היא
הסם שלי
יום חמישי, סוף סוף סופ"ש.
שבוע ארוך ומתיש עבר עלי.
אני מגיע לדלת הדירה ומכניס את המפתח למנעול, הדלת פתוחה.
אני מתחיל לשחזר את הבוקר שעבר עלי ואני זוכר בוודאות שנעלתי את הדלת.
מוציא את המפתח ופותח את הדלת לאט.
הכל מסודר, כל דבר במקומו כמו שעזבתי בבוקר.
אני נכנס וסוגר אחריי את הדלת, מניח את הנייד והמפתחות על שולחן האוכל.
אני מתקדם במסדרון לכיוון חדר השינה ומוצא שמלה כחולה זרוקה על הרצפה,
"אין סיכוי שזה שלה" ממלמל לעצמי.
אני ממשיך להתקדם לחדר השינה שלי והריח המוכר הזה, שגם אחרי חצי שנה לא שכחתי, ממלא את החלל.
ככל שאני מתקדם לחדר ריח האוכמניות הזה נהיה דומיננטי יותר.
אני נכנס לחדר שדלתו פתוחה ורואה אותה.
היא שוכבת על מיטתי, שיערה החום פזור על הכרית.
לבושה בחולצת טישירט לבנה שלי, פלג גופה התחתון חשוף.
אני נושך את פנים הלחי שלי, מנסה להבין אם זאת עוד אחת מהפעמים שדמיינתי אותה שוב פה איתי.
אני מפסיק כשטעם של דם ממלא את פי.
לא, אני לא מדמיין.
היא זזה קלות ושנייה לפני שהיא פוקחת את עיניה אני נעלם לתוך חדר המקלחת וסוגר בשקט את הדלת אחריי.
נעלי העקב השחורות שלה על הרצפה, החוטיני הלבן שלה זרוק בסל הכביסה.
אני נכנס למקלחון ונותן לזרם המים לשטוף אותי, מנסה לשטוף את ההלם ממני ולסדר את מחשבותיי.
הייתי צריך להחליף מנעול, שכחתי לגמרי שיש לה מפתח או שפשוט חיכיתי ליום הזה...
אחרי 3 חודשים אינטנסיבים ומטורפים היא פשוט נעלמה.
בלי הסבר, בלי הודעה, בלי מכתב.
בלי להגיד לי "ביי, זה נגמר".
כאילו אני כלום בשבילה, כאילו הייתי אוויר.
מכונה ללא לב.
הראש צועק לי "תעיף אותה מפה",
והלב, הלב שלי מסתחרר בתוך בית החזה.
מניח את כפות ידי על הקיר וראשי מתחת לזרם, מלא מחשבות רצות בו.
רק כאשר הרגשתי את כפות ידיה על החזה שלי קלטתי שהיא נכנסה.
המגע הזה, שגורם לגופי להשתגע.
כמה פעמים שדמיינתי את הרגע הזה, ניסיתי להכין את עצמי.
להיות אדיש, קר.
משפטים שהרצתי בראשי כמו מנטרה "אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים".
ועכשיו, כל גופי בוגד בי.
הלב שלי רץ, צמרמורת עוטפת כל פיסת עור בגופי, המח נוזל, הראש מתרוקן.
דמי זורם כלפי מטה.
היא מצמידה את שפתיה לגבי ואני מרגיש אותן נמתחות לחיוך, החיוך המשגע שלה, זה שהייתי יכול לבהות בו שעות. זה שאם לרגע נמחק מפניה הייתי מנסה להשיב.
כל המחשבות נמחקות, הראש לא חושב על שום דבר.
כל הקונפליקט שהטריף אותי לפני שניה, נעלם כלא היה.
ואני כועס על עצמי,
וכל כך שונא אותה על זה.
על איך שהיא מצליחה להמיס אותי, לשגע, להטריף.
כאילו כלום לא קרה, כאילו היא לא נעלמה בפתאומיות ביום בהיר, לפני חצי שנה.
ואז הקול הזה שלה, הקול החמים שלה, העדין והרך.
"התגעגעת אלי?"
אני לא לא זז, עדיין באותה התנוחה.
ידיי צמודות לקיר, לא זזות.
ראשי מתחת לזרם המים.
והיא, ידיה על החזה שלי מטיילות כלפי מטה,
שפתיה עדיין מרוחות על גבי בחיוך.
אני מרגיש את שדיה נמעכים על גבי, מצמידה את גופה לשלי.
עוד הוכחה שהיא באמת כאן ושאני לא מדמיין.
אני מחליט לשתוק מהסיבה הפשוטה,
שאין לי מושג איך להגיב.
ואז שוב הקול שלה,
"תגיד לי שלא ואני נעלמת מפה לתמיד".
חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!
שלח תגובה
