כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 4

Smells Like Teen Spirit

לא מספיק שהבחור הזה נראה כמו קורט קוביין בצעירותו, הוא גם יודע את זה...

יש משהו במסתורי, בלא מובן, בבלתי צפוי שמושך אותי. שמסקרן אותי, ששואב אותי פנימה, בצורה בלתי מוסברת. זה בדיוק מה שקרה לי עם גל. את גל ראיתי בפעם הראשונה בתחנת דלק. אני בדרך כלל ממש לא נוהגת לתדלק באוטו של אבא, לא כי אני מתעצלת, אלא כי אני תמיד לא בטוחה שאני אעשה את זה כמו שצריך, ותמיד מרגישה שיש מצב שאני אמלא את המיכל באצטון בטעות ואשרוף את כל החלקים הפנימיים של האוטו. ועל אחת כמה וכמה, אני ממש לא נוהגת לתדלק בשעות הלילה. שמעתי מספיק סיפורי זוועה על בחורות שתידלקו לבד באמצע הלילה, ואני לא מעוניינת להיות אחת מהן, תודה. אבל בלילה ההוא נסעתי להרצליה להיפגש עם חברים מהצבא, והנורה נדלקה לי באמצע כביש 4, וידעתי שאני גם חייבת לחזור את כל זה אחר כך, אז עצרתי לתדלק. לא היה מישהו באותו רגע בעמדה של השירות המלא, אז החלטתי לעצור בשירות העצמי. אם כבר- אז כבר. התחלתי להסתבך קצת בקטע של מתי משלמים ואיך ומה מעבירים בדיוק איפה, ואז ראיתי בחור שעמד לילה טויוטה קורולה בצבע כסף. הוא לבש חולצה אמריקאית בצבע כחול כהה, ג'ינס ונעלי טימברלנד. היה לו שיער קצת ארוך, די פרוע, שהוא משך לאחור כלאחר יד. חלק אחד של המוח המשיך להזהיר אותי שמאוחר, חושך, את בתחנת דלק באמצע הכביש, עזבי אותך, לכי לתוך התחנה ותבקשי עזרה מאחד העובדים. אבל משהו אחר, לא מוסבר, לא הלב, אלא משהו יותר בכיוון של הקיבה והלבלב אותת באור ירוק לכך שהבחור הזה בסדר.

"סליחה? אתה יודע במקרה איך משלמים פה? " מצאתי את עצמי שואלת.
"כן, בטח, כבר מגיע", אמר לעברי קול גברי ובטוח בעצמו. נמוך ושליו. קול כזה שגורם לך להרגיש בבית גם כשאת באמצע שומקום וחושך מסביב.
הוא התחיל ללכת לכיוון שלי תוך כדי שהטלפון שלו צילצל. Smells like teen spirit של נירוונה, לא פחות ולא יותר. לא מספיק שהבחור הזה נראה כמו קורט קוביין, סולן נירוונה, בצעירותו, לפני כל הסמים, התהילה וההתאבדות, הוא גם כנראה יודע את זה ומשחק על הקלף הזה.
"הלו? כן, אני בדרך. סתם, מתדלק רגע ובא. איפה זה בסוף? סבבה. עשר דקות אני שם. "
"אם אתה ממהר, אני אסתדר, אני לא רוצה לעכב אותך יותר מדי" אמרתי וחייכתי אליו. משהו בו גרם לי להרגיש שזה בסדר לחייך אליו, כאילו אנחנו מכירים כבר שנים והוא החבר הכי טוב שלי.
"לא, לא, עזבי שטויות. הכל טוב. קחי. " והושיט לי את הקבלה.
"תודה רבה... " אמרתי לו, והרמתי קצת את הגבה בתור מחווה של "סליחה, אבל אני לא יודעת איך קוראים לך".
"גל" הוא ענה. הבין את הרמז הבחור. וואלה לא טיפש.
"תודה רבה גל", אמרתי שנית, ובאמת התכוונתי לתודה הזאת.
"בכיף. אנשים טובים באמצע הדרך וזה" אמר והיישיר מבט. חייכתי שוב והתחלתי ללכת לכיוון היונדאי החמודה שלי, שעמדה שם בינתיים בודדה וגלמודה.
"היי, שמת לב שהצמיג השמאלי הקדמי שלך קצת לא מנופח טוב? " מזל שלפחות אתה מנופח טוב, חשבתי.
"לא, לא שמתי לב. מה לעשות? זה מסוכן? "
"עדיף שיהיה בו לחץ אוויר טוב. חכי רגע אני אנפח לך בו קצת אוויר פה שתי שניות ותוכלי לנסוע. "
מה הוא רוצה? לא מספיק שהוא עזר לי, הוא גם רוצה להפיח רוח חיים בגלגלים של האוטו שלי? אבל מצד שני אני צריכה לנהוג על כביש מהיר בדרך חזרה הבייתה, אז אולי עדיף שאני אחכה פה שתי דקות בזמן שהוא ינפח את הגלגל הזה, ושנינו ניפרד לשלום ויותר לא נתראה.
"טוב, בסדר, אם אתה בטוח שזה לא מעכב אותך".
"הכל טוב, אם הייתי ממהר לא הייתי מציע". ומשהו באיך שהוא אמר את זה באמת גרם לי להאמין למה שהוא אומר. שהוא לא סתם מעמיד פני נחמד, אלא שהוא באמת ובתמים דואג לי.

Kurt Cobain
Kurt Cobain

זה אמנם לא לקח לו שתי דקות, אבל גם לא יותר מחמש.
"שוב תודה" אמרתי בחיוך.
"אין על מה, אנשים טובים באמצע הדרך, הא? "
"לגמרי. תהנה".
"תודה, סעי בזהירות נשמה" אמר וחייך חיוך רחב.
נשמה? זה נשמע יותר כמו משהו שאני הייתי אומרת ולא ההכלאה הגנטית של קורט קוביין עם בחור ישראלי מאזור השרון. אבל זה עוד משהו שהוסיף לו לחבילת המסתוריות, ואני די אהבתי את זה.

התנעתי את האוטו, וידאתי שאכן המיכל מלא, והמשכתי לנסוע. חניתי קצת רחוק, כי בנוסף לקשיי התדלוק שלי, אני מאותגרת חנייה לא קטנה, אז העדפתי להחנות בחנייה רחוקה קצת אך מרווחת. הלכתי לכיוון הפאב, וראיתי את החברים מחכים בתור להיכנס. חיבוקים, נשיקות, מה נשמע, איך היה בלונדון, מהמם, יופי, ראיתם מה זאתי העלתה לפייסבוק, נמאס כבר מהתמונות שהיא מעלה, וההיא שכל שני וחמישי בתאילנד, מאיפה הכסף, בטח, ההורים מליינים, אוף אין לי כוח שיום ראשון יגיע... ככה עברו להן חמש דקות ונכנסו פנימה. אירגנו לנו שולחן גדול והתיישבתי בין שני החברים הכי טובים שלי. השמיעו את Heart Shaped Box של נירוונה, ומסיבה לא מוסברת המחשבה שלי ישר נדדה לעבר הבחור שפגשתי בתחנת הדלק, גיל קראו לו נדמה לי. או גל. בגלל הרינגטון שלו כנראה. נתתי למחשבות שלי לשוטט קצת ומצאתי את עצמי מדמיינת שהוא עובר ממש מולי עם ידיים בכיסים, נונשלנט ורגוע, עם ההליכה הגברית והבטוחה בעצמה, לא משתחצנת ולא מתריסה. הליכה חזקה ונינוחה בו זמנית, כשפתאום שובל של ריח פילח את האוויר. מיצמצתי קלות, וקלטתי שחלום התמזג עם מציאות וששובל הריח הנפלא הזה, שמריח ממש כמו רוח נעורים, השתרך מאחרי גב רחב, בחולצה אמריקאית בצבע כחול כהה. גב שיכול להיות שייך רק לאדון גל-קורט- קוביין בכבודו ובעצמו. אין מצב, חשבתי לעצמי. שתית יותר מדי, שאפת יותר מדי אדי בנזין, אין מצב. תסתובבי לרותם, היא מספרת על הטיול האחרון של ליאור לתאילנד. אני לא יודעת איך להסביר את הריח הזה, שילוב של עץ אורן, פרי גן עדן האסור וטסטוסטרון. ממש teen spirit.

החלטתי שאני עושה מעשה וניגשת לצד השני של הפאב כדי לבדוק אם אני הוזה. לא שחשבתי שיצא לי מזה משהו, אלא יותר בשביל השקט הנפשי שלי, לדעת שאני לא משתגעת ושאין לי הלוצינציות שנובעות משהייה ממושכת בתחנת הדלק. אמרתי שאני צריכה רגע לשירותים, טיפסתי מעל אחד החברים שישב לידי, יישרתי את החצאית השחורה והלכתי לדרכי. התחלתי לחפש אותו בהמון, וההמון אכן היה מורכב מהמון אנשים, הרי קיץ ויום חמישי היום, וכולם יצאו לנסות את מזלם. כמעט סיימתי לסרוק את החלק הזה של הפאב, וכבר באתי לחזור לחברים שלי אחרי שלא ראיתי אותו, כשפתאום שמעתי שריקה. הסתובבתי אחורה, וראיתי אותו מנופף לי ביד הענקים שלו. ידעתי. ידעתי שלא השתגעתי. הוא באמת פה, בשר ודם. אני שפוייה.
נופפתי לו בחזרה, וצעקתי "מה הסיכוי? "
"חכי רגע" הוא צעק וקם מהמקום. הוא התחיל ללכת לכיוון שלי, והרגשתי את שובל ריח הנעורים מתקרב לנחיריים שלי. מיותר לציין שבחור צעיר זה מזמן כבר עבר את גיל הנעורים, והוא כנראה באמצע שנות העשרים שלו, גבר מחוספס ומשופשף, חווה הרבה שמחה, אך גם צער וכאב. רואים לו את זה בעיניים, עוד בתחנת הדלק קלטתי את זה. שילוב נדיר של כלבלב פגוע ואריה בוגר. "אז אני רואה שהגעת לפה בשלום", הוא אמר תוך כדי שהוא מתקרב אליי בצעדים בטוחים.
"כן, בשלום, הגלגלים היו מנופחים כמו שצריך" אמרתי וקרצתי לו. אני לא יודעת מאיפה שאבתי את האומץ לקרוץ, ממש לא התכוונתי לעשות את זה.
"מזל שיש אנשים טובי לב" הוא אמר והניח את היד שלו על הכתף שלי.
"כן, מזל", חייכתי אליו ובמקום להירתע, דווקא קלטתי את עצמי מטה את הגוף שלי סנטימטר לכיוונו. בלתי מורגש כלפי חוץ, אבל בפנים ידעתי מה עשיתי, וידעתי גם למה.
"השמיעו פה נירוונה לפני כמה דקות" הוא אמר.
"כן? לא שמתי לב" ממש לא שמת לב, יא שקרנית. את לא מתביישת? הרי ישר חשבת עליו כששמעת את השיר הזה.
"כן, יש פה קצת רעש" הוא אמר בסלחנות. פתאום ראיתי את הבעת הפנים שלו משתנה, משהו בסגנון של דאגה מהולה בפאניקה.
"שיט" הוא סינן מבעד לזיפים.
"מה קרה? " אמרתי בדאגה אמיתית.
"הפלאפון שלי. הוא לא עליי. יש מצב את מחייגת רגע? "
פחחח בטח. כאילו אני אפול בפח הזה. אין לבחור אומץ לבקש את המספר שלי, אז הוא רוצה שאני אתקשר אליו ושיהיה לו את המספר שלי בשיחות הנכנסות. בטח, כאילו עשו אותי באצבע. אתמול. לאור ירח מלא. והנה התפוגג לו כל המיסתורין של הבחור והוא הוכיח את עצמו כאחד האדם. לא גל-קורט-קוביין ולא נעליים. אבל הבחור הזה עזר לי לתדלק ואפילו ניפח לי את הגלגלים, אז אפילו אם יש פה איזה טריק, מה, אני לא אעמיד פנים לפחות שאני לא חושדת?
"סבבה, בוא תחייג ממני" אמרתי. והוא חייג. הוא ניגש רגע לשולחן ממנו קם לראות אם משהו מצלצל, אבל כלום.
"אולי באוטו? " שאלתי. התחלתי קצת להאמין לו.
"כן, ישמצב. נלך לבדוק? "
פחחח מספר שתיים. נראה לך? מה אני נולדתי אתמול? אתה רוצה שאני אצא איתך לבד החוצה ושם אתן לך לבלבל לי את השכל? אין מצב. אין מצב שבעולם.
"טוב" נפלט לי עוד לפני שהמחשבה האחרונה הספיקה לחלוף במוחי. מה נסגר איתי?

יצאתי איתו החוצה, הלכנו כמה מטרים ופתאום הרגשתי את כף היד שלו נוגעת קלות בשלי. הפנתי את המבט שלי אליו. מה נראה לו לחצוף הזה? לא מספיק שהוא נראה ככה, אוהב מוזיקה כזאת, יודע להתעסק עם הרכב, מריח כמו הבן של אלוהים, הוא גם מעיז להתקרב אליי? אני אראה לו מה זה.
הייתי צריכה להרים קצת את הראש כדי להסתכל לו בעיניים, כי הוא גבוה ממני די בהרבה, והדבר הבא שאני זוכרת זה שנישקתי אותו. אני. פשוט. עליתי. על. קצות. האצבעות. שלי. ונישקתי. אותו. אני. ביוזמתי. נישקתי. בחור. אני זוכרת שהרגשתי את הזיפים שלו, וכמובן שהריח נכנס לי עמוק עמוק לסינוסים, והוא דווקא לא נבהל מהיוזמה הלא שגרתית שלי, אלא לקח את הידיים שלו ושם אותן על המותניים שלי, וקירב אותי עוד קצת אליו. אני לא יודעת כמה זמן התנשקנו שם, אני רק יודעת שזה הרגיש כמו הדבר הכי נכון, הכי טבעי בעולם. כאילו שנינו מנוסים בפעילות הזאת אחד עם השנייה כבר שנים. ירדתי מקצות האצבעות, כי יש גבול לכל תעלול, והוא אמר "את- את משהו את".
לא אמרתי כלום, ורק הידקתי את האחיזה שלי ביד שלו. המשכנו ללכת לכיוון האוטו שלו כדי לחפש את הפלאפון האבוד, כשעברו איזה שלוש דקות והתאפסתי על עצמי קצת, אמרתי לו "וואי, לא יודעת מה נכנס בי. אני בדרך כלל לא קופצת על צוואר של בחורים שאני בקושי מכירה".
"בקושי מכירה? אאוץ'. מה איתך קורטני? אנחנו מכירים הרי כבר מזמן".
קורטני? מה הקשר? זה בכלל לא השם שלי. הוא על סמים? או סתם שיכור?
ואז הבנתי---
קורטני לאב. אשתו של קורט קוביין.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Sophia Rose עקוב אחר Sophia
שמור סיפור
לסיפור זה 5 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
סתם מישהי
סתם מישהי
וואו את כותבת בצורה שפשוט שואבת פנימה לתוך הסיפור וגורמת לרצות להיות שם!!!
זה סיפורים אמיתיים עלייך או מהדמיון?
הגב
דווח
Just me .
Just me .
מוצאת את עצמי קוראת את הסיפור הזה כבר פעם שלישית. מתאהבת כל פעם מחדש
הגב
דווח
פשוט אני
פשוט אני
אהבתי!
הגב
דווח
טען עוד 4 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מסתורין
תעזוב לי את היד. עכשיו.
תעזוב לי את היד. עכשיו.
מאת: C Y
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
לצאת עם בחורה מהרשת החברתית
לצאת עם בחורה מהרשת החברתית
מאת: Eran Shmuel
לא כותבת אותי
לא כותבת אותי
מאת: Shira Mualem
מרגש
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
סיפורים אחרונים
אל תכתוב שנכשלנו
אל תכתוב שנכשלנו
מאת: Yarin Levi
סיפור אישי
סיפור אישי
מאת: ליבי ברגר
את הכי יפה כשאת מקיאה
את הכי יפה כשאת מקיאה
מאת: הלל .
גן משחקים לילדים גדולים
גן משחקים לילדים גדולים
מאת: הלל .
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי