כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 2

ספינת ההצלה שלי

מבחינתי הוא היה אחד מיסודות הטבע, יחד עם אש, מים, אדמה, אוויר. הוא היה החמצן שלי, הקרקע היציבה שלי, הלהבה שבערה לי בלב ובבטן כל פעם שהיד עם השעון הקרבי הייתה מצמידה אותי אליו. הוא היה ההוריקן וסירת ההצלה גם יחד.

הגשמים מתחילים לרדת, בקרוב יגיע החורף. זה החורף השלישי שאני לבד. זה לא שבקיץ ה"לבד" הזה הוא פחות "לבד", אבל איכשהו השמש, השקיעה המאוחרת, השירים הקופצניים שמשמיעים ברדיו - כל אלה עוזרים לעטוף את הבדידות במעטפת רכה יותר, כזאת שתמנע את החיכוך של ה"לבד" הזה עם הלב והעורקים הפנימיים. אבל בחורף הכל שונה. מעטפת הצמר גפן המתוק מתפוררת, נמסה בגשם והופכת לסוכר רטוב. סוכר שאין ביכולתו להמתיק את ההרגשה המרה והקודרת. בחורף כל גשם שיורד גורם לך לרצות להיכנס איתו מתחת לפוך, להתחמם בגופו הלוהט, להתכרבל עד שתשקוט הסערה. כי זרועותיו עמידות גם בפני ההוריקן הנוראי ביותר.

כזה היה עומר. אי של יציבות וביטחון באוקיינוס סוער. אולי היו אלה הדרגות שלו, שהיו מונחות על כפתיו בסימטריה מושלמת, ועזרו לאזן אותו בים של חוסר שפיות. להיות המצוף, סירת ההצלה והעוגן שלי. עומר היה סגן בחיל הים. מה הוא בדיוק עשה שם- "מסווג", הוא היה לוחש לי לתוך האוזן כל פעם שהייתי שואלת אותו. "אם אני אספר לך אני אצטרך לנעול אותך פה ולא לתת לך לצאת לעולם" היה אומר ומפיל אותי על המיטה. ואני לא הייתי מתנגדת להינעל איתו בחדר הזה לנצח. רק שיהיה לי מה לשתות ולאכול, ואת עומר. זה כל מה שהייתי צריכה. מבחינתי הוא היה אחד מיסודות הטבע, יחד עם אש, מים, אדמה, אוויר. הוא היה החמצן שלי, הקרקע היציבה שלי, הלהבה שבערה לי בלב ובבטן כל פעם שהיד עם השעון הקרבי הייתה מצמידה אותי אליו. הוא היה ההוריקן וסירת ההצלה גם יחד. עד היום אני תוהה אם אפשר היה להציל את ספינת ההצלה הזאת.

את עומר הכרתי לפני חמש שנים. שנתיים היינו יחד, ושלוש שנים עברו מאז הנשיקה האחרונה שלנו, מאז ה"שלום" שממש לא הפך ל"להתראות". מאז שהוא עבר ליבשת אחרת. כמה זה אירוני- הוא, שכל חייו הבוגרים סבבו סביב מים- נמצא ביבשה, על קרקע יציבה, בעוד שאני זו שבילתה חלק נכבד משלוש השנים הללו בהרגשה של טביעה מתמדת. כמו שהוא יצא מחיי בסערה, כך הוא גם נכנס אליהם לפני חמש שנים- ביום גשום אחד בנובמבר, קפצתי רגע לסופר ביום שישי כי לאמא שלי היה חסר קמח לעוגה. ולא רק לעוגה אחת, אלא לחמש, כל אחת מיועדת לאורחים אחרים וקבוצת חברים אחרת שמגיעה לכל אחד מהאחים. החניון היה מפוצץ באנשים שעושים את הקניות האחרונות שלהם לשבת, אז החניתי קצת רחוק יותר. אחרי עמידה של חצי שעה בתור בשביל ארבע חבילות קמח מסכנות, יצאתי מהסופר, וכמובן, מרפי יקירי גרם לכך שהתחיל לרדת גשם. בהתחלה הוא לא היה נוראי בכלל, ואפילו דיברתי בטלפון בדרך לאוטו, אך לאט לאט הוא התחיל להתגבר. הכנסתי את הטלפון לכיס והתחלתי לרוץ לכיוון האוטו. אחרי עשר שניות בערך של ריצה, מישהו "חתך" אותי בפנייה לכיוון האוטו. כמובן שכל החבילות נפלו ארצה לתוך השלוליות, וכבר הכנתי את עצמי לצעקות וטררם, כשראיתי שמדובר בחייל עם תיק ענק. כנראה שהוא חוזר הבייתה אחרי שהייה ממושכת בבסיס. הלב שלי אוטומטית התרכך, מסכן, בטח מיהר לאוטובוס הבייתה או משהו, הרי כולם רוצים לחזור הבייתה בשישי. נשפתי אוויר החוצה. תרגעי. "יואו אני ממש מצטער". אפילו לא כל כך ראיתי את הפנים שלו מבעד לטיפות.
"הכל בסדר", אמרתי ספק באדישות ספק ברגיעה מאולצת.
"באמת שלא ראיתי אותך, אני פשוט ממהר לרכבת הבייתה". אהא, צדקתי. לא אוטובוס, רכבת, אבל הכוונה נשארת זהה.
"אל תדאג, אני אסתדר. שבת שלום. "
"שוב סליחה! " צעק תוך כדי המשך ריצה. ונעלם.

כך עבר חודש ימים, והפעם הבאה שראיתי אותו, יותר נכון- שהוא ראה אותי, הייתה בפוייקה שעשו החברים של אח של קארין, אחת מחברות הילדות שלי. היא התקשרה אליי ואמרה "תקשיבי, אח שלי מקבל סגן השבוע, וחברים שלו מהבסיס עושים איזה פוייקה בבן שמן. תבואי איתי, יהיו מלא חתיכים מחיל הים, נאכל קצת, נשתה, יהיה כיף". דווקא לשם שינוי ממש התחשק לי לצאת ולהתאוורר, וכמו שהיא אמרה- חתיכים מחיל הים מעולם לא היו מחזה קשה לצפייה. נסענו באוטו של אח של קארין, ויחד עם עוד שלוש בנות שהיו שם, היינו בנות האדם היחידות ממין נקבה בים של בנים, שרובם עסקו באיסוף עצים למדורה, ניקוי השולחנות והכנת פינת הישיבה והמחצלות. בקושי שמו לב כשהגענו. אח של קארין הציג אותנו לשניים מהחברים שלו שעמדו בקרבת האוטו, ואלה מיהרו להגיד "שלום" ידידותי ולהגיש לנו בירה. אז עוד לא אהבתי בירה כל כך, אבל אמרתי "תודה" בנימוס. הלכנו לשים את המצרכים על אחד השולחנות, כששמעתי שריקה חזקה מאחורה. אני וקארין הסתובבנו אחורה וראינו מישהו מגיע בריצה. "אני מכיר אותך. " הוא אמר לי.
"באמת? לא נראה לי שאני מכירה אותך... " אמרתי בהיסוס.
"כמעט הרגתי אותך אז בדרך הבייתה, כשרצתי לרכבת. הפלת שקיות עם מצרכים. נכון? "
"וואו, נכון קרה לי מקרה כזה... וזה באמת היה חייל! סורי, אני ממש לא התעמקתי בפנים שלך, הייתי עסוקה בקמח שהפך לבצק שם בשלוליות" אמרתי והוספתי חיוך, כדי לא לגרום לו להרגיש אשם. "כל הכבוד לך שזכרת" הוספתי.
"אני טוב בפרצופים. במיוחד בפרצופים שנעים להסתכל עליהם" אמר והושיט את הבירה שלו לעשות "לחיים" עם שלי.
חייכתי והקשתי את הבקבוק שלי עם שלו.

וכמובן שהגשם לא איחר לבוא. כי איפה שנמצא עומר- שם יש גם מים. ואם אין ים, אז המים יגיעו בצורת טיפות שיורדות מהשמיים. כולם ברחו למכוניות, והוא אמר לי "בואי" ומשך אותי לכיוון האוטו שלו, שהיה הכי קרוב. חיפשתי את קארין, וראיתי אותה בזווית העין נכנסת לאוטו של אח שלה, שהיה יותר קרוב למדורה אותה היא עזרה לארגן. וכך רצה הגורל- אני ועומר הייתי תקועים לבד באוטו, עד יעבור זעם והגשם ישכך.
"אין לנו מזל עם הגשם הזה" אמרתי.
"אני דווקא ממש אוהב" הוא אמר בגאווה, והתניע את האוטו.
"נוסעים לאנשהו? " שאלתי בתמיהה.
"לא, אל תדאגי, זה כדי שהחימום יעבוד, ואני אדליק לנו קצת רדיו כדי שיהיה נחמד יותר".
"סבבה" עניתי לו. התנגן why does it always rain on me, כמובן שגלגלצ תמיד בוחרים להשמיע שירים שקשורים לגשם בתקופת החורף.
"מת על השיר הזה" הוא אמר והגביר.
"כן? אני לא מכירה".
"אז יופי, עכשיו תכירי ותמיד תיזכרי בפעם הראשונה ששמעת אותו". והוא חייך אליי בכזאת חמימות, שהייתי בטוחה שהשמש יצאה ממחבואה ושלחה אלינו את קרניה. "אני עומר דרך אגב, את מכירה את דני? "
"אני חברה של אחותו, קארין. אנחנו חברות ילדות, אז דני הוא כמו אחי הגדול".
"זה אומר שטכנית אני צריך לבקש ממנו רשות? "
"רשות למה? "
ואז הוא הסתכל לי עמוק-עמוק בעיניים. עיניים ירוקות בוהקות, עם זיק שובבות, ועם המון המון שמחת חיים. העיניים הכי מלאות חיים שראיתי. הוא התקרב אליי לאט לאט, והייתי מהופנטת מהמבט שלו. וכך, באוטו באמצע הגשם, הוא נישק אותי לראשונה. הוא היה הבחור השני שהתנשקתי איתו מעולם, ויכולתי לדעת לפי הדרך שבה הוא עשה את זה- שהיו לו המון לפניי. וזה לא הפריע לי, כי באותו רגע הרגשתי שאני הבחורה היחידה על פני כדור הארץ.

עומר היה סוגר הרבה שבתות, בתור מפקד ולוחם. היה נשאר הרבה עם חיילים שלו שסגרו וקיבלו ריתוקים. כל פעם שהוא היה חוזר הבייתה בחודשים הבאים, הייתי מחכה לו בתחנת הרכבת, מקולחת, מבושמת, עם שפתון בטעם אפרסק- הפרי האהוב עליו. תמיד היה קל לזהות אותו, גם אחרי 21. גבוה, והדרגות על הכתפיים מגביהות אותו עוד יותר, כתפיים רחבות, הליכה רחבה, ומהירה, והעיניים. עיניים ירוקות כמו איזמרגד- בוהקות כל הדרך אליי. כשהיה מבחין בי היה מגביר את קצב ההליכה, הגבוה גם ככה, לכדי ריצה קלה, היה נותן לתיק ליפול למטה, שם את ידיו מסביב למותניי, ומרים אותי לנשיקה חמה וארוכה. באותם רגעים הרגשתי כמו הבחורה עם הכי הרבה מזל בעולם. הייתי מעבירה את הידיים שלי על הפנים שלו, על הצוואר, העורף הרחב, על החזה שלו, והיינו עומדים ככה מחובקים כמה דקות. בנסיעה הבייתה הוא היה מעביר את האצבעות שלו בשיער שלי, שחפפתי לפני שעה במיוחד בשבילו, משחק בקצוות ומעביר לי זרם של התרגשות בכל הגוף. אחרי שהיינו אוכלים צהריים על המשפחה שלו, היינו פורשים לחדר שלו, סוגרים את הדלת ומתבצרים בעולמנו. עולם שמורכב ממני, ממנו ומהפוך. עולם שבו התמזג הריח שלי בשלו, חום הגוף שלי בשלו. עולם שלא היה קיים בו דבר מלבדנו, מלבד המוזיקה שלנו, החיוך שלו, כפות הידיים שלו המשולבות בשלי. עד היום אני זוכרת את המיקום המדוייק של נקודות החן על החזה שלו. את הרווח שהיה לו בשיניים. את סימן השיזוף שהיה לו על פרק היד מהשעון. את כמה שהוא היה אי של שפיות, של שקט, של שלווה, בים של כאוס.

אבל סופו של כל אי להתכסות במים, סופו של ים לעלות על גדותיו. עומר עזב. אחרי השחרור והטיול הגדול הוא החליט להישאר בארצות הברית, ולעבוד בחברה של דוד שלו. בהתחלה שמרנו על קשר, אבל לאט לאט הכל התרופף. חבלי ההצלה נפרמו, העוגן החליד, חליפת ההצלה נקרעה. ואני התחלתי לטבוע. היחידה שיכלה להציל אותי זאת אני. כבר לא היה עומר שישחה וירים אותי מהקרקעית בזרועות הגדולות שלו. אני הייתי צריכה ללמוד לשרוד, לצוף, לשחות לחוף מבטחים. כבר עברו שלוש וחצי שנים מאז, וזה החורף השלישי שלי לבד. יש משהו בחורף שמעצים את ה"לבד", שממיס את עטיפת צמר הגפן המתוק של הקיץ. ואמנם לקח לי זמן, אבל בחורף הזה, אני אדע להתמודד עם כל סופה שלא תבוא. לנצח אזכור את המבט שלו, של עומר, ההוא שנתקל בי בסופה ההיא לפני חמש שנים. אבל הגיע הזמן לשחות לאי חדש. אולי אמצא אי בודד, בו אוכל לצרף את ה"לבד" שלי לבדידות שלו, ושוב תזרח השמש.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Sophia Rose עקוב אחר Sophia
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
סתם מישהי
סתם מישהי
המסת אותי
הגב
דווח
Sophia Rose
Sophia Rose
תודה שקראת!! :)
הגב
דווח
Paz H
Paz H
ואו!! הרסת אותי!!!
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
Sophia Rose
ואז הגיע ג'יימס דין
ואז הגיע ג'יימס דין
מאת: Sophia Rose
המכופתרת שלו
המכופתרת שלו
מאת: Sophia Rose
הצד שלו, הצד שלה...
הצד שלו, הצד שלה...
מאת: Sophia Rose
ששש.. אל תגיד מילה...
ששש.. אל תגיד מילה...
מאת: Sophia Rose
מרגש
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
לייק בפייסבוק בכמעט 2 בלילה
לייק בפייסבוק בכמעט 2 בלילה
מאת: L'Etranger surréaliste
נועה
נועה
מאת: Magic World
עתה הכנות נלקחה מאיתנו
עתה הכנות נלקחה מאיתנו
מאת: כותב למגירה
אין לי השראה.
אין לי השראה.
מאת: Lili lav
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer