כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

דם ודמעות

לפעמים אין בררה אלא להיפגע.

אני יושב בכניסה למשרד של המנהל, עדיין קצת רועד מהקרב שהיה לי לפני כמה דקות. הגוף שלי כואב, אני כבר מתחיל לחשוב באיזה מקומות יופיעו סימנים כחולים למחרת בבוקר. המזגן מקרר את המסדרון הצר, תמונות של תלמידים מורים ומנהלים פזורות לאורך הקירות הלבנים, ואני מפריע ברקע.
תמיד הפרעתי, הייתי ה״לא בסדר״. קשה לי לתת אמון באנשים ולהשתלב בחברה, להיות תלמיד נורמאלי שכל מורה היה רוצה. אז הפעם הלכתי שוב מכות עם כמה מהשכבה, וכמובן שהפסדתי.
מחצתי ביד את הנייר שהביאו לי לספוג איתו את הדם שנטף מהפצע בשפה העליונה, איפה שפגע האגרוף. כמובן שנספגו בו גם הדמעות שלי שניסיתי בכוח לעצור, אבל הן הופיעו שוב ושוב והאף שלי צרב. לעזאזל, למה אני פשוט לא יכול להעלים אותן? לאף אחד גם ככה לא אכפת מה עובר עליי.
הדלת הלבנה של משרד המנהל נפתחת בתנופה ויוצאים ממנה שלושה נערים נזופים. אחד מהם מגניב לעברי מבט, אולי כדי להתנחם בתחושת ניצחון. אני לא מביט בו בחזרה.
״טרי, כנס.״ אומר לי המנהל בטון רשמי כאילו עכשיו אני הולך לקבל משימה בלתי אפשרית. זה קרוב לזה.
אני נכנס ומתיישב על הכיסא המרופד בצבע שחור מול שולחן שחור שמאחוריו יש כיסא שחור שעליו מתיישב המנהל שלבוש לא בשחור. הוא פותח את אחד הקלסרים שמונחים לו על השולחן, סוגר אותו בחזרה בתנופה מהירה ודוחף לצד הימני של השולחן.
״דיברתי איתם והם יקבלו השעיה של שלושה ימים, אבל אני מפחד שאצטרך לתת לך את אותו הדבר.״ הוא אומר.
׳היי טרי, איך אתה מרגיש? אני רואה שנפצעת, הכל בסדר? ׳
אני שותק, ובוחן את ארבעת הקלסרים האדומים שפזורים לו על השולחן. אני מנחש שאלו קלסרים שבהם אוספים את הפרטים על כל תלמיד בזמן שהוא שוהה בבית הספר. הקלסר בצד ימין כמעט ריק, אני מנחש שהוא על השם שלי.
״אתה לא רוצה להגיד שום דבר?״ שוב קולו מוטח בי. הגעתי לבית הספר הזה רק לפני חמישה חודשים, וזו כבר הפעם החמישית שלי במשרד שלו. כולן מסיבות דומות.
״לא אכפת לי.״ אני אומר ומסתכל על אחת התעודות הערכה שתלויות לו במשרד. מעניין מי נתן לו אותה. הוא בכלל לא נראה מודאג מהנער הפצוע שיושב לפניו.
״אתה יכול להסתכל עליי?״ הוא שואל כשרואה שאני לא לוקח אותו ברצינות. זו לא השיחה הראשונה שלי איתו בנושא הזה של הריבים. הוא צריך כבר לדעת שאני שונא לריב מכות, שאני זה שתמיד מפסיד ויוצא פצוע. אז שישלח לי מכתב נזיפה הביתה או שיזמין את ההורים שלי לשיחה אם זה גורם לו להרגיש יותר טוב. אין לי מה להגיד לו.
אני מיישר אליו מבט ומסתכל על עיניו הכחולות מאחורי המשקפיים המרובעים שלו. לעזאזל, הוא נראה זקן. נראה שהוא בוחן את הפצע שלי. הוא כבר לא מדמם, אבל עדיין כואב.
המנהל ממשיך לדבר על זה שאני חייב להתרחק מאלו שרוצים לפגוע בי ולא לענות לכל מה שאומרים לי. אני מהנהן ומחכה שהוא יסיים את ההרצאה. נמאס לי מאנשים שחושבים שהם יודעים יותר טוב ממני איך להתמודד עם המצב. לפעמים אין בררה אלא להיפגע. אני כבר רגיל לזה.
״אני אשלח מכתב להורים שלך לגבי מה שקרה היום, אבל אני אעריך אם גם תספר להם בעצמך.״ הוא מסתכל עליי כאילו מחכה שהמילים שלו יעוררו בי איזו תגובה מעניינת. לא אכפת לי.
אני שוב מהנהן. ״בסדר. אני יכול ללכת?״
הוא חושב ומביט סביב כאילו כידי למצוא דבר שיעכב אותי. הוא מושך אליו את הקלסר שדחף קודם לכן. ״אני רק רוצה להבין מה הבעיה הזו שלך שגורמת לך להיקלע למצבים האלה.״ הוא פותח אותו ואפילו לא מדפדף בשלושה דפים וחצי שיש שם.
זה מצחיק אותי. לא, אין לי בעיה. יש לי דיכאון, התקפים, שנאה עצמית. תלמידים חושבים שזה כיף לדחוף אותי לפינה ולראות את התגובה שלי כשאני במצוקה, לכוד בפינה ומחכה שהשתיקה תרחיק אותם ממני, אבל קשה כל הזמן לשתוק, אז אני נלחם, נותן להם להוריד אותי למטה ולבעוט בי עד שאני מעמיד פני מת. מסתבר שזה דבר מהנה.
השתיקה שלי לא מספקת את המנהל שסוגר את הקלסר בחבטה. ״אני לא חושב שזה המקום בשבילך.״
הוא מביט בי בריכוז כאילו אני מטרה שהרגע ירה לעברה כדור מאקדח. הוא פגע, ואני מנסה להסתיר את זה, אני משפיל מבט ומתעסק בכדור הנייר הלבן-אדום-אפור שבידי. לא אכפת לי. לא אכפת לי כבר איפה אני אהיה. אף אחד לא יודע מה עובר עליי, אף לא מצליח להבין.
הדמעות מופיעות ואני מנסה לעצור אותן לשווא. בסדר, תהיו חופשיות, ניצחתן.
״יש משהו שיכול לעזור לך?״ המנהל שואל בשקט, כאילו הוא לא בטוח.
אני מחכה קצת עד שהקול שלי חוזר אליי. ״חברים.״ אני לוחש, מרגיש איך הלב שלי נמחץ עם המילה הזו. כי הם עזבו אותי, תקעו לי סכין עמוק בגב וסובבו עד שנפלתי, ואחרי זה דילגו מעליי. השאירו אותי לבד עם הדם והדמעות שלי.

למחרת אחרי השיחה הזו אני חוזר לבית הספר, לא השעו אותי. המנהל אמר שהוא נותן לי הזדמנות נוספת. אני אמור להרגיש מוגן כי אלו שתקפו אותי לא נמצאים כאן. אבל תמיד יגיעו חדשים שיראו את נקודות החולשה שלי וילחצו עליהן בכוח.
בסוף היום אני מחכה שרוב התלמידים יצאו מהכיתות, אני לא רוצה להיות ליד אף אחד. אני שונא את זה, כי תמיד יהיה את האחד שישלח רגל שאמעד עלייה. זה יופי של בידור בשבילם.
אחרי חצי שעה של המתנה אני יוצא מהכיתה, אוסף הדברים שלי וחומק החוצה. אני נרגע לשמוע את כל השקט מסביב. אני לבד.
אני פונה שמאלה במסדרון ונתקל במישהו. כל השרירים שלי נדרכים, אני מחכה לדחיפה הבאה של הבן אדם שיתעצבן עליי שנתקלתי בו ולקללה שיזרוק לעברי. אבל זה לא מגיע. הבן אדם פשוט הולך ואפילו לא מביט בי. הוא לבוש סווצ׳רט אפור דהוי ומכנסי ג׳ינס שחורים, ומחזיק חזק בידו שלושה ספרים כאילו זה מה שיגן עליו. אולי זה ישמע דפוק, אבל אני קצת מבין אותו.
זה מוזר, אבל אני רוצה להגיד לו משהו. אולי להצטער שנתקלתי בו, אולי לשאול מי הוא. אבל אני לא מצליח למצוא את הקול שלי.
לפתע הוא מסתובב אליי בהיסוס, כנראה גם הוא מופתע שלא תקפתי אותו. אנחנו מביטים זה בזה לרגע, ושותקים.
שנינו ממשיכים ללכת לכיוון היציאה, לא מחליפים מילה. אבל איפשהו אני מרגיש תחושה מוכרת, ואת התחושה הזו הרגשתי בפעם האחרונה שפגשתי את האנשים שבהמשך קראתי להם חברים. אבל הם בסופו של דבר פגעו בי, הפילו אותי לבור של כאב ונתנו לי להישאר שם עם הפצעים הפתוחים. ומאז אני פשוט לא מצליח להאמין שקיים דבר כזה; "חברים."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Vera Vero עקוב אחר Vera
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Hopeless romantic
Hopeless romantic
היכולת שלך לכתוב סיפור..פשוט מדהים!
הגב
דווח
1 אהבתי
Vera Vero
Vera Vero
תודה רבה❤️
הגב
דווח
1 אהבתי
Dark Angel_Teller
Dark Angel_Teller
חזק ומרגש ביותר! מעלה נוסטלגיה וזכרונות לטוב ולרע
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד תגובה 1
כותבי החודש בספרייה
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרגש
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
משב רוח באוגוסט 19
משב רוח באוגוסט 19
מאת: לין ק
דרך מוצלחת 2
דרך מוצלחת 2
מאת: שיר פיליבה
דרך מוצלחת 2
דרך מוצלחת 2
מאת: שיר פיליבה
ציפור לילה - פרק 2
ציפור לילה - פרק 2
מאת: Matilda Birdy
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אל תהיה כמוני
אל תהיה כמוני
מאת: אתי בן ארויה
אני מצטער, אבל יודע שכבר לא תסלחי לי.
אני מצטער, אבל יודע שכבר לא תסלחי לי.
מאת: Avishai Hai
לגבר הבא שלי
לגבר הבא שלי
מאת: מתולתלת .