כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

"שלושה אבות"

הסיפור הזה לא אמיתי :) מוקדש לגלית ברגר זכרונה לברכה ):

הלכתי ברחוב עם המעיל השחר שלי. היה מאוד חם בחוץ, אבל לא היה לי אכפת. התיישבתי על אחד הספסלים, ומולי שיחקו אבא וילדה. קמתי מהספסל. לא יכולתי לראות את זה.

לפני כן, נצטרך לחזור אחורה.

זאת הייתה השבעה של אבא שלי.
כל החברות שלי באו. החברות שלי ומייקל. לא רציתי להזמין את בני הכיתה שלי לשבעה. הבנות הגיעו ראשונות.
"תהיי חזקה."
"אנחנו תמיד איתך."
"תעברי הלאה אך תזכרי אותו בליבך."
"את חזקה יותר ממה שאת חושבת!"

איך אני שנאת את משפטי הנחמה האלה. הם כאלה לא נכונים. יותר נכון- בכלל לא נכונים.
מייקל הגיעה אחרון. כבר כולם אכלו ושתו. הם רק הסתכלו עליו.
הוא בהחלט היה ילד מוזר. הוא הבן היחיד שהגיע. רק אותו הזמנתי.
"יש משהו שאנחנו צריכות לדעת?" שי לחשה לי.
"די כבר." לי אמרה. "היא בשבעה... זה לא יום לבדיחות עכשיו."
"מה? זה לא אומר שאי אפשר לומר מזל טוב!" היא גיחכה.
"די, נו. זה לא יקרה." גלגלתי עיניים.
"אוי... לי, תבטלי את המשלוח קישוטים. אני אבטל את הקייטרינג."
"שי!" לי דרכה על שי.
"טוב, בזה הגזמתי... סליחה." אמרה שי, אבל עדיין ראיתי את החיוך הקטן שלה.

"היי!" מייקל חיבק אותי חזק.
זה בול מה שהייתי צריכה.
"היי..." אמרתי.
"אני מצטער." הוא אמר.
טוב, זה לא משפט נחמה... מצוין!
"תודה..."
"בבקשה." הוא אמר.
"יש הרבה כיבוד. תתכבד." אמרתי.
"אוי, את ממש חמודה." הוא אמר ולקח בייגלה.
שמעתי את הגיחוכים של שי, ואת לי אומרת לה להפסיק.
"גם אתה." נפלט לי. הפעם שי התחילה לרקוד קצת.
"תפסיקי! מה את נורמלית? זאת השבעה של אבא שלה! תפסיקי!" לי אמרה. ולמזלי, שי קמה ודיברה עם החברות האחרות שלי.

"אז תגידי... איך הוא היה בשבילך?" שאל מייקל.
"אבא... אתה יודע." אמרתי.
"אה... לא הבנת את השאלה שלי... מה הוא אהב? אולי תספרי זכרונות שלכם?"
"פעם טסתי רק איתו לוונציה. תמיד כיף לי לטייל איתו. ועכשיו לא יהיה מי שיטייל איתי, כלומר- ברור שיהיה, אבל אתה יודע, אין על אבא."
"אני יודע יותר ממה שאת חושבת." הוא אמר.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.
"עזבי. זה כבר סיפור אחר." אמר מייקל.

כשכולם הלכו מהשבעה, ומייקל בדיוק יצא מהדלת, הוא נכנס.
"הזמן של השבעה נגמר?" שאל.
"לא... האמת נשארה עוד רבע שעה. למה?"
"כי צריך להישאר עם המתאבל/ת עד הסוף." חייך.
"משפט יפה... מי אמר לך אותו?"
"אה... אני... אני אמרתי אותו."
"אה, יופי! משפט מעולה!" קרצתי.

אחרי רבע שעה, הוא הלך. ואני נשארתי לנקות עם אחותי ואמא שלי את הסלון לבד.
מייקל עזר גם קצת.
"לין ומייקל לנצח, שתי נשיקות במצח..." לחשה אותי.
"דיי אליסה! הוא בסך הכל בא לשבעה... ואת לא הזמנת את הבנים מהכיתה שלך ליומולדת שלך? זה לא אומר שאת מאוהבת בהם." התרגזתי.
"דבר ראשון, הוא הבן היחיד שבא לשבעה. דבר שני, מייקל לא דומה אפילו טיפה לבנים מהכיתה שלי..." אליסה עשתה קולות של נשיקות.
"אליסה תפסיקי! זו השבעה של אבא שלך, ולא מסיבה שנערים מתאהבים בה!" אמרה אימי.
"סליחה, בסדר..." אמרה אליסה.

יום למחרת... מייקל של לי הודעה.

מייקל: היי:) רציתי להזמין אותך אליי הביתה :) ביום רביעי, יום אחרי השבעה האחרונה שלך, לפי מה שהבנתי מברתך לי... תרצי לבוא? בשעה 18:00, רחוב הדקל 9.

לא הופתעתי. זה דיי מתאים למייקל.

את/ה: מאשרת :)

ביום רביעי הלכתי אל מייקל. הוא פתח לי את הדלת.
"היי..." הסמקתי.
"היי..." הוא אמר.
"שלום גם לך, גברת מתביישת!" אדם מבוגר גם בא אליי.
"פאפא, נו..."
"מה, מייקל? אורחת באה!" הוא אחז בידי והחל לרקוד עימי.
"אח, בלטטטטט! אני מת על בלט!" הוא אמר.
"מי רקד בלט ולא קרא לי?" צץ עוד אדם מבוגר.
"אני לא קראתי!" אמר פאפא.
"נו, פאפי, מה..."
"אוי, מייקל! בוא תצטרף אלינו!" אמר פאפי.
ואז הבנתי. למייקל יש שני אבות.

אחרי כמה דקות

"קדימה, לכו לשחק!" אמר פאפא.
"ואחרי זה נאכל ארוחת ערב!" אמר פאפי.

התיישבנו על המיטה בחדר של מייקל.
"אז... רוצה לצייר? אני מאוד אהב לצייר." אמר מייקל.
"לא ממש."
"רצה לעשות תחרות מצמוצים?"
"לא..."
"יש לי המון משחקי קופסה!"
"לא נראה לי..."
"מה קרה? שמעתי מ-לי שאת אוהבת לצייר, לשחק במשחקי קופסה, ושאת מעולה בתחרות מצמוצים!"חייך מייקל ואחז את ידי בהתלהבות.
"תעזוב אותי." נפלטו לי המילים מפי.

מייקל הוריד את ידו באיטיות, וגמגם: "אני... אני לא מבין... מה קרה?"
"אני לא רוצה לומר. זה מביך. וחוץ מזה, אתה יודע."

קינאתי מאוד במייקל. היו לו שני אבות, ולי לא היה אפילו אבא אחד. כל כך רציתי אחד מהם... הם היו מאושרים ומחויכים, איטלקים מתוקים... ורק לי יש אחות מעצבנת ואמא שאין לה זמן אליי...
"זה בגלל... אבא..."
"כן."
"אני מצטער... אני פשוט הייתי חייב להזמין אותך."
"למה?"
"מה למה?" הוא נדהם. "את לא מבינה את כל הרמזים?"
הבנתי. ועוד איך הבנתי.
"בוא נשחק טאקי..." גמגמתי.

אחרי ששיחקנו שעתיים באותו משחק, ופאפא ופאפי באו עם תחפושות בכל רבע שעה, הם הכינו לנו ארוחת ערב. ממש לא רציתי להישאר.
אבל ממש לא היה לי נעים. זאת הייתה ארוחה עמוסה.
היו חביתיות, כדורי שקולד, וופלים בלגים, פירות, ירקות ספגטי...
ורק אני ישבתי ואכלתי קצת מכל דבר- כדי שלא יעלבו.
למייקל לא היה אכפת. הוא אכל רגיל.
כשהיה מאוחר, הכרזתי שאני חייבת ללכת הביתה.
פאפא ופאפי התעקשו ללוות אותי עד הבית.
ומי עוד היה צריך לבוא איתם? כמובן שמייקל.

ובלילה:

21:15- מייקל שלח/ה לך הודעה חדשה

מייקל: למה לא ענית שהתשובה היא 'אהבה'?

את/ה: כי אתה לא היית צריך להזמין אותי.

מייקל: למה?! למען השם, למה?! אני צריך להסתיר שאני אוהב אותך ולא להזמין אותך אליי, רק בגלל שלי יש שני אבות ולך אין אבא!

את/ה: נכון...

מייקל: את עכשיו ברצינות רבה איתי בגלל שהזמנתי אותך! ?

לא האמנתי שהוא באמת דיבר אליי ככה.

את/ה: אוייש, איזה תינוק! אני לא רבה איתך! כולה מדברים... כל דבר אתה צריך לקחת כריב!

מייקל: איך את יודעת?

את/ה: אוי, דיי כבר! אני לא רוצה לדבר איתך!

מייקל: יופי. גם אני.

את/ה: ביי!

מייקל: ביי באמת!

יום למחרת, היה זה יום שבת. בכיתי אתמול כל הלילה. אהבתי את מייקל כמו הבן שאין לי.
ואני, הטיפשה, לא רוצה להיות חברתו רק בגלל שלו יש אבות, ולי אין אפילו לא אבא אחד.
אני לא יכולה להיות חברה שלו כשאני מקנאה בו ובאבות המגניבים שלו.

אז... הלכתי ברחוב עם המעיל השחר שלי. היה מאוד חם בחוץ, אבל לא היה לי אכפת. התיישבתי על אחד הספסלים, ומולי שיחקו אבא וילדה. קמתי מהספסל. לא יכולתי לראות את זה.

לפתע, ראיתי את פאפי ופאפא. הם מיד הבינו בי.
"היי, מתוקה!" אמר פאפי.
"היי, דבשי!" אמר פאפא.
"חבל שאנחנו לא בבית, יכולנו להביא את התחפושות של הפילים." קרץ פאפי.
"וגם הזברות," הוסיף פאפא.
"חחח... אני קצת ממהרת..."
"רוצה שניתן לך טראמפ?" שאל פאפי.
"ונעשה את זה מהר כמו טיגריס! יש לנו גם תחפושות של טיגרסים בבית." אמר פאפא.
"חחח... זה בסדר. אני אסתדר."
"למה?" הם שאלו יחד.
"כי סבתא שלי גרה פה מעבר לפינה. אני לא צריכה טראמפ."
"אז למה את צריכה למהר?" הם שוב שאלו יחדיו.
"כי... היא כועסת אם אני לא מגיעה בזמן."
הם בהו בעיניי.
"אל תשקרי. דברי אלינו בפתיחות. אנו רואים שיושב עלייך משהו." אמר פאפי.
"רבתי עם מייקל." דמעות זלגו לי.
"מה?" פאפא אמר, ומבטיהם התמלאו בעצב. "מתי הספקתם? רק אתמול נפגשתם והיה ממש כיף."
"את לא מבינה כמה מייקל חושב עלייך. מדבר עלייך. מספר עלייך. ואפילו חולם עלייך. מה שהוא לא עשה, אנו בטוחים שהוא לא התכוון. מייקל אוהב אותך יותר ממה שהוא אוהב שוקו בננה והוא אוהב מאוד שוקו בננה!"

"אתם לא מבינים!" הנהר החל להיסחף בעיניי. "אין לי אבא! וכל כך קינאתי בו! והוא הציע לי חברות! וסרבתי להיות חברה שלו בגלל שאין לי אבא ולכם יש! לא אוכל להיות חברה שלו בהרגשה של קנאה! אני קנאית! והוא כעס עליי! אני כזאת טיפשה."
"את לא..."
"אני כן! פאפא ופאפי, אני כן! אני מגעילה! פשוט ילדה מגעילה!"
"לא" פאפא ופאפי אמרו בהחלטיות. "את לא מגעילה, לא דוחה, לא טיפשה, את מדהימה. וזה בסדר לקנא. את יודעת שקינאנו אחד בשני, ובגלל הקנאה דיברנו והחלטנו להתחבר? ונכון, זה הגיע למצב שהבנו מי אנחנו והתחלנו ללכת למצעדי גאווה וכל אלה... אנו חושבים שאת צודקת. זה באמת קשה ככה להרגיש הרגשה של אי התאהבות, ולהילחם ברגשות של הלב שלך כשאת מקנאה.
וגם מייקל צודק. הוא לא הבין אותך. הוא לא ידע מספיק מה עובר עלייך.
וכדי ששניכם תהיו מרוצים, יהיה לך אבא."

"מה? איך?" שאלתי.
"נוכל להיפגש עם אמא שלך עכשיו?"
"אממ... כן בטח. אנו גרים לא רחוק מפה."

הובלתי אותם אל ביתי. הם ישבו עם אימי ארוכות. אמא הסבירה לי, שבזמן שאבי חלה הוא אמר שאם הוא ימות, אז נמשיך כרגיל בחיינו אבל עדיין נשמור אותו בלב. היא אמרה שאני לא צריכה לקנא. שפשןט ארגיש שפאפא ופאפי עדיין אצלי בלב. הם כמו אבות שלי.
אז עכשיו יש לי שלושה אבות:
פאפא, פאפי, ואבוש- האבא שנפטר...

כשנפרדתי מהם, מייקל שלח לי הודעה, וכולי עליתי צמרמורת:

מייקל: אז שמעתי שאת נפגשת עם האבות שלי... שמסתבר שהם גם שלך.

את/ה: כן... אתה כועס עליי? אתה בכלל רוצה לדבר איתי?

מייקל: כבר אמרתי. אני אוהב אותך. אני לא יכול לא לדבר עם מישהי שאני אוהב.

את/ה: אתה עדיין אוהב אותי?

מייקל: ברור. אני לא יכול שלא. אז קינאת... זה שקינאת זה לא אומר שאת לא חביבה על כולם, אדיבה, נדיבה, ואוהבת...

את/ה: אתה בחזרה...

מייקל: בואי תיפגשי איתי בגינה בעוד עשר דקות.

את/ה: סבבה :)

אחרי עשר דקות ראיתי את מייקל הוא החזיק בידו השמאלית זר פרחים, ובידו הימנית קופסת שוקולדים בצורת לב.
נתתי לו נשיקה בלחי.
התחלנו לדבר על פרחים, ואכלנו את השוקולד. אפילו פאפא ופאפי ירדו לומר שלום.

אחרי שנפרדנו בחיבוק מאוהב, שי שלחה לי הודעה:

שי: קולולולולוווו שמעתי מעידן שאת ומייקל חברים! מזל טוב! מתי החתונה? :)
את/ה: אוי, תשתקי!

ואחר כך, לי שלחה לי הודעה:
לי החברה הכי טובה בעולם: שי?
את/ה: כן.
לי החברה הכי טובה בעולם: קולולולולו?
את/ה: כן.
לי החברה הכי טובה בעולם: משתתפת בצערך :(
את/ה: תודה...

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

ליבי ברגר עקוב אחר ליבי
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
תומר דגן
תומר דגן
כל הכבוד ליבי, סיפור ממש יפה!!
הגב
דווח
ליבי ברגר
ליבי ברגר
תודה!
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
ליבי ברגר
ימים של תקווה- שיר נושא.
ימים של תקווה- שיר נושא.
מאת: ליבי ברגר
להעריץ אותה
להעריץ אותה
מאת: ליבי ברגר
"ילדה"
"ילדה"
מאת: ליבי ברגר
סיפור אישי
סיפור אישי
מאת: ליבי ברגר
מתח
אנחנו לא זוג
אנחנו לא זוג
מאת: שקד מיכאל
הסיפור שלי.
הסיפור שלי.
מאת: •Our scratches | השריטות שלנו•
כועסת
כועסת
מאת: Shirel Ben-Or
זה התחיל בהודעה באחת בלילה, ונגמר באהבה אסורה
זה התחיל בהודעה באחת בלילה, ונגמר באהבה אסורה
מאת: Miss Writer
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan