כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 1

השקט הזה

גם אצלך הדממה מדברת בעד עצמה?

השקט הזה

והשקט הזה מה יהיה איתו?
והדממה הזאת מה יהיה הסוף איתה?
השקט הזה צורם לי באוזניים..
אתה כבר לא שלי, אבל אתה עדיין כאן.
כאן או שם מתרוצץ במחשבות, מגיח לחלומות.
אתה פה ושם, אבל אתה כבר לא שלי.

ואולי כבר המשכת הלאה ועכשיו אתה של מישהי אחרת? ואולי אני מדמיינת.. אבל אולי גם לא.. ויש מישהי חדשה שתפסה אצלך מקום בלב?
את המקום הזה שפעם היה שייך לי..
יש מישהי כזאת?

אבל השקט הזה, השקט הזה שמטריף לי את הראש ומאכיל לי את הראש במחשבות בלתי פוסקות, השקט הזה מדבר בעד עצמו.
והוא אומר דברים שהייתי צריכה להבין כבר מזמן, כבר באותו יום שהבטת בי בעיינים כבויות וידעתי שהגיע הסוף, ״אנחנו כבר לא כמו בההתחלה..״
אמרת אז, ואני לא ניסיתי לשכנע או להילחם.
כי נמאס לי להילחם ורציתי שתלחם עליי.
כי פאקינג מגיע לי שפעם אחת בחיים האלה תלחם עליי!

אני פה לבד,
בלעדייך, בדירה שהייתה שלי ושלך, במקום שהיה לנו בית, במיטה שהיינו חולקים בה לילות של אהבה ושיחות שנמשכו עד השעות הקטנות של הלילה, יכולנו לדבר לנצח, אף פעם לא הייתה שתיקה ביני לבינך, החדר הזה לא ידע דממה.

ועכשיו אני פה לבד, והדממה צורמת.
ומדברת שוב בעד עצמה, אומרת דברים שחששתי לומר אז מולך בקול, ביום שהלכת.
השתיקה הזו מדברת ומדברת, והיא אומרת כל כך הרבה וחבל שאתה לא פה בשביל לשמוע.
היא אומרת לי לקחת שאיפה עמוקה ולהפסיק לדאוג, כי הלכת, ואתה כבר לא פה.
והגיע הזמן שאני אפסיק לסבול ואקבל את זה.
וזה לא שכשהיית פה המצב היה אידיאלי..

השתיקה הזאת אומרת שמזמן כבר הפסקנו להתרגש אחד מהשניה, והיינו עסוקים מידי, וטרודים מידי.
ואוהבים פחות מידי.
ואם באמת היה אכפת לנו כמו בהתחלה, היינו עוצרים לרגע את הרכבת הרים המטורפת הזו, את המירוץ הזה אחרי הכלום, עוצרים וחושבים, שאם באמת טוב לנו יחד, אז אולי זה אומר שזה מספיק חזק בשביל שנרצה להיות השותפים אחד של השניה לכל החיים?
ולא מסוג השותפים שהיינו כבר אז בדירת חדר וחצי בלב תל אביב, כי אני נשבעת לך שהייתי מוכנה לחלוק אותה איתך לעד, אפילו שהיא בגודל של קופסאת גפרורים, ובעל הדירה בלתי נסבל, אבל מאז שאתה לא פה, אפילו הקופסאת גפרורים הזאת מרגישה לי כמו תהום עמוקה בלי תחתית.

הדממה שצורמת באוזניי גורמת לי לתהות, האם היינו באמת מספיק טובים יחד? טובים כדי להיות שותפים לכל החיים, עד שהמוות יפריד בינינו?
ואולי אני סתם משתגעת בגלל השקט הזה.
אתה יודע כמה שקשה לי לסבול שתיקות, ואני מעמיסה על עצמי מחשבות ועוד מחשבות.
מתערערת לרגע אולי לשלוח לך הודעה, לשתף אותך במילים שהדממה שפכה לפני.
אבל בנתיים זה כואב מידי, והשקט הזה מפחיד מידי, והפחד לשמוע צלצול התראה של הודעה ממך בין הדממה הצורמת הוא כנראה לא משהו שאני אוכל להתמודד איתו היום.
אז אני מעדיפה קצת כאבי אוזניים מרוב שקט ובדידות לעת עתה.
הלוואי והיית כאן, הלוואי והיינו מדברים קצת יותר.
הלוואי והייתי מצליחה להבין מה השתנה, ובאיזה שלב הפכנו להיות ״כבר לא כמו פעם״, כי אני אוהבת אותך בדיוק כמו ביום הראשון.
ואצלך? מתי הכל השתנה? גם אצלך הדממה מדברת בשם עצמה?

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Daniella Lev עקוב אחר Daniella
שמור סיפור
לסיפור זה 7 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
צודק
הגב
דווח
Tzadef Asayag
Tzadef Asayag
וואייי כיף שחזרתתתת
הגב
דווח
1 אהבתי
Daniella Lev
Daniella Lev
צדף! אהובה שלייי
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 13 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Daniella Lev
גשם של נמשים
גשם של נמשים
מאת: Daniella Lev
ילדה בעייתית
ילדה בעייתית
מאת: Daniella Lev
כותבת לך...
כותבת לך...
מאת: Daniella Lev
כל מה שלא רציתי
כל מה שלא רציתי
מאת: Daniella Lev
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרגש
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
המדורגים ביותר
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה
אל תהיה כמוני
אל תהיה כמוני
מאת: אתי בן ארויה
אני מצטער, אבל יודע שכבר לא תסלחי לי.
אני מצטער, אבל יודע שכבר לא תסלחי לי.
מאת: Avishai Hai
לגבר הבא שלי
לגבר הבא שלי
מאת: מתולתלת .