כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות

אקספוזיציה

תבל - פוסט-אפוקליפסה

שאלה מצחיקה: איך מעלים תמונה?

"אמה?" זיו הניחה יד על שכמה של אחותה.
אמה ישבה עם הגב לחדר, בשיכול רגליים על הרצפה. היא הפנתה את ראשה אל זיו. שמש שקרנית קרה זרקה אור אפור על פניה והבליטה את הקמטים ששרטו זקנה טרם עת בצידי עיניה ומצחה. מתחת לעיניה המחסור והדאגה מרחו משיכות סגולות-אפורות.
"את בסדר?" זיו ירדה על ברכיה לצדה. היא העבירה את היד שנחה על שכמה לחפון סביב כתפיה של אמה ולגרור אותה לתוך חצי חיבוק.
"זה לא אמור להיגמר ככה," אמה לחשה.
"לא נראה לי שיש אמור."
"זה לא פייר."
זיו שתקה. היא נתנה לאמה לסובב את פניה חזרה לחלון.
הנוף בחוץ נדמה אפור מהרגיל. בנייני קומות מאובקים וסדוקים שחלונות שבורים פעורים בהם כמו עיניים עיוורות ומעל נצח של שמיים אפורים. השמש נתלתה בחוסר עונים בתוך האפור הזה, אפורה בעצמה דרך ענני האובך הנצחי שהשאירו אחריהן סופות החול.
זיו נאנחה והצמידה את פניה לעורפה של אמה. אחותה הגדולה זמזמה לעצמה בשקט המהום חסר טון.
"על מה את חושבת?"
אמה הפסיקה לזמזם.
"את חושבת שזה יפסיק מתישהו?"
"מה?" אמה שאלה.
"ה – " זיו סימנה בחוסר עונים סביבה. "הכל. האפור הזה."
"האבק ישקע בסוף." היא משכה בכתפיה. "ואנשים מתרבים. בפחות משלושים שנה אוכלוסיית העולם יכולה להכפיל את עצמה, בטח אחרי אסון כזה."
"את חושבת שזה יקרה?"
"אני לא יודעת, זיו. לא ידעתי שזה יקרה." אמה התנערה מידה של אחותה הקטנה שעדיין חגה סביב כתפיה. "למה זה מדאיג אותך עכשיו?"
"חשבתי שאולי על זה את חושבת."
"חשבתי איך להודיע למור שהבן שלה מת מחנק."
"אמה..." זיו קמה אחרי אחותה. "אני יכולה להודיע לה את זה." היא הלכה אחרי אמה מהחדר שמשמש אותן כסלון אל החדר שמשמש אותן כמטבח. "אני יודעת כמה את שונאת להודיע חדשות רעות."
אמה מילאה את הקומקום במים.
"אמה?"
אמה הוציאה תיון מהצנצנת על השיש.
"אמה?"
אמה הניחה את גב ידה על צד הקומקום ובדקה אם הוא מתחמם.
"אמה!"
אמה בדקה שני ספלים –
"אמה!" זיו תפסה במפרק ידה של אחותה והכריחה אותה להפסיק לסובב את הספלים באור. "את מתעלמת ממני."
"מה את רוצה זיו?"
"שתעני לי. למה זאת כזו בעיה?"
"אני לא יודעת!" אמה זרקה את שתי ידיה לאוויר בתנועה חדה. "אני לא יודעת. אבל זה לא פייר. הוא היה בן שתיים עשרה!"
"הוא לא היחיד שמת."
זיו לקחה את הכוסות מידיה של אמה והאחרונה צנחה על הרצפה ליד הקומקום וקברה את ראשה בין ידיה.
"אני לא חושבת על האחרים."
"מה זאת אומרת?"
"מתו מיליונים אם לא עשרות מיליון אבל אני יכולה לא לחשוב עליהם אבל אנחנו חיפשנו את יובל. אנחנו חיפשנו אותו! והוא מת מחנק."
"זאת לא הפעם הראשונה שהכרת מישהו שמת מאז הרעידה."
זאת לא. לאף אחת מהן זאת לא הייתה הפעם הראשונה וכנראה לא תהיה האחרונה.
זיו נרעדה והצמידה את שפתיה לפס דק. הזיכרונה מהרעידה העביר צמרמורת בעמוד השדרה שלה שחשבה עליו.
השמש זרקה חום על הכל והאספלט במראה מעוותת זרק חזרה את מרבית החום דרך הסוליות של נעליה. חנן (לא היא נתנה את השם) משך ברצועה ויבב ונבח. נביחה מבוהלת נוספת והוא הסתמר כולו, פרוותו האדמונית הזדקרה לכל אורך גבו וזנבו הושפל לבין רגליו. הוא קרע את הקולר וברח. זיו זכרה את הדופק פועם באוזניה ואת הזיעה שצרבה את עיניה והדרך שהפכה להיבהובים קטועים מהמצמוצים הדחופים – נגד הזיעה ונגד הסינוור.
