כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
6

ואז הגיע ג'יימס דין

ונעמדתי על קצות האצבעות...

" 22:00 אני אצלך" הוא שולח לי בווטסאטפ.
"סבבה :)" אני עונה. עם סמיילי. תמיד עם סמיילי. והודעות ממנו באמת גורמות לי לחייך, אז הסמיילי הזה אפילו מייצג את הבעת הפנים האמיתית שלי, ולא סתם נימוס.
זה הדייט השני שלנו, ואני חייבת להודות שהוא די לטעמי. אני לא אכחיש שאני בחורה בררנית, אבל בצורה קצת שונה מהבררנית הטיפוסית- הבררנית הטיפוסית בוררת את מחזריה באמצעות מין צ'קליסט כזה, שמורכב לרוב מקטגוריית מראה חיצוני, לימודים, גיל, רצינות. בצ'קליסט שלי יש פריט אחד- קסם אישי. זאת קצת רמאות להגיד שזה פריט אחד, כי הוא מורכב מכל כך הרבה אלמנטים, שמשתנים מבנאדם אחד למשנהו, כמו חוש הומור, היכולת להצחיק, חיוך מקסים, ניצוץ בעיניים, שובבות, הרפתקנות. אבל בכל אופן, הבנתם את הכוונה. אז לאיתי יש מהמאפיין הזה בשפע. כל כך בשפע שהוא יכול לגדל אותו בגינה האחורית שלו, לקטוף, ולהפיץ לשלל המדינות איתן יש לנו הסכמי מסחר. וזאת, כמובן, סיבה מספיק טובה לכך שאני, מלכת הסירובים וההתחמקויות, כאבי הראש, העבודה מוקדם בבוקר, השיעורים בכימיה אורגנית והבייביסיטר- הסכמתי לדייט שני עם איתי.

לבשתי את החזייה החדשה בצבע קרם עם התחרה- זאת שקניתי בנקודות מהקבע לפני שנתיים ולא לבשתי אף פעם- ולא מהסיבה השובבה, אלא כי זה נתן איזה פוש לא רק לאיבר לו החזייה מיועדת, אלא גם לביטחון העצמי שלי. אוטומטית הזדקפתי ונעמדתי בצורה ישרה יותר, הרגשתי מורמת ונישאת אל על. לבשתי גופיית ספגטי שחורה צמודה שמבליטה את מה שצריך להבליט ומחביאה את מה שיש להחביא, וחצאית לבנה פרחונית. קינחתי בסנדל שטוח שקניתי בטיול הגדול, התרחקתי קצת מהמראה הגדולה שתלוייה בחדר ובחנתי את עצמי. סבבה. אפילו סבבה פלוס. קצת אייליינר שחור, סומק, ולובלו אדמדם בטעם דובדבן. זהו, עבדכם הנאמן מוכנה. הבחורה שלוקח לה זמן מינימלי להתארגן והיא זו שתמיד יושבת ומחכה לחברות שיעשו מחליק, ישימו מייקאפ ועקבים. שלא תבינו לא נכון, לפעמים אני גם אוהבת לשים עקבים. זה גם מרים אותי פיזית ומנטלית, ויש בזה משהו מאוד נשי וסקסי, ועם איתי אני וכל המטר שבעים שלי יכולים לשים עקבים בלי חשש ועדיין להגיע לו רק לסנטר. שזה פלוס ענקי. ומהסנטר תמיד אפשר להרים את הראש למעלה ולהגיע עם האף בדיוק לנקודה האסטרטגית המושלמת להרחת הבושם שלו. אבל, אם לא אשים נעלי עקב, כשארצה להרים את ראשי אליו, הוא יצטרך לאזן אותי קצת בעודי עומדת על קצות האצבעות, משמע יותר מגע, יותר קירבה, יותר חשמל ועיקצוצים בכל הגוף. כי זה מה שאיתי גורם לי להרגיש- עיקצוצים. לא בקטע מעצבן כמו שהיה לי אחרי הקאייקים באותו נהר והעקיצות של היתושים המקומיים העצבניים. ולא בקטע מעצבן כמו כשמשפשים את העיניים אחרי שנוגעים בפלפל חלפיניו חריף. אלא יותר כמו שמרגישים אחרי שקסם אישי מוקרן החוצה דרך הנקבוביות של מישהו כלפי מישהו אחר. כמו קרינה רדיואקטיבית, אבל בצורה הכי טהורה ומרפאה שיש. אז נעל שטוחה.

אני מתיישבת על המיטה, פותחת קצת את הפייסבוק, מרפרפת קלות בלי לקלוט שום דבר, כי אני, מלכת הסירובים, ההתחמקויות, כאבי הראש, העייפות, האין לי כוח, האני עסוקה, האני עמוסה- מתרגשת. אני מצפה לראותו כמו שציפיתי לאייס קפה שלי אחרי משמרת של 12 שעות בצבא. כמו שציפיתי לתכשיט שלי מ"אוסנת" ששלחתי לתיקון לפני שלושה שבועות ועדיין לא הגיע. כמו שציפיתי אז, לפני שנתיים, להודעות של ההוא. ההוא שאין להגיד את שמו, שאין להזכיר אותו, ההוא שפגע, שהשפיל, שדחה, שאימלל, שגרם לבכי. ההוא שהמשיך הלאה, המאושר, הנמצא בזוגיות עם אחרת. הבן זונה ששבר לי את הלב. אבל הלב הוא שריר. ושריר מתחזק מאימונים. אז אימני את עצמי להיות חזקה ולא לפחד יותר. ולפני שבוע פגשתי את איתי. ומאז הלב הגמיש אפילו מנסה לעשות קצת סלטות ועמידות ידיים. וזה דווקא נחמד.

צלצול. " אני למטה", הוא אומר בקול הבס הנמוך שלו. אחח איזה קול גברי.
"סבבה, אני יורדת". גם פה שמתי סמיילי וירטואלי.
אני יורדת למטה, הוא מחכה לי מחוץ לאוטו שלו בעמידה. לובש ג'ינס מרופט, מכופתרת וג'קט עור שחור, עם בלנסטון בצבע חום. נראה מינימום כמו ג'יימס דין. חפרתי עד כמה שיש לו קסם אישי ושכחתי לציין את העובדה שבנוסף לשפע הקסם שנוזל לו מהנקבוביות ואותו הוא יכול לגדל בחצר האחורית - הבחור נראה לא רע בכלל. בכלל. הוא גבוה כמו שכבר אמרתי, שיער קצוץ -קצוץ כמו שאני אוהבת, שיער פנים לא בהגזמה, עיניים ירוקות כהות, עמוקות כאלה, שופעות אינטליגנציה. וואלה היה מתקבל כפרזנטור של איזו חברת בשמים. והכתפיים שלו- אני נשבעת שאפשר היה להוביל עליהן דליי מים בדלהי בלי להשתמש בשום מוט- ישרות, מרובעות, רחבות, סימטריות. מדהימות. לכל השפע הזה מצטרף גם ניב בולט קצת שמייחד אותו ושובר קצת את השלמות שיכלה להיות שבלונית, וצלקת קטנה מתחת לעין שמאל. דווקא אלה הדברים שהקסימו אותי הכי הרבה, הפגמים לכאורה שהפכו אותו מצ'אנינג טאטום פוטנציאלי לקסם מהלך.

"היי" מוציאה תיבת הקול המחוברת למיתרי הקול ולשפתיים המהממות שלו.
"היי" אני עונה בחיוך ענק. הוא ניגש לתת לי חיבוק, ואני עולה קצת על קצות האצבעות, ומחזירה בחיבוק. אחח איזה ריח. תהרגו אותי עכשיו. טוב, אולי לא עכשיו, אולי תיתנו לי להסניף את הבחור הזה עוד קצת לפני שתגזרו עליי גזר דין אכזרי שכזה. הוא פותח לי את הדלת, אני ממש לא רגילה למחוות כאלה, אז אני אומרת "וואו, תודה".
"בכיף" עונה לי ג'יימס דין ששמו בישראל איתי. אני נכנסת לאוטו ומתנגן שם אחד השירים שאני הכי אוהבת בעולם -" I could never be your woman" של White town. ולבחורה כמוני מאוד קשה להסתיר את ההתלהבות משיר שהיא אוהבת, אז אני מתחילה לזמזם I could never be your woman...
"קצת מעליב מה שאת עושה".
"למה? " אני שואלה תוך כדי החלשה קצת של המוזיקה, בשעשוע.
"ככה את פוסלת אותי ישר? אומרת שאין לי סיכוי? שלעולם לא תהיי הבחורה שלי? "
"מה? למה, בגלל השיר? " אני צוחקת. "ממש לא! פשוט מתה על השיר הזה! " ומגבירה.
"טוב, אז אם ככה אני אזמזם יחד איתך" הוא הגביר עוד יותר, ואם כשאמר "אזמזם" הוא התכוון ל"אשיר בקולי קולות עד שגם את תגבירי את הקול ונשיר יחדיו עם חלונות פתוחים וכולם יסתכלו עלינו כאילו השתגענו ברמזור" - אז באמת זימזמנו. אין דבר סקסי יותר מטנק אנושי ששר I could never be your woman. תאמינו לי.

אנחנו מגיעים לפאב, שנינו שמחים מההתחלה המשעשעת של הערב, והוא אומר למאחרת "שניים. יש על הבר? " היא עונה לו שכן, ומובילה אותנו פנימה. אנחנו מתיישבים בפינה, כך שאפשר לראות אחד את השני בצורה טובה יותר, ורחוק מכל ההמולה. אני מזמינה כוס קאווה, והוא מזמין חצי ליטר הייניקן. זאת הבירה שאני הכי שונאת, אבל לפחות מצאתי בו עוד פגם. זה דווקא נחמד. השיחה שלנו קולחת ואני מרגישה שאני נהנית תוך כדי הדייט ולא רק בדיעבד, כמו שקרה לי כבר אינספור פעמים. הכל הולך מושלם עד שאני רואה אותו בזווית העין. ההוא. זה שאין להגיד את שמו. הבלנדר האנושי שערבל וטחן לי את הלב לפני שנתיים. כנראה שההבעה שלי משתנה, כי איתי שואל אותי "הכל בסדר? "
"כן, סתם חשבתי שראיתי מישהו"
"מישהו שאת מכירה? "
"לא, לא, חשבתי שאני מכירה אותו. מסתבר שאני לא מכירה אותו בכלל" ואני מוסיפה חיוך. אמנם קצת מזוייף, אבל אין ברירה. הלב שלי, אותו אחד שלמד להיות חזק, שרירי ועמיד, ואפילו ניסה קצת סלטות לפני שעה, מתחיל לעשות קצת בעיות ולדפוק חזק מדי. מה נסגר איתו? מה, הוא מתרגש מהאידיוט הזה? הוא לא למד להתקשח אחרי שעשו לו את הטריק הזה עם הבלנדר? אני כבר מתחילה לחשוש שהנה זה, אני נופלת שוב לתהומות שהייתי בהן, לחשכה שנמצאתי בה כל כך הרבה זמן, ואז בדיוק איתי נותן לי יד ואומר לי "בואי, נרקוד".
"מה? זה בכלל לא מקום כזה שרוקדים בו".
"נו אז מה? מי אמר? יש מוזיקה טובה ויש לי בחורה יפה לידי, ואני רוצה לרקוד איתה".
"וואי וואי, מי זאת הבחורה הזאת? שכחת שאתה בדייט איתי? " אני אומרת וכבר מתחילה להרגיש יותר טוב.
"יואו, נכון! שכחתי לגמרי! מה אני אעשה, הבחורה הזאת נראית לי משהו מיוחד. הספקתי לדבר איתה והיא נשמעת קסם של בחורה". ואז הוא מתכופף ולוחש לי לתוך האוזן "ושלא נדבר על כמה שהגופיה השחורה הזאת מחמיאה לה". איזה מזל שחושך, כי אני מסמיקה ממעמקי נשמתי, וקופצת למטה מהכיסא כדי לרקוד איתו. אנחנו ממש לא זזים לקצב המוזיקה הקצבית, אלא הוא מצמיד אותי קרוב אליו, בעדינות מפתיעה, ידיו על מותניי, ואני עומדת קצת על קצות האצבעות. כמובן שהתוכנית שלי עובדת והאחיזה שלו בי מתחזקת כדי לייצב אותי קצת. חמש נקודות לי. הוא מסובב אותי קצת ואני שוב קולטת את ההוא בזווית העין. באותו רגע אני מבינה משהו. נופל לי האסימון. ההוא, זה שאין להגיד את שמו, היה סוג של אימון, סוג של טיוטה. הרי לפני כל דבר נפלא צריך להתאמן ולהתכונן, אחרת איך נדע לא לקלקל? לא להרוס? הבחור שאני איתו עכשיו- הוא הגרסא המתוקנת, זאת שאין עליה סימוני זיגזג אדומים בword. הוא הגרסא שאפשר לשמור תחת השם "עבודת הגשה סופית". הוא הגרסא שאפשר להגיש לתא של המתרגל. כנראה שהמשפט ששרתי רק שעה ורבע לפני כן, יכול להיות מופנה עכשיו להוא. הטיוטה. זה שעשיתי לו היום delete.

I will never be your woman

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Sophia Rose עקוב אחר Sophia
שמור סיפור
דרג:
לסיפור זה 12 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
אורורה כותבת
אורורה כותבת
מדהים ! אם היה אפשר לסמן את כל התחושות הייתי מסמנת ☺️
הגב
דווח
guest
בינוני ילדותי
הגב
דווח
Idit Kliper
Idit Kliper
פאקקק בדיוק מה שהייתי צריכה לקרוא עכשיו. תודה ענקית
הגב
דווח
טען עוד 18 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Sophia Rose
המכופתרת שלו
המכופתרת שלו
מאת: Sophia Rose
הצד שלו, הצד שלה...
הצד שלו, הצד שלה...
מאת: Sophia Rose
ששש.. אל תגיד מילה...
ששש.. אל תגיד מילה...
מאת: Sophia Rose
תזמין אותי לתה עם נענע
תזמין אותי לתה עם נענע
מאת: Sophia Rose
סיפורים אחרונים
מחיר התהילה 2
מחיר התהילה 2
מאת: שיר פיליבה
מחיר התהילה 2
מחיר התהילה 2
מאת: שיר פיליבה
האור בחיי - פרק 2
האור בחיי - פרק 2
מאת: ליהי מדעי
מחיר התהילה 2
מחיר התהילה 2
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan