מבט אנושי
ואולי זו הפעם הראשונה מזה זמן רב, שהרגשתי אחרת, שונה
אני הולכת לי לעבודה, תוך כדי שאני מקבלת ממך עוד הודעה, אני מחפשת את
המבטים של האנשים. כמה העולם השתנה. כל אחד תקוע בתוך הסמארטפון שלו עם אוזניות מבודד מהעולם של בחוץ מכונס לעולם שלו בפנים.
״היי לך יפה..״ כתבת.
מעניין חשבתי לעצמי. עודנו לא נפגשנו, אבל מהשיחות הארוכות שלנו, אתה ממשיך תמיד להחמיא לי מפעם לפעם.
עד כמה אני טובה ועד כמה אני יפה. אני מודה, העלית לי חיוך.
מבפנים, לא סתם חיוך. אלא חיוך כזה של אושר, של הכלה.
ואולי זו הפעם הראשונה מזה זמן רב, שהרגשתי אחרת, שונה.
באזניות התנגן לו שיר ישן ונושן שהזכיר לי את הילדות שלי, תחילת שנות האלפיים, כאחות קטנה שנולדה בשנות ה90 לשני אחים מתבגרים, עולים חדשים.
הטעם שלי במוזיקה הושפע בעיקר מהם, מוזיקה רוסית, מזרחית, ראפ ישראלי, אמריקאי, רוק, טראנסים. בקיצור הכל מהכל כשעוד הייתי רק בת 6.
מצחיק עד כמה הם השפיעו עליי בלי שידעו בכלל.
השיר התנגן והזיכרונות ילדות חזרו, ראיתי אותי יושבת על עדן החלון ושומעת את אותו השיר כשהייתי נערה מתבגרת.
ושוב פעם הודעה ממך..
״מה הייתי עושה לך אם רק היית לידי...״
הזכרונות ברחו, חזרתי למציאות.
עוד הודעה..
״את שם?״
בחרתי לא לענות. עוד רגע אני מגיעה לעבודה נשארה לי דקה של הליכה, לא רציתי להכנס לשיחות שיגרמו לי לאבד את הראש באמצע היום.
עברתי את מעבר החציה, לצידי נעצר רכב, הנהג פתח את השמשה, צד אותי במבט וחייך חצי חיוך. את החיוך שלי הוא לא ראה, המסכה כיסתה. אבל העיניים אמרו הכל.
סוף סוף מבט אנושי שלא מביט למסך.
כמה חסר לנו היום המבט האנושי, החיוך, החברה.
2020 חיים של אפדימיה עולמית, חברות וירטואלית וסדרות נטפליקס. הדבר היחידי הטוב מכל השלושה זה הנטפליקס.
נותן מקום לברוח קצת מהמציאות.
רגע לפני שנכנסתי לדלת המשרד עניתי לך,
״הגעתי לעבודה, נדבר מאוחר יותר״.
״למה את עוצרת את עצמך...״ שאלת.
״אתה יודע שלא נוכל להיפגש עכשיו.. סגר וזה..״ עניתי מנסה למצוא תירוץ.
״הכל אפשרי, רק תשתחררי.״
הוא צדק לשבתי לעצמי.
״אני צריכה זמן.״
לבסוף, עניתי.
אני צריכה זמן, לעצמי, להכיל אותי לפני שאני מכניסה אותך לחיי.
חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!
שלח תגובה