הם רצו החוצה מהמושב ולתוך השדות. הריאות שלה התכווצו והחזה שלה התעוות לשיעול חנוק. היא האטה לשלושה צעדי הליכה ונעמדה. ידיה נחו על ברכיה.
"חנן!" היא קראה לכלב.
מסביבה נמתחו השדות. המושב התאבך מאחוריה דרך ענני החום כמו תמונה לא ממוקדת. היא לקחה נשימה עמוקה והתיישרה.
"חנן! חנן!" זיו התחילה ללכת.
ואז הרעידה התחילה.
רטט רץ לאורך השדות ובמעלה כפות רגליה. מרחוק עצי ההדר בפרדסים קדו והתיישרו – קדו והתיישרו – בגל. רטט נוסף. זיו קרסה על ברכיה. היא מיהרה להכניס את ידיה מתחת גופה ולחזור לעמידה. רטט שלישי. השדות התקמרו והאדמה התבקעה. זיו חזרה לשכב על הקרקע.
רעש חזק של קריעה ושבירה. היא הניחה את כפות הידיים על אוזניה וכיסתה את פניה באיקס של זרועותיה. האדמה זעה תחתיה וזעה.
ואז...
שקט.
זיו הרימה את ראשה. השדות התייצבו, מבוקעים ושבורים. האדמה פעורה בסדקים שחורים כמו פיות לועגים. היא לקחה נשימה עמוקה והתיישבה. לאחר, נעמדה.
האדמה המשיכה לרעוד לפרקים. רעידות משנה קטנות שהפילו את מי מהעצים שעוד עמד ואת זיו.
"את רוצה תה?" אמה קטעה את הזכרון. היא עדיין ישבה על הרצפה.
"המים לא רותחים." זיו ניקתה את גרונה. "נרגעת?"
"זה לא הולך למצוא חן בעיני אף פעם."
"לפעמים אנחנו גם מצליחות." זיו הושיטה לה יד ומשכה אותה לעמידה. "לא כל פעם מסתיימת כמו יובל."
"מצאתי אותך," אמה מסכימה.
זיו לא יודעת מה אמה זוכרת מהרעידה. היא רק אמרה שהיא הייתה בבית ושהכל קרס – "בתים ישנים מפגרים..." – ושהיא יודעת שהמשפחה שלה מתה.
זיו חפרה במה שנשאר מהבית שלה עד שהציפורניים שלה נשברו ודם הכתים את כריות האצבעות וזלג בנהרות עצלים לאורך אמותיה. היא נרדמה רק כשהייתה מותשת כל כך שהעיניים שלה צרבו ושברי הקירות הותכו אחד לתוך השני בראיתה.
היא התעוררה מכאב פועם בכפות ידיה. האצבעות הפצועות התנפחו ונוזל שקוף זלג מהחתכים.
זיו העבירה ציפורן על אחת הצלקות העבות שנימרו את כריות אצבעותיה. היא נאנחה.
"אל תעשי את זה." אמה תפסה את ידה בין שתיים שלה. "אל תחשבי על זה."
"זה קצת קשה."
"אנחנו לא לבד."
"אבל תחשבי כמה כן. היה לנו מזל מטורף שמצאנו אחת את השניה."
"אני לא מאמינה במזל. נשארת איפה שידעתי שתיהיי, זה הספיק."
"היה לנו מזל שהכבישים היו מספיק עבירים ושהיה לך את המפתח של האוטו בתיק ועוד," – זיו משכה בכתפיה. "עוד מיליון דברים."
"ידעתי איפה את."
"עדיין יכולת להלכד באחת הסופות."
זיו עפעפה מהר, גשר אפה הרגיש גדוש וזוויות העיניה עקצצורק מהמחשבה. מה אם אמה הייתה נלכדת באחת מסופות החול ששיסעו את השמיים בימים והחודשים אחרי הרעידה? היא הייתה מסיימת כמו יובל – פה ואף מצופים מבפנים באבק וחול וריאות מלאות מדי בשביל לנשום.
הקומקום שרק גבוה.
"הא!" אמה זקרה גבה. "התה שלנו."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

דפנה Farseering עקוב אחר דפנה
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
הסיפור שלא נגמר כמו באגדות
הסיפור שלא נגמר כמו באגדות
מאת: דניאל .
הסיפור שלא נגמר כמו באגדות
הסיפור שלא נגמר כמו באגדות
מאת: דניאל .
בחור אחד חשב שאת שלו..
בחור אחד חשב שאת שלו..
מאת: Natali Beso
עשיתי טעויות
עשיתי טעויות
מאת: הדר אביטן
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan