סחורה פגומה.
תוהה לעצמי איך זה שאנחנו נחשבים הפסולים, הפגומים, והם התקינים?
אני זוכר את המבטים שלהם.
כל אותם פגומים, ופצועים ברחבי תל אביב.
מבטים חצויים,
עצובים, ריקים.
באוטובוסים, וסתם בלילות הארוכים.
במסיבות, או סתם ברחובות, מדדים משמחה מזוייפת של סם, שתיגמר במהרה ותחזיר אותם בחזרה למציאות הכאובה.
משותקים מבפנים, מחייכים מבחוץ, עוטים על עצמם מסיכה.
או בדייט צהריים,
שותים קפה, מתגלגלים מצחוק בגלל איזו בדיחה.
למרות שהיא בכלל לא מצחיקה.
אני זוכר,
בשלב מסוים הייתי משחק משחק עם עצמי כבר.
מנחש מי עבר דבר מה בחייו, ומי לא.
למי יש את המבט העמוק הזה, התוהה, החושב.
המתוסבך, אבל אולי לא באמת מתוסבך.
טוב, אולי רק קצת...
הרבה.
אני זוכר עיניים מדממות של כל אישה חמישית ברחוב, עיניים שכואב להן, ובחרו לחרוט את זה על עורן.
גברים שמכורים לנורמה, מחפשים גוף במקום נשמה,
רק כדי להרגיע את השדים, לכבות את הרגשות העמוקים בעוד לילה רווי שתייה וסמים.
אנחנו סחורה פגומה.
וזאת הישרדות.
תמיד מרגישים העוף המוזר בחדר,
כשכולם מדברים על מה ההיא לבשה,
ואיך ההוא נראה...
אנחנו מסתכלים מהצד ותוהים.
תוהים איך זה שאנחנו נחשבים הפסולים, הפגומים,
והם התקינים?
שלח תגובה
