כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות

ליד ערימות הפנטזיה

בכחול, ירוק, שחור

שתיתי כוס קפה שחור, עישנתי סיגריה, ויצאתי אל החוצ. חמוש באקדח יצאתי. עם שישה כדורים יצאתי. ועוד כדורים בכיס, מרשרשים. כי בחוצ כאן הכול יכול לקרות, זה לא חוץ רגיל.

העננים ה-ורודים השתלשלו מהרקיע על חוטים מזהב. הירח הכסוף הזיל דמעות כסופות. האנשים הכחולים הקטנים שכאן קוראים להם מוגלבים רקדו ברחובות. ולא הייתה מוסיקה, הייתה דממה. רק בנשמתי התגלגלה המוסיקה עצובה ובוכייה, קורעת ת'לב.

שרוי בהזיות הייתי. יצאתי לחפש את אהובתי. שיער שחור לה, דקיק, ועיניים אפורות. יפה היא וחכמה עד מאוד. חכמה ממני, ורק האלוהים לבדו חכם ממנה. אמרו לי שכאן היא מתגוררת, אהובתי. בעיר המוגלבים אשר בקצה הדימיון, מעבר לחלום ימינה ליד ערימות הפנטסיה. שם היא נמצאת, ואם לא אגיע מהר היא תשכח ממני, ואם אומר את שמי, הוא לא יגיד לה דבר. ויש לה מאהב, אמרו. והוא נורא ואכזר, וליבו מפכה כמעיין ללא סוף וקרקעית, ובעיניו תלויים חרמשי ירח וליבו טובל בטקילה חריפה ואצבעות פלפל. דרכו תצטרך לעבור, אמרו לי, ולא עדיף לוותר? לא, אמרתי. לא אוותר על ליבה. כי למה ליבי שלי משתוקק? לנשיקתה הוא משתוקק, ואהבתה. ולמה צוחק הירח? הרי שלי היא. ליבי היא.

מהרקיע צנחו כוכבים של זהב ששרטטו את הרקיע. המוגלבים הביטו בכוכבים נבהלים. הכוכבים נחתו על בתי הקרח והעלו אותם באש. אזעקה צורמת החלה לנחות על אוזנינו הרכות. מתוך הלהבות יצאו השונרים, שחורים וצמיגיים מלאים עיניים בצבעים שונים, והעיניים רוקדות בלהבה קטנה, בצבע כלשהו. ומיד רצו המוגלבים, יראים, לשמור על ליבם אשר בבנק הלבבות. אבל השונרים צחקו ויצאו לאכול את הלבבות הטריים. מלחמה התפתחה ברחובות. הרוגים משני הצדדים. ועיניי סיירו על עשרות השלטים שבצדי הרחובות ובצמתים, כל שלט בשפה אחרת, כל שלט במיוחד למישהו אחר. ואני חיפשתי את השלט שלי, שהוכן בשבילי. וליד גווייה של מוגלב ירוי מצאתי אותו, ונכתב בו "ימינה". הלכתי ימינה. וכדורי השונרים והמוגלבים חדרו דרכי ויצאו מהצד השני בלי לפגוע בי, כי זו לא המלחמה שלי. מולי נסעו ודהרו, נחרדים, ניידות כיבוי-אש להחזיר את השונרים לעולמם החשוך. אני זזתי ופיניתי להם מקום. בצומת אחרת מצאתי שלט בשפתי שאמר לי ללכת שמאלה. מסביבי היו עוד הרבה שלטים בשפות שונות לאנשים שונים. לפי השלט שלי הלכתי והגעתי לבית אדום בצורת פטרייה שמעליו היה שלט שבו כתוב "כאן". פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. מצאתי אותו ואותה מתעלסים. הוא היה בן-אנוש כמוני, והזין שלו היה נעוץ בין רגליה. הרדיו ניגן שירים של הדלתות, ואדי תשוקה יצאו מגופם. נחרדתי כי איחרתי. אז ישבתי וראיתי טלוויזיה כשהם לצדי, לא שמים ליבם אליי. (בסרט קישקשתה עישן גראס וגרגמל עשה לו ביד, בידו צנצנת זכוכית. ) כשהם גמרו היו כמה פיצוצים, ואז בן-האנוש פנה אליי ושאל למעשיי. אמרתי לו כי אהובתי היא. הוא צחק והוציא קופסה מתחת למיטה. בתוכה הראה לי את ליבותיהם מלופפים זה בזה. "איחרת." אמר. "רוצה אצבע פלפל?"

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

איש המגבעת עקוב אחר איש
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
אימה
הסיפור שלי.
הסיפור שלי.
מאת: •Our scratches | השריטות שלנו•
״טיסה מסוכנת״
״טיסה מסוכנת״
מאת: דוד חגולי
״משפט גורלי״
״משפט גורלי״
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions