כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2

שאיפה

מי ידע שכאב יכול להיות חד עד כדי כך בשעה מוקדמת שכזו.

שאיפה/ גלי סימנדוייב דיין

קפה שחור חזק וסיגריה מגולגלת, שהטבק בתוכה דחוס טוב-טוב. סיגריה שכל שאיפה ממנה תמלא את ריאותיי בשחור חזק יותר. בדיוק ככה אני אוהב את הבוקר שלי, רגע לפניי שאני מצחצח שיניים וטעם הסיגריה משתלב עם הבל פי, רגע לפני שאני מביט בעצמי במראה ומתבאס על יום חדש שהתחיל. השעה 8 וחצי בבוקר, מוקדם מדיי עבורי, אבל כנראה מאוחר עבור כל המכוניות שחוסמות את אחד הרחובות הראשיים בעיר, ועבור הנהגים שמצפצפים ומתעלמים בחינניות מכך שיש גם אנשים שרוצים להמשיך את הבוקר שלהם בשינה. אבל למי בכלל אכפת, כשאני חיי בגיל 30 בדירה שכורה, מסובסדת, במרכז תל אביב, העיר שלעולם לא הולכת לישון, ובדרכה ללילה לבן מעירה גם את מי שנרדם בטעות.

הרמתי את המצית משולחן העץ בסלון הדירה שלי, והתיישבתי על אדן החלון הגדול שכיסה את רובו של הקיר בסלון. הגפתי את התריסים ואור שמש חזק חדר היישר אל תוך הבית, מאיר בצבעי בוקר וקיץ את הבית כולו. ספת הזוג האפורה שלי בסלון, לפתע חשפה את כמויות הקילופים הרבות שיש לכל אורכה ורוחבה, והאבק על רצפת הבלוקים הישנה ועל התריסים בלט פי כמה. לא לבשתי דבר לגופי מלבד בוקסר משוחרר שנשאר עלי מליל אמש, וקרני האור נחו על גופי וחיממו אותו. הדלקתי את הסיגריה וזרקתי את המצית בחזרה לשולחן. שאפתי עמוק אל תוך ריאותיי את אותו הטבק שהייתי מכור אליו כל כך. העשן מילא את גרוני והיה כאוויר לנשימה, טוב יותר עבורי מאותו חמצן שם בחוץ, ובטוח עדיף מהחמצן של תל אביב, שגם כך מלא בפיח ובמכוניות של עשירים. כל שאיפה עוררה אותי קצת יותר, ובכל נשיפה, העשן שעף אל מחוץ לחלון ניתב את הדרך לכל מבט. הבטתי בעוברים ובשבים שהלכו ברחובות. חלקם ממהרים ורצים במעברי החצייה, וחלקם אדישים ונראה שמא גופם התעורר לפני מוחם. הסתכלתי על החנויות ועל המסעדות, רובן היו עוד סגורות, מלבד מספר בתי קפה הומים בסטודנטים ובאנשי עסקים שצמאים לקפה של הבוקר בדיוק כמוני.

"הקפה שלי" נזכרתי פתאום. השארתי את הסיגריה בין מסילות החלון, והתרוממתי אל עבר המטבח לקחת את כוס הקפה השחור, בתקווה שהוא עוד חם. כוס הקפה הקטנה נחה על השיש במטבח, יחד עם הכלים של השבוע האחרון בכיור שעלה כבר על גדותיו. הרמתי את הכוס שנשארה חמה, והעליתי באפי את ניחוח הקפה השחור החזק. לא כולם אוהבים את הריח שלו, אך עבורי הוא מתכון בטוח ליום מוצלח. בעיקר עבור הפגישה שלי היום ב12 שצריכה לעבור במהירות ובבטחה.

התקדמתי בחזרה אל החלון, אך במקום ללגום לגימה ראשונה מהקפה, הבחנתי בנועה יושבת על הספה בסלון וקפצתי מבהלה. כוס הקפה הקטנה נפלה על הרצפה והתנפצה לזכוכיות קטנות. הקפה השחור הכתים את הקיר הלבן, המתקלף, בצבעים כתומים שישאירו סימן חזק. טיפות חמות עפו על החזה החשוף שלי והכאיבו במעט אך לא כמו הכאב של לראות אותה, יושבת על הספה שלי, בדירה שלי, במקום הבטוח שלי. איך היא הצליחה להיכנס לכאן שוב?

"מה את עושה כאן?" שאלתי אותה מיד. מקפץ מעל חתיכות הזכוכית שנשארו על הרצפה.
"חשבתי שהתגעגעת אליי יונתן, אז באתי לראות אותך." נועה אמרה והתקדמה אליי. בעומדה קרוב אלי, ידיה שטו על גופי בעדינות. צמרמורות עברו בגופי ושיערות ידיי סמרו נוכח המגע שלה. לא רציתי להרגיש כך, ידעתי שהיא לא בריאה עבורי, ידעתי שהיא כל כך שונה ממני, שהיא לא מסמלת שום חלק בי וכבר לא קשורה אליי, ובכל זאת... רציתי לדעת מה איתה, מה היא עושה עכשיו, לאן היא המשיכה בלעדיי, אם בכלל.

"לא התגעגעתי. היה לי טוב בלעדייך." אמרתי וכאב פילח את בטני. מי ידע שכאב יכול להיות חד עד כדי כך בשעה מוקדמת שכזו. עיניה החומות של נועה הביטו בעיניי, אותן עיניים שלא יכולתי להתכחש להן במשך שנים ארוכות כל כך. ידעתי שאני מאכזב אותה, בעיקר עכשיו כשהיא חזרה אחרי שהסתתרה ממני זמן רב. אך לא יכולתי לומר לה את האמת. לא יכולתי שהיא תדע שמאז שהיא הלכה אני מרגיש לבד מאי פעם. שאף אחד לא שותף עוד במחשבות שלי, ברגעים הקשים וברגעים הטובים. לא הרשתי לעצמי לחשוף בפנייה שאני מתגעגע לרגעים שהיינו רק אני והיא, שאף אחד אחר לא הפריע לנו. איך אוכל לחשוף כמה כאב לי הזיכרון שלנו עושים אהבה, בידיעה שלא אוכל לחוות אותו שוב? שהחברה הכי טובה שלי הלכה יום אחד ולא חזרה.

"יום אחד פשוט נעלמת, לא אמרת כלום, לא השארת כלום, פשוט התנדפת ואף אחד לא האמין לי. כולם חשבו שאני משוגע. ואת חושבת שפשוט תחזרי והכל יהיה בסדר?" צעקתי עליה.

התרחקתי אחורנית בכעס, והתקדמתי לעבר חדר השינה הקטן שלי, נועה לא הלכה אחריי. המיטה שלי הייתה עוד מבולגנת בשמיכות ובכריות, חיכתה שאחזור לשכב בה אחרי הסיגריה של הבוקר שכנראה כבר כבתה על אדן החלון. נכנסתי לחדר האמבטיה והסתכלתי על עצמי במראה. סטרתי לעצמי שתי סטירות חזקות בלחי שנותרה אדומה וכואבת, "תתאפס על עצמך, תתאפס כבר" מלמלתי, "אתה לא רוצה אותה יונתן, אתה לא צריך אותה. היא רעה." עיניי החומות היו אדומות מעייפות והבליטו את השקיות תחת העיניים, שיערי השחור היה מבולגן והשתרע לכל עבר. במשך דקות ארוכות המשכתי להביט על עצמי במראה, תוהה מה קרה, איך התדרדרתי ככה ומדוע היא נמצאת כאן שוב, למה היא חזרה, כשלפתע היא נכנסה בדלת של חדר האמבטיה ונעמדה לידי.

"אולי תיתן לי הזדמנות להסביר לך למה חזרתי? אני דאגתי לך" היא אמרה ונגעה בעדינות בזיפים הקצרים, השחורים שעל פניי.

"דאגת לי? למה את צריכה לדאוג לי?" שאלתי, מופתע.

"יונתן תראה איפה אתה גר, אתה לא עובד, אתה רק ישן ומעשן כל היום, רזית איזה 10 קילו מאז שהלכתי ואתה עובד על עצמך שהניתוק הזה היה דבר טוב? אתה לא עושה שום דבר בשביל לשפר את המצב שלך" המילים שלה חדרו כמו סכין היישר אל תוך הלב שלי. האם היא צודקת?

"זה בגללך! אני כלוא כאן בבית רק בגללך! אני לא מצליח להשתפר, בגללך!" צעקתי עלייה ונָחַתִּי על הרצפה, ראשי בין ידי. גלגלתי את השיחה הזו ביני ובינה בראשי פעמים רבות מספור. בכל הפעמים שדמיינתי אותנו מדברים, רציתי להטיח בה את הכאב שאני נמצא בו, את החרא שאני חווה פה, את הכלא שאני מרגיש בו. שתחוש אשמה על שהיא גרמה לי, על המקום אליו הובילה אותי.

"בגללי יוני? הרי זה אתה אמרת שאנחנו אדם אחד, שלעולם לא תעזוב אותי. אני נעלמתי? או שאתה חסמת אותי? היינו יכולים להיות כל כך מאושרים, אם רק היית עושה מה שאמרתי לך." נועה אמרה בקול חלש, יכולתי להקשיב לקולה נשבר כשהיא דיברה על זה. האם כאב לה כמו שכאב לי?

ראשי נשאר בין ידיי ולא יכולתי להרים אותו על מנת להביט בה. חדר האמבטיה הקטן סגר על שנינו ולא הספיק בשביל להכיל את כל ההיסטוריה שהייתה שם. רגשות של כעס, עצב ואכזבה חלחלו בין האריחים שבקירות, הברזים רק חיכו להיפתח כדי להתפאר בים של דמעות והביוב נשאר פתוח בשביל להחביא הכל. "רק רציתי שתהיי מאושרת, הייתי מוכן לעשות הכל עבורך. אבל לא מה שביקשת." מלמלתי לתוך עצמי כשלפתע שמעתי נקישה בדלת.

התרוממתי באיטיות מהרצפה והתקדמתי אל דלת הכניסה. כשהבטתי אחורנית, נועה נעלמה כלא הייתה.

שוב היא עושה לי את זה, חשבתי לעצמי.

הבטתי דרך העינית של דלת הכניסה. ד"ר אורנה עמדה שם וחיכתה שאפתח את הדלת. כשהבטתי בשעון המחוגים שהיה תלוי על יד הדלת, השעה בו סימנה שהשעה היא 10 בבוקר, שעתיים מוקדם מכפי שהיא הייתה אמורה להגיע.

"הייתי בטוחה ששמעתי צעקות" אמרה ד"ר אורנה בשעה שפתחתי את הדלת. חיוכה הגדול התנוסס מאוזן לאוזן, ושיערה החום היה מסודר בקוקו גבוה מתוח, "אני יכולה להיכנס?" שאלה בנחמדות. לא עניתי, אך פיניתי לה את הדרך. תמיד כשהיא מגיעה, היא מתחילה להסתובב וחוקרת את הבית לפני שהיא מתיישבת סופית בסלון, אך הפעם נעצרה מיד ליד הסלון והביטה בזכוכיות של כוס הקפה השבורה על הרצפה. "מה קרה כאן?" תהתה והביטה בי בציפייה לתשובה.

"אה.. סתם, הכוס נפלה לי ועוד לא הספקתי לנקות" אמרתי לה, "לא קבענו ב12?"

"כן, אבל התפנו לי כמה שעות ושמתי לב שאתה ער, אז כבר הגעתי לבקר. אולי כדאי שתלבש משהו לפני שאנחנו מדברים." ד"ר אורנה סקרה את גופי החשוף מכף רגל ועד ראש והצביעה על החדר. לא אמרתי כלום ומיד הלכתי לחדר ושמתי על עצמי חולצת סוף מסלול בלויה ומכנס קצר, אין מה להשקיע בה, גם כך היא עוד כמה דקות תלך.

כשחזרתי לכיוונה היא כבר ישבה בסלון, וחלקיקי כוס הזכוכית שנשברה היו כבר בפח במטבח. אם לא היו כתמי הקפה על הקיר הייתי מאמין לרגע שנועה לא הייתה כאן לפני מספר דקות.

"הייתה ונעלמה" מלמלתי לעצמי.

כמה זה כואב לראות אותה, להרגיש אותה, לחשוב אותה. עברו כמה חודשים טובים מאז הפעם האחרונה וחשבתי שהשתפרתי, חשבתי שעברתי את זה ושהיא לא תשוב עוד. מה לא בסדר בי? למה נתתי לה להיכנס?

התיישבתי על ידה של ד"ר אורנה, רחוק ממנה ככל האפשר בצידה השני של הספה.

"איך אתה מרגיש הבוקר יונתן?" היא שאלה והביטה בי במבט הפסיכולוגית המרחמת שלה. היא יודעת, היא רק מחכה שאגיד לה.

"אני בסדר. בוקר רגיל." עניתי והבטתי ברצפה, ידי שלובות.

"בוא תספר לי קצת מה עשית מאז אתמול בבוקר כשנפגשנו?" כל יום היא שואלת בדיוק את אותה השאלה. איזה מזל שיום חמישי היום ויהיה לי רגע של שקט בסוף השבוע. שישי ושבת, יומיים מלאים לעשות מה שאני רוצה, לתת לחברים שבאים לבקר להיכנס, בלי העיניים הבוחנות של גברת ד"ר אורנה, פסיכולוגית למחלות נפש.

"ישבתי כאן בדירה, שתיתי קפה, עישנתי סיגריה. עישנתי 10 סיגריות. עשיתי בינג' בנטפליקס. ואז נגמר היום. והיום בבוקר שתיתי קפה להנאתי ואז את הגעת ונשברה לי הכוס." אמרתי לה במרמור. לא כך תכננתי את הפגישה הזו הבוקר. הנה ההשפעה של נועה משתלטת עליי.

"היא רעה לך. היא לא טובה. תוציא אותה מהראש." מלמלתי לעצמי שוב ושוב. חוזר על המילים, אולי מתישהו אצליח להבין. תכננתי להיות חייכני, שהיא תדע שהשתפרתי, אבל המרמור משתלט עליי.
"אולי כשהיא תלך אני אצליח לראות אותך שוב." המשכתי בתוך הראש של עצמי. חוזר פעמים רבות מספור על אותו המשפט. האם אני רוצה לראות אותך שוב נועה? או שחשוב לי יותר לצאת מכאן כבר? לצאת מהלבד. השתגעתי נועה, את מבינה שהשתגעתי?

"נשמע כאילו היה לך אחלה של יום. גם סיגריות, גם קפה, גם בינג', שלושת הדברים שאתה אוהב יותר מכל." ד"ר אורנה אמרה וחייכה אליי.

"גם את נועה אני אוהב." אמרתי לה והיישרתי מבט. הייתי חייב להוציא את זה מהמערכת.

אנחת תסכול יצאה מבין שפתייה של הד"ר כשהביטה בעיניי, "היא הייתה כאן?" שאלה. אך כמובן שהיא יודעת את התשובה.

"היא עדיין כאן איפשהו, היא מתחבאת כי את פה, היא לא אוהבת אותך." התוודיתי.

"מה זה גרם לך להרגיש כשראית אותה? מה היא אמרה?"

"זה לא משנה," מלמלתי בעצבנות, רגלי זזה באי נוחות ובמהירות, "הרי אני לא רוצה אותה כאן, אני לא צריך אותה. אני לא רוצה אותה ואני לא צריך אותה."

ד"ר אורנה בחנה את כולי ולא הוציאה מילה נוספת. אני מכיר את השתיקה הזו, היא מחכה שאמשיך לדבר ועד שלא אעשה זאת נמשיך לשבת בשתיקה המביכה הזו. הבטתי סביבי מהפינה המוכתמת קפה שחור חזק, אל המטבח, אל החלון הגדול ובחזרה אל ד"ר אורנה. מבטה היה נעול על שלי.

"היא רצתה שאעשה דברים רעים..." לחשתי לעצמי והסטתי את מבטי ממבטה של גברת פסיכולוגיה. לא מסוגל להסתכל אל חלון הנשמה שלה שקורא אותי טוב יותר משאני קורא את עצמי. "שאגנוב... שארצח בשבילה. אמרה שנהיה מאושרים אם אעשה את זה. שכל מי שאני שונא לא יפריע לי יותר" זריקת כאב אל העבר פילחה את גופי כשפנייה של נועה עלו בנבכי זכרוני. ד"ר אורנה המשיכה בשתיקתה הרועמת, ואני ידעתי שבשביל להשאיר את נועה בעבר אני צריך להמשיך לדבר, הבנתי ששוב אני צריך להוציא הכל, כי היא חזרה, כי היא הייתה ממש כאן לידי. "הייתי כל כך קרוב לעשות את זה. לנתק את שי..." המילים הבאות שיצאו מפי היו לא יותר מקול חרישי, "להרוג אותו... רק בגלל שהיא לא אוהבת אותו. היא... היא השפיעה עליי והוא הרגיש את זה ולא בא. נועה..." זו הפעם השנייה שאני אומר את שמה בקול רם, "היא רצתה שנהיה רק אני והיא. הייתי מוכן לעשות הכל בשביל שהיא תהיה מאושרת. שנהיה רק אני והיא. אבל לא את זה. שי החבר הכי טוב שלי." והנה, כל האמת שם בחוץ. מבטי היה כעת ממוגנט לרצפה, הצלחתי לתת לד"ר ולעצמי את מנת הכנות היומית.

מה צריך יותר מזה בחיים? חשבתי לעצמי וצחוק ממורמר חמק מבין שפתיי.

"אני מאמינה לך. שי חבר טוב שלך וההחלטה שקיבלת הייתה לא פשוטה. בעיקר להוציא אותה מהחיים שלך" ד"ר אורנה פצתה את פיה לאחר דקות ארוכות.

"ובכל זאת היא חזרה."

"נכון. אבל אנחנו לא צריכים להתמקד בה יותר. עבדת קשה מאוד בשביל להרחיק אותה. אתה מסוגל להמשיך עם זה. בוא נדבר על משהו אחר. חוץ מנועה הגיעו עוד חברים לבקר? מה עם מיקי ודוד?"

"את יודעת שהם לא ביקרו כבר מאז הסופ"ש האחרון. הם לא מבקרים כשאת כאן. הם מפחדים שתרחיקי אותם." הרגשתי את הדם גועש במהירות בגוף שלי בכל שאלה נוספת שהיא שאלה, לא מסוגל יותר לענות.

"ואתה לא רוצה להרחיק אותם? טוב לך כשהם מגיעים?"

"אני לא יודע מה אני רוצה. רוצה להיות לבד." קמתי מהספה והלכתי לאדן החלון בה השארתי את הסיגריה. הרמתי את המצית מהשולחן והדלקתי אותה. שואף עמוק את הטבק לריאותיי. זה הרגיע אותי קצת, הדם הגועש נרגע מעט יותר בכל שאיפה. ריח סיגריות חזק אפף את הדירה.

"בסדר גמור. אני יוצאת לסוף השבוע עכשיו, אבל אתה יודע שאתה תמיד יכול להרים אליי טלפון אם משהו קורה." ד"ר אורנה התרוממה מהספה והחלה להתקדם לכיוון הדלת. עכשיו היא הולכת.

היא הולכת ואהיה חופשי לתת להם להיכנס. למיקי ולדוד, לשי ולעומר, לאמיר ולנועה.

לנועה.

הדלת נסגרה מאחורי ד"ר אורנה, ונועה מיד התיישבה לידי. שוב היא הצליחה להיכנס.

"חשבתי שהסתומה לא תלך לעולם. איזה קשה זה לא להיכנס כשהיא נמצאת כאן. ממש החזקתי את עצמי." נועה אמרה והניחה את ראשה על כתפי.

"אני לא רוצה אותך כאן. תלכי." אמרתי לה.

אני לא רוצה אותה, אני לא צריך אותה.

"בטח שאתה רוצה אותי יוני." היא ענתה בזמן שידיה ליטפו את כל גופי, "אתה רוצה את כולי. המון זמן לא התראנו. אני כאן ואני יודעת שהתגעגעת אליי."

ניסיתי בכל מאודי להתעלם מתחושת הצמרמורת שעברה בגופי עם כל נגיעה שלה. ד"ר אורנה אמרה לי פעם שאם אחשוב מספיק חזק היא כבר לא תהיה כאן, אז חזרתי שוב ושוב על המשפטים בראש שלי. היא צודקת, היא מזיקה לי.

אני לא רוצה אותה.

אני לא צריך אותה.

אצבעותיה של נועה רפרפו על שפתיי.

אני לא רוצה אותה.

אני לא צריך אותה.

אני לא רוצה אותה.

אני לא צריך אותה.

גופה התקרב אל גופי והרגשתי את החיכוך החם נוצר בין רגליה לרגלי.

אני לא רוצה אותה.

אני לא צריך אותה.

נשימותיה חזקות על צווארי.

אני לא רוצה אותה.

אני לא צריך אותה.

אני לא רוצה אותה.

אני לא צריך אותה.

אני לא רוצה.

אני לא צריך.

עצמתי את עיניי חזק וכשפקחתי אותן, נועה כבר לא הייתה שם, אבל כל שאר החברים שלי כן.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

גלי סימנדוייב דיין עקוב אחר גלי
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
גלי סימנדוייב דיין
חיילת בודדה
חיילת בודדה
מאת: גלי סימנדוייב דיין
את
את
מאת: גלי סימנדוייב דיין
ירוק
ירוק
מאת: גלי סימנדוייב דיין
בטרם עת
בטרם עת
מאת: גלי סימנדוייב דיין
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D