כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

ירוק

איתך, עם הילדים העתידיים שלנו ועם כל הירוק הזה מסביב.

ירוק/ גלי סימנדוייב דיין

שני פסים.

חיים שלמים קמים ונופלים על שני פסים.

קירותיו הלבנים של חדר השירותים הקטן שסביבי סגרו עליי. רגליי היו מכונסות קרוב אל החזה שלי, ידיי מקיפות אותן וראשי קבור בתוכן. האוויר בתא נעשה צפוף יותר והתקשיתי לנשום כשהבטתי בבדיקת ההיריון החיובית שזרקתי לפני מספר דקות על הרצפה. במרכזה של הבדיקה הופיעו להם שני פסים ורודים קטנים שלא חשבתי שאראה אי פעם. מוחי נדד לאלפי מחשבות, זז מתהייה אחת לאחרת במהירות זריזה יותר ממהירות האור ואני פשוט ישבתי שם, על האסלה הסגורה שעד לפני מספר דקות רק חשבתי כמה היא מגעילה באור הצהוב של השירותים.

שלוש דפיקות חזקות על דלת השירותים שחררו אותי מהחשיבה הטורדנית.
"את יכולה לצאת כבר?" שאל קול נשי מצידה השני של הדלת, "הדלת סגורה כבר יותר מדיי זמן ויש כאן תור!" אמרה האישה בחוסר סבלנות. הבטתי בדלת בלי לומר מילה ופשוט קמתי. הכנסתי את בדיקת ההיריון לתוך האריזה ואת שתיהן זרקתי בתוך תיק הצד השחור שלי. פתחתי את הדלת במהירות והרכנתי את ראשי לרצפה. לא העזתי להרים את מבטי ולו לשנייה בשביל להסתכל על תור הנשים שחיכו שאצא מתא השירותים היחיד בקומה שתיים של הקניון. לפחות חמש נשים. ביום רגיל הייתי תוהה למה הן לא ירדו לשירותים בקומה אחת, אבל היום הדבר היחידי שעניין אותי הוא הבדיקה שנחה לה ברוגע בתיק שלי, שלפתע שקל כמו חמישה טון. הלכתי בהליכה מהירה אל הרכב שלי בחניון, טויוטה מסוג גרוטאה משנת 2006, שהדבר היחידי שטוב בו הוא שהוא עדיין מצליח לנסוע. נכנסתי אל הרכב וזרקתי את תיק הצד במושב לידי. הכנסתי את המפתחות לסוויץ' והתנעתי, הרכב קם לתחייה ורעשי המנוע היו חזקים באוזניי, אך ראשי נדד לכיוונים אחרים בזמן שהרכב נשאר עומד במקומו.

אולי התבלבלתי?

מה הסיכוי?

בחשש הוצאתי את האריזה מהתיק והצצתי בבדיקת ההיריון.

שני פסים ורודים. חזק וברור.

היריון. נכנסתי להיריון. נקלטתי.

הוצאתי את המכשיר הנייד שלי מהתיק וחיפשתי את מספר הטלפון של עמית בוואטסאפ. הנראה לאחרונה שלו באפליקציה היה נסתר מן העין. תמיד הוא אהב להיות חסוי כל כך בפרטיות שלו, ואני תהיתי מה זה משנה אם מישהו יידע מתי הוא היה מחובר בפעם האחרונה.

"היי", כתבתי בחלון הצ'אט עם עמית, "אני יודעת שזה מוזר שאני כותבת לך הודעה. אבל אני ממש רוצה שנדבר." רציתי להקליד גם 'אני מתגעגעת אלייך', אך החלטתי שלא. הרי זה ברור שאני מתגעגעת אליו, באמת הייתי צריכה להזכיר את זה?

כמעט שלחתי את ההודעה ומיד התחרטתי. החזרתי את הטלפון לתיק שלי. לשלוח לו הודעה היה נראה כמו הדבר הנכון לעשות, ובכל זאת שום היגיון לא עמד מאחורי ההחלטה.

התחלתי לנסוע ויצאתי מחניית הקניון אל הרחוב שחשף גוונים של שקיעה, לכיוון הדירה שלי. גופי הגיב לתנאי הדרך באופן אינסטינקטיבי. אדום אומר עצור, ירוק אומר סע. לא פעם לאורך הנסיעה הייתי קרובה סנטימטרים בודדים לרכב לפניי והספקתי לעצור בבלימת חירום חזקה, כל גופי זז קדימה מעוצמת הבלימה ועם כל עצירה כזו המחשבה הטורדנית עקצצה בראשי ולחשה בעמקי נשמתי את בהיריון, תהיי זהירה.

אני בהיריון?

אני אהיה אימא?

עמית יהיה אבא?

כשסופי אמרה לי שיש לה בחור להכיר לי במפגש אצלה בדירה, זלזלתי. תמיד שנאתי את השידוכים האלה של החברות שמרחמות עלייך שאת רווקה. הלבד היה לי טוב והדבר האחרון שהתחשק לי היה להכניס מישהו לחיים שלי, לדירה שלי, לבית שלי ולמקום הבטוח שלי. אבל הלכתי בכל זאת. עד היום אני לא יודעת אם באמת הייתי סקרנית לפגוש את הבחור המסתורי, או שפשוט רציתי שהיא תרד לי מהוריד.

כשהגעתי אליה לדירה עמית ישב על גרם המדרגות, נשען על ידיו. הוא היה גבוה כל כך שהצחיק אותי שהוא צריך למתוח את רגליו ארבע מדרגות קדימה בשביל שיהיה לו איכשהו נוח בפוזיציה המעניינת הזו.

"את יכולה לשכוח מזה." הוא אמר בייאוש כשראה שניסיתי לדפוק על הדלת, מרים מבט של עיניים חומות וגדולות להביט בעיניי הירוקות "סופי מכריחה אותנו להישאר בחוץ עד שנחליף כמה מילים. אני כאן כבר עשרים דקות."

צחקתי בקול והתיישבתי לידו "באמת מתאים לה לעשות דבר כזה. עקשנית."

הרגליים שלי נראו קצרות כל כך על יד שלו וגם כשניסיתי למתוח אותן מספיק רחוק ולהגיע אל שלו, לא הצלחתי להגיע יותר משתי מדרגות קדימה.

מצאנו את עצמנו יושבים בחדר המדרגות ההוא שעה שלמה. אנשים עלו ואנשים ירדו, האור כבה יותר פעמים משהוא נדלק, והדלת לדירה של סופי נשארה סגורה, מה שגרם לי לתהות אם היא בכלל בבית או שהיא סתם מתעללת בנו. אבל החיבור היה שם כבר מהרגע ההוא. קליק שאם לא חווית אי פעם בחיים שלך, כנראה לעולם לא תצליח להבין אותו. של זרם מילים מתפרץ, של מבט בעיניים עמוקות שמביטות בשלך בהדדיות ושל חיוך שמצליח להזיז דברים בבטן שלא ידעת שקיימים.

דברים בבטן שלא ידעת שקיימים...

צחקתי במרמור. דיברתי את המילים הללו פעמים רבות מספור והנה אני כאן היום, עם דברים בבטן שלא חשבתי שיתקיימו. פלוס בדיקת היריון חיובית, מינוס עמית.

"עמית אתה הולך להיות אבא." אמרתי לעצמי בקול רם כשלפתע בלימת חירום נוספת דחפה אותי קדימה. הנהג ברכב מאחורי צפצף בחוזקה. ראשי התנתק מהמחשבות והבטתי בדרך שלפניי. עברתי את הדירה שלי כבר לפני מספר רחובות. מסך דמעות כיסה את עיניי כשהבטתי בצידו השני של הרחוב דרכו אני לא נוסעת אף פעם. גם לא כשיש פקקים והוא הרחוב היחידי שפנוי. התנערתי מהלם מכת הבלימה ובהחלטה מושכלת שאני לא מסוגלת להמשיך לנהוג עוד, חניתי את הרכב בצד הכביש.

יצאתינ מדלת המכונית יחד עם תיק הצד השחור שלי וניגבתי את הדמעות בעודי עוברת את הכביש שהיה פתאום פנוי ממכוניות. נעצרתי ליד השלט עליו נכתב "בית העלמין המרכזי החדש" והתחבטתי האם לצעוד עוד מספר צעדים קדימה או לחזור מבלי להביט אחורנית.

"תנשמי עמוק נוי." ככה הוא היה אומר לי בכל פעם שהייתי לחוצה. מחבק אותי מאחור ומנשק אותי בעורף. נותן לי להתרפק על חזהו ולהשתכן עמוק בתוך ריח הבושם הנעים שכיסה את גופו החמים. "את יודעת שאת יכולה לעשות את זה."

יחד עם קולו של עמית שליווה אותי צעדתי את הצעד הראשון לתוך בית העלמין. הדבר הראשון שקלטו עיניי הן שורות על גבי שורות של מצבות. שורות שנשרכו לכל אורכו של בית העלמין הגדול. במראית עין ראשונית הבחנתי במרחק הקבוע בין קבר לקבר, בשמותיהם של האנשים שנעלמו מן העולם, ותהיתי מי ייזכר ומי יִשְׁכַּח. בצמוד לשורות של אלו שהלכו בדרכם האחרונה, המקום היה מוקף בפרחים צבעוניים ועצים גבוהים, ספסלים נחו להם כל מספר מטרים והשבילים היו נקיים ומשורטטים. איך זה הגיוני שמקום שכולו מוות ויגון, יכול בו זמנית להיראות צבעוני ומלא חיים? בטוח יש לכך הסבר יומרני שאני לא רוצה להתעמק בו, עדיין לא.

"את יודעת שאת יכולה לעשות את זה."

"אני יכולה, אני יודעת שאני יכולה." אמרתי לעצמי והמשכתי לצעוד במשך חמש דקות שנמשכו כנצח. זיעה קרה הצטברה על מצחי כשהתקרבתי קרוב יותר ויותר לחלקה 31, שורה 4.

כשעברנו לגור יחד בבית הישן של ההורים שלו במושב, שנתיים אחרי שהכרנו, עמית אמר לי שכך בדיוק הוא ירצה לבלות את שארית חייו. "איתך, עם הילדים העתידיים שלנו ועם כל הירוק הזה מסביב."

הגינה שעמית טיפח הייתה הדשא של השכן שכולם מקנאים בו. ליד דלת הכניסה נחו להם שני עציצים של אגלאונמה ירוקה ופורחת, שעלייה תמיד נראו שמא הרגע הושקו. שביל רחב שוליים הוביל אל הכניסה. פרחי גילרדיה צהובים כיסו את הדשא בצד אחד, ובצידו השני עמית שתל תבלינים שיצמחו להיות התבלינים בהם נשתמש בבית. בבקרים המעטים שהצלחנו לתלוש משגרת היום-יום השוחקת, היינו מתעוררים יחד ושותים קפה בחוץ. נשכבים על הדשא ומביטים לשמיים, מעמידים פנים שאנחנו בשדה חמניות ושבפינה הקטנה הזו, כל העולם שייך רק לנו.

המחשבה שכעת שום שכן לא מקנא בעמית, או בגינה שמקיפה אותו, גרמה לקול גיחוך עצוב וחרישי להתחמק מבין שפתיי.

חלקה 31. שורה 4.

שורה 4 הייתה שורה חדשה והקבר היחידי בה היה הקבר שלו. הקבר של עמית, שהיה חדש כל כך שאפילו לא הספיק להעלות אבק או חול. סביב הקבר נחו להם זרי פרחים טריים שנראה שהובאו לשם הבוקר, או אתמול. אבן המצבה בצבע לבן שמנת שהובאה רק לפני חמישה ימים, במלאת שלושים יום למותו, כיסתה את הקבר. "ילדנו, אחינו, אהובנו, בעלי וחברנו היקר – עמית סירה, שנלקח מאיתנו בטרם עת. בן 31 במותו."

מבלי ששמתי לב, דמעה אחת שזלגה על אפי הפכה לים של דמעות בעת שנגעתי במצבה והתיישבתי ליד הקבר הקר. האבן לא העלתה את ריח הבושם של עמית ולא יכולתי להתרפק בתוכה ולהרגיש את חום הגוף שלו. לא יכולתי לעשות זאת עוד לעולם.

"היי ג'ירפי שלי," אמרתי וחיוך קטן עלה על שפתיי כשקראתי בשם החיבה שלו. הדמעות המשיכו לזלוג מעיניי ללא הפסקה. אבל הפעם לא רציתי לנגב אותן. "באתי לספר לך משהו."

סביבי לא היו אנשים והשתיקה רעמה יותר מכל, כי ידעתי שאם הוא היה כאן כנראה שהוא כבר היה צוחק עליי שאני רצינית כל כך, והדבר האחרון שהייתי שומעת הוא את משב הרוח בעלים שבעץ מעליי.

"אתה זוכר את היום הזה שהצעת לי להיות אשתך?" הזיכרון נראה בבירור אל מול עיניי, "אמרת לי שאתה רוצה שאהיה שלך לנצח. שאקח את שם המשפחה שלך, שנביא יחד ילדים לעולם. שאתה מרגיש שהגיע הזמן. אמרת לי כמה אתה רוצה להיות אבא. שאם יהיה לך בן תלכו יחד למשחקי כדורסל, ושאם תהיה לך בת תלמד לקלוע צמות רק בשביל לשלוח אותה לגן בשמלה אדומה ושתי צמות," הרגשתי את טעמן המלוח של הדמעות בשפתיי, אך המשכתי. "אתה זוכר את זה? זה היה לפני שלוש שנים, כבר גרנו במושב ואני אמרתי לך שאין דבר שאני יותר רוצה מלהיות אשתך, אבל ילדים? בוא נחכה קצת..."

הרמתי את עיניי אל השמיים. גווני אדום, צהוב וכתום כיסו את השמיים והשמש הלכה ונעלמה, מברכת את בוא הערב.

"כבר כמה ימים שאני לא מרגישה טוב כל כך, קצת חלשה. זה היה נראה לי שולי ושום דבר לא עניין אותי כמו המקום הריק שלך במיטה והעובדה שאני ישנה על הספה בסלון, כמו בכל פעם שעשיתי כשהגעת מאוחר מהעבודה. אבל אתמול והבוקר היו לי בחילות נוראיות והקאתי. אני לא בטוחה איזה כוחות היו בי כשהמחשבה הפרועה הזאת שאולי אני בהיריון עלתה לי בראש. הלכתי לסופר-פארם ונכנסתי ישר לשירותים בקומה השנייה בשביל לבדוק. לא יכולתי להתאפק." עצרתי את עצמי מלהמשיך לדבר והוצאתי את בדיקת ההיריון מהתיק. שוב מביטה בה בחשש, היא עדיין הייתה חיובית עם שני פסים ורודים בוהקים. "אני בהיריון עמית. יכול להיות לנו ילד. אתה יכול להיות אבא." ניגבתי את לחיי שהיו ספוגות שאריות בכי ומשכתי באפי, "אבל אני לא יודעת אם אני מסוגלת. אם אני יכולה לעשות את זה לבד, בלעדייך."

אותם רגשות של פחד ואימה שסגרו עליי בתא השירותים בקניון, כיסו אותי שוב בזמן שהערב החל להציץ מעבר לפינה. ראשי נח על הפינה של המצבה, ועצמתי חזק את עיניי, מונעת מדמעות נוספות לזלוג החוצה. להיות אימא לבד? בלי עמית? האם אני מסוגלת לעבור את זה לבד?

אשמה החלה לחלחל בתוכי על הנתיב שבחרתי לעצמי בחיים. אלמלא הייתי תקועה בפיתוח של עצמי. אילולא הייתי עקשנית לא להביא ילדים, כי 'לא צריך למהר, כל החיים עוד לפנינו'. עמית יכול היה להיות אבא כבר לפני שלוש שנים. עמית יכל להחזיק את החלום שלו בידיים.

"איזו מין אימא אהיה," חיבקתי את מצבת האבן שהתקררה עוד עם הופעת סימנים ראשונים של חושך, "אם בכל פעם שאביט בילד שלי אזכר בך, בעיניים החומות הגדולות שלך, ולא אוכל להמשיך להסתכל עליו, כי הוא יזכיר לי את אותך? איך אלך לבד לכל בדיקה, ואתמודד עם השאלות של הצוות הרפואי שתוהות איפה אתה? איך ארגיש דופק בפעם הראשונה בידיעה שהלב שלך נדם מתוך שינה ולא קיים עוד? תגיד לי עמיתי בבקשה, איך? אני לא רוצה ככה ילד, אני לא יכולה ככה ילד. אני כלום בלעדייך. אין לי כלום בלעדייך." קולי נשבר במשפט האחרון והתייפחתי יחד עם הדמעות שנפלו מעיניי, מרטיבות את הריסים, את הפנים ואת הבגדים.

לא הצלחתי לדבר עוד. מלבד קולות הבכי, השתררה דממה בבית העלמין.

משכתי את ברכיי אל חזי, והשענתי את ראשי לאחור על המצבה של עמית. הסדרתי את נשימתי והטיתי את ראשי מעלה, הפעם מסתכלת על הכוכבים שהחלו למלא את השמיים. הדמעות נרגעו אט-אט עם כל שאיפה ונשיפה, עד שהצלחתי לדבר שוב.

"ג'ירפי שלי. אם היית כאן בטח היית מאושר עד הגג." חייכתי לעצמי, נוגעת בשפתיי עם קצה אצבעותיי, "היית מנשק אותי חזק ואומר לי שהגשמתי לך חלום. שמאז ומתמיד רצית ילדים. רצית המשכיות. היית אומר לי שאתה אוהב אותי. כמו שאני אוהבת אותך. ואז בטח היית זורק איזה הערה גסה על יחסי מין בזמן היריון. הייתי עושה פרצוף אבל עמוק בפנים זה היה מצחיק אותי." החיוך שלי התרחב קצת יותר. התגעגעתי עד כדי כאב להערות הגסות והטיפשיות שלו, להומור ולחיוך הגדול, לחיבוק ולדגדוגים רגע לפני השינה, לאהבה שרק הוא ידע לתת לי, לכינויים המעצבנים ופשוט אליו, לכל חלק בו.

"כמה הייתי רוצה שתהיה כאן עכשיו. שתרגיע ותנחם, שתלטף ותחבק. אני כל כך רוצה להגשים לך את החלום." לחשתי לעצמי, ובעיניי רוחי יכולתי לראות אותם, את הילד או הילדה הקטנים שייראו בדיוק כמו אבא ויירשו את החיוך הממכר והעיניים הגדולות. הילד או הילדה שייתנו לי את המתנה הגדולה ביותר של להמשיך את מי שהוא היה, את הקסם שהיה בו ולא יכבה.

באותו הרגע, בו השמיים כבר חשכו לחלוטין ומשב הרוח הזיז עצים וענפים, ידעתי שכל רגע של קושי או תסכול יהיה שווה בדיוק את זה. שכל דמעה של עצב תהפוך במהרה לדמעה של אושר, אושר של חיים חדשים.

"אני אתן לילד שלנו את כל כולי. כל טיפת אהבה שיש לי אלייך תכנס אל הלב שלו." אמרתי בזמן שהתרוממתי מהרצפה והצמדתי את שפתיי לאבן הקרה, "איתך. עם הילד העתידי שלנו, ועם כל הירוק הזה מסביב."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

גלי סימנדוייב דיין עקוב אחר גלי
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
SAHAR .
SAHAR .
כתיבה מטורפת !
הגב
דווח
גלי סימנדוייב דיין
גלי סימנדוייב דיין
תודה רבה! ❤
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
גלי סימנדוייב דיין
חיילת בודדה
חיילת בודדה
מאת: גלי סימנדוייב דיין
את
את
מאת: גלי סימנדוייב דיין
בטרם עת
בטרם עת
מאת: גלי סימנדוייב דיין
פשוט ודיי
פשוט ודיי
מאת: גלי סימנדוייב דיין
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
ציוולזציה Type 2
ציוולזציה Type 2
מאת: Shai Everywhere
מעשיות מילי הזונה
מעשיות מילי הזונה
מאת: Anna O
מעשיות מילי הזונה
מעשיות מילי הזונה
מאת: Anna O
מעשיות הזונה מילי
מעשיות הזונה מילי
מאת: Anna O
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D