כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

הנוסע השמיני

סיפור שכונה

הוא לא ידע מה נשבר בו. עצבים כאלו, כאילו הוא נמר בכלוב. חבר שלו, ממנו הוא נוסע עכשיו, אמר לו: "לך, חביבי. תשכח ת'חברים שלך בשביל זיון." והוא ניסה להגיד לו שהיא לא סתם זיון. בסקאלה היא יותר בכיוון של אהבה. "האהבה מתה מזמן." אמר חבר שלו. על זה הוא הבליג, החבר שלו היה קצת שיכור אותו ערב, ובוודאי נזכר בכל הבנות, שלא שידרו אתו על אותו גל. אבל פה הכל בסדר, כל עוד הוא יודע שיש אהבה, זה מה שהוא מרגיש.

ונהג המונית שם לו מין מוזיקה אירית מזופתת כזאת, התחשק לו לדחוף את הקסטה לפה שלו עד שייחנק. -מה העצבים, מיכה? - הוא ניסה להרגיע את עצמו. -אף פעם לא התרגשת ממה שחבר שלך היה אומר כשהוא שיכור. - וחושך בחוץ והמונית כמו חללית בחלל. הנה החללית מרחפת לנוגה. עוד מעט תנחת ותצית להבה. "אפשר לעשן?" הוא שואל, ונהג המונית עונה במין סחבקיות כזאת, "חופשי." אבל גם קצת שומר מרחק. גם עסוק במחשבות ששייכות רק לו. מיכה מדליק סיגריה, ממולל אותה בין האצבעות, רוצה לשאוף ולגמור את הסיגריה בשאיפה אחת, מאפר בחוסר סבלנות דרך החלון. -אז מה, זיון? - "מה?" שואל מיכה מופתע. "מה?" אומר לו הנהג. "לא אמרתי כלום." בן-זונה, חושב מיכה, אני אערוף לך את הראש.

ליד ביתה הוא משלם והנהג איטי איטי. עד שנותן לו את העודף, פורחת הנשמה. -הקאובוי המזדקן חוזר ממלחמת האזרחים אל אהובתו, - חושב מיכה, אבל מרגיש כמו מר סמית' ממטריקס. לא, לא, יותר כמו המפלצת מהנוסע השמיני. בפתח ביתה היא מחבקת אותו והוא בדחף רגעי מניח יד על ישבנה, וסוחט. היא פולטת אנקת הפתעה ומתנתקת ממנו. "בוא תראה מה קניתי, החדש של זהבה בן, רוצה לשמוע?"
. "סתם זבל." הוא פולט. והראש שלו, -כזה מפוצץ ומרוקן, - הוא חושב, מנסה להגדיר, -כזה עייף וטעון, כזה... לעזאזל עם זה. - לא לחשוב יותר. "תני לי משהו למצוץ, מתוקה."
"משהו מה?" היא מביטה אליו, מקמטת את מצחה.
"לשתות, לשתות, למה מה אמרתי?" היא לא עונה. מוזגת לו קולה, והוא כמעט חוטף את המשקה מידה, שותה אותו כמעט בלי לנשום. "עוד." אומר.
"חכה לאיזה גרעפס קודם, משהו..."
"מה אני, תינוק?" והיא מוזגת לו, והוא שותה. ואז, רק אז, משחרר גרעפס ארוך כמו פריטת עוגב, וזורק את ראשו אחורה.
"אתה בסדר?" היא שואלת.
"כן, רק לינוק קצת."
"מה?"
"רק לנוח קצת, עייפתי."

והוא יושב על הספה, מול השולחן הנמוך עליו מונחת מאפרה, מדליק סיגריה, וזהו, פה משהו נסגר לו, לעשן את הסיגריה ואין משהו אחר. -להדליק לך טלוויזיה? - הראש שלו כאילו מסויד מבפנים באיזה חומר שהיה רך בתחילה, הוא לא הרגיש בו, אבל עכשיו הוא התקשה והתחיל ללחוץ על מוחו מכל הכיוונים, חוץ מכיוון הצוואר. הוא מרגיש -כאילו המוח שלי מתקתק, כמו פצצת זמן. - היא אומרת משהו שהמוח שלו לא מצליח לקלוט, או לא רוצה ("וואלה, אתה מסטול..."), והוא שואף מהסיגריה, מאפר, מביט למסך הטלוויזיה הכבוי ורואה את פניה של סימה, אהובת נעוריו, זו שבזה בלב קר וגאוותני לאהבת הבוסר שלו כלפיה, והיא מלקקת את שפתיה הצבועות באודם אדום מזעזע, מנצנץ. שיערה הערמוני נח על פניה ובקושי רואים עיניים, והיא צוחקת, צוחקת עליו, -רצית לזיין אותי, אה, מיכה? רצית לדחוף את הזין המגעיל שלך לתוך הקוס הפרטי שלי, חשבת שאתן לך, באמת חשבת שאני אתן למישהו כמוך אפילו נשיקה על הלחי? למיכאל? למיכה? למיכ... עעעעעעעעע!"- והיא מקיאה וצוחקת, נשנקת מטורפת לחלוטין, אבל כאילו בתוך הראש שלו אומרת לו אתה ככה, מטורף כמוני, והוא מכבה את הסיגריה באמצע, נכווה, מחזיק את רקותיו, לוחץ קלות על העפעפיים שמעל עיניו העצומות.

"תמיד ידעתי שאת זונה." הוא אומר לסימה. ומשהו קורה סביבו, אבל לא קשור, לא מפה, ולפתע הכל מסתחרר כשפניו עפות הצידה בכאב צורב כמו נשיקת מוות, משהו שהוא לא ציפה לו. "מה עשיתי לך, שככה אתה קורא לי? תוציא ת'צורה שלך מהבית שלי, חתיכת חרא..." ודוחפים אותו כל אותן ידיים, מה יש לו נגדן? "תדליקי, נשמע ת'זונה." כן, תדליקי את הטלוויזיה, נוגה שלי, נשמה, כפרה עלייך. תראי איזו זונה אהבתי פעם כשהייתי עוד בתול, תשמעי את כל החרא מהפה שלה ונרד עליה כאסח. את תוכלי להגיד לה שאני בחור סבבה, שהיא עשתה טעות שלא... "זאת זונה?" נוגה נשמה, דוחפת לו מול העיניים את הדיסק עם התמונה של זהבה בן. "יש לה יותר נשמה משלך תהיה אי פעם. צא מהבית שלי! צא כבר!" וידיים דוחפות אותו, וידיים מכות אותו, ולפתע מין בדידות כזאת נופלת עליו, כי -אני יודע שעשיתי טעויות בחיים. מי לא עשה? בבית-הספר לא מלמדים אותך על החיים, הכל ליקטתי לבד, אני לימדתי את עצמי, פסיכולוגיה, פילוסופיה, בודהיזם, יהדות, היסטוריה, חידושים והמצאות... עשיתי עוד טעות בדרך? חירפנתי את הראש שלי באיזשהו שלב? רק אם תתני לי חיבוק, נוגה שלי, אהיה בסדר, ואולי נשיקה... - "תתרחק ממני! תתרחק!" והיא מתרחקת וחוזרת עם משהו חד. הנה, נוגה נשמה רוצה להוציא לו את החירפון מהראש, ולמה לא, רצתה להיות מנתחת כשתהיה גדולה, לא הסתדר, אבל בשורשים...

והוא מניח את ראשו אחורה על משען הספה, נותן למה שיבוא להיכנס בדלת פתוחה, כמו הוריקן שיחדור למוחו כאילו חדר לבקתה ישנה ועתיקה, עייפה. מבחוץ קולות המולה, |(השכנים. )| אבל עוד מעט יהיה בסדר. רק לנוח פה רגע, היא כבר תנתח, ואין חירפון, יהיה בסדר, יהיה משהו משהו.
-אני הולך עכשיו בכפר, הנה, חזרתי בזמן. יושב על סלע בשדה, מעשן סיגריה, מתפלל לסימה שתפסיק כבר לראות אותי שקוף, כי הנה אני פה, אוהב. הרוח בשערי, השמיים כתומים, להבה כתומה אני רואה נוצצת מתחת לגשר, היא הולכת וקרבה, וזו סימה, באה ללטף את לחיי, לנשק את פצעיי, להגיד אוהבת, קלטה אותי סוף סוף. והיא מחייכת... אלוהים, איזה שפתיים... והיא מדברת קצת עם אלוהים, |(מד"א)| שעונה לה מרחוק במין רשרושים אלקטרוניים, אומר לה בסדר. והיא מטביעה נשיקה על מצחי, עכשיו מבינה, מלטפת את מצחי ביד לחה כאילו ידה מלאה מי-חיים, ומי החיים נוזלים ממצחי על עיניי ולחיי, ואני בוכה שם בשדה, למה לא ראית אותי קודם? והיא אומרת אני פה, הנה, רק תראה למעלה. ואני מביט ועשו המלאכים דיסקוטק בשמיים לכבוד אהבתנו, |(קוז'אק האמבולנס. )| והם מערסלים את כל השדה, והסלע עליו אנו יושבים כאילו נוזל והופך לפוף, |(אלונקה. )| שמש חזקה ולבנה יורדת לתוך עיניי, |(פנס. )| ואני לא פה, אני שם...

איש לא יידע את הסוד של החבר אתו דיבר מיכה, לפני שעזב אל ביתה של נוגה. הוא יושב ליד מיכה בכל שעות מסגרת הביקורים בבית החולים ומדבר אתו בלי שמיכה שומע. אומרים לו שאולי מיכה שומע, אבל הוא לא יגיד זאת גם אם מיכה בתרדמת. הוא רק אומר לו שיהיה בסדר, תרדמת זה לא צמח. וכשהוא הולך הביתה הוא מסתכל בארון המשקאות, נזכר למה הוא שונא נשים, -כל אותן זונות... אלוהים. כשנתתי להן את לבי, בחרו לאכול אותו. - ומסתכל בתיעוב על חפיסת הגלולות הפסיכיאטריות שעליו לקחת ממנה כדור כל ערב, אחרת ייכנס למצב קטטוני. אולי יספר למיכה יום אחד שהוא חולה בנפשו. מיכה יבין. אבל להגיד לו שהוא שם לו גלולה בקפה לפני שנסע לחברה שלו? שהכול באשמתו? זאת לא יוכל לומר. הוא יהיה בסדר, חושב החבר השיכור, בולע גלולה עם שלוק קולה ומסתכל תוך כדי כך על פחיות הבירה במקרר הפתוח. וכמו כל ערב הן מצוות עליו לשתות אותן, והוא מציית. -אתה יודע שתרופות ואלכוהול הולכות ביחד... כמו דג ולימון. - כן, הוא חושב, עד שאני אהיה כדג. חסר רגש ומחשבה, מוטל כמו מיכה על מיטה מכוסה סדינים לבנים, רק שאצלי זה לא יהיה בבית חולים, אלא במחלקה סגורה לחולי נפש, כבול בגופי ומוחי. אז לחייך, מיכאל...

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

איש המגבעת עקוב אחר איש
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
נתי דניאל
נתי דניאל
אידיוטי ברמות , אפילו לא סיימתי מרוב השעמום
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
איש המגבעת
הטבע, הנגיף וחכמת הקבלה
הטבע, הנגיף וחכמת הקבלה
מאת: איש המגבעת
עץ תותים
עץ תותים
מאת: איש המגבעת
טקסט
טקסט
מאת: איש המגבעת
התשוקה מסמאת את עינינו
התשוקה מסמאת את עינינו
מאת: איש המגבעת
פסיכולוגיה
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
מאת: אתי בן ארויה
שלא תעז
שלא תעז
מאת: אתי בן ארויה
לא מתנצלת
לא מתנצלת
מאת: Shir Levi
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan