אמרו על הרוגים. ".
אני שותק.
" ממה שהספקתי להכיר אותה היא בחורה חזקה, היא תצא מזה. "
אני רק חושב על כל הכתבות האחרונות שהיו על כל אלה שנהרגו בצוק איתן, נרצחו בפיגועים.
תמיד הם היו האנשים הכי טובים, הכי מוצלחים הכי מיוחדים. אלוהים רוצה אותם לצידו...
רק שלא יירצה גם אותך עכשיו.
למה את בן אדם כ"כ טוב שיכול למלא ערמות של כתבות על כל מה שהספקת בחיים הקצרים שלך? זה מביא מזל רע! זה מבליט אותך מאחרים, לא הבנת את זה?
בבקשה, שלא יקרה לך כלום.
לא אחרי שהבנתי כמה מטומטם יצאתי ושאני אוהב אותך....
אני צריך צ'אנס אחרון....
בבקשה,
אל תעניש אותה כדי ללמד אותי לקח
היא סבלה מספיק.....
חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!
שלח תגובה
