כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 2

גן עדן של לוחמים

"החברה של". לא אלמנה, לא יתומה. הצבא לא מכיר בקיומה של האהבה.

"זרוק את הקוביות. "
"זרקתי. "
"מה יצא? "
"6. 6"
"יא מזליסט! תן קצת מהמזל שלך! "
"מארס תורכי על הראש שלך אחי" הוא נתן שתי דפיקות לכוס קפה, לקח שלוק והצית סיגריה.

"יאללה, תקפלו את כל המשחקים ותעלו על ציוד" צעק להם המ"פ. "עוד שעתיים נכנסים, הפקודה ירדה. תתארגנו, שיחה אחרונה לבית וניפגש ליד הכלים. המח"ט בדרך לתת תדריך אחרון לפני היציאה. "
הוא קיפל את השש בש, פתח את הפלאפון ועשה שיחה לאמא, ואחר כך לאהובתו.

***********************

"אני אוהב אותך, יפה שלי. אנחנו כנראה נכנסים הלילה, אני יודע שאסור לי להגיד לך אבל את יודעת שנהלים מעניינים לי את הביצה. אל תדאגי, אני אתן להם קצת לאכול חצץ ואבק שריפה ואחזור אליך שזוף ורעב אהבה שלי"

היא לא הצליחה לענות לו. רצתה להגיד לו: "אל תכנס, תוציא גימלים ובוא הביתה, מכינה לך מה שתרצה! לא רוצה שתהיה שם, רוצה אותך כאן איתי. היא לא רצתה להגיד לו שהיא מרגישה שמשהו רע הולך לקרות, רק רצתה לשכנע אותו שיחזור הביתה. אבל כל מה שיצא לה זה:
" אוהבת אותך, תשמור על עצמך, תהיה חזק, בשבילי. אוהבת אוהבת אוהבת אותך! "

והוא ניתק.

***********************

שבוע שלם היא לא שמעה ממנו. הלילה הפך ליום, כל יום בדקה אם התחבר לוואטספ, ניסתה להתקשר והקפידה כל לילה וכל בוקר לשלוח לו הודעת אהבה. על עמוד הבית של וואלה כל חמש דקות בערך עשתה REFRESH, לראות אם משהו קרה. והיא הרגישה, ידעה שמשהו הולך לקרות. אפילו לרגעים חשבה שהיא מזמנת את זה. "מחשבה יוצרת מציאות", ככה היא האמינה. אבל הדבר האחרון שהיא רצתה זה שהמציאות הזו תתגשם.

בבוקר הנוראי, אמא שלו התקשרה אליה אחרי שקיבלה את ההודעה. חברות של חיילים לא רשומות באף מקום. מבחינת הצבא, הן לא ברשימת מספרי החירום. למרות שידעה עליו יותר מכל אחד אחר, היא לא הייתה קרבה ראשונה. רק הם מקבלים הודעה אם משהו קורה. היא הייתה הכי קרובה אליו, ועדיין לא נחשבה קרבה ראשונה. עולם עקום, היא חשבה.

***********************

"יובל? " הקול של אביבה, אמא שלו מהקו השני. שבור ורועד. היא שמעה והבינה הכל. לא נזקקה ליותר מילים, היא הבינה שמשהו קרה.

"נאורי נהרג בקרב פנים מול פנים עם מחבלים בסג'עייה. " הנורא מכל, התגשם.

היא התיישבה על המיטה שלה, לידה עדיין החפצים שלו, חיים כל כך. החולצת סוף מסלול שלו עוד מלאה בריח שלו. כמה הוא אהב שהיא לבשה אותה. עליה זה היה נראה כמו שמלה קצרצרה. היא נזכרה איך פעם אחת לבשה אותה כשתחתון בלבד לגופה, שמה את הנשק שלו בהצלב ועמדה מעליו כמו מפקדת. והוא, תוך 3 שניות בדיוק ניטרל אותה והצמיד אותה למיטה. כמה אהבה אותו. כמה הזיכרון שלה ממנו חי ונושם, היא יכולה להרגיש אותו, לא מבינה איך הגיוני שהוא כבר לא כאן.

בלוויה, היא שמעה איך כולם מספידים את אהוב ליבה. שמעה איך מניחים את הבלוקים על הקבר והחלה להרגיש שהכל נסגר עליה, כאילו הייתה שם איתו. כל בלוק שהונח גרם לה לחוש קלסטרופובית. "אל תסגרו אותו שם, תפסיקו. נאורי שלי! מספיק עם המשחקים האלה, בוא כבר! " ההגיון התערבב לה עם הדמיון והיא לא הבינה היכן היא נמצאת. לא מאמינה שזה באמת קורה. כשהיא ספדה לו, היא ביקשה שיעביר את האנרגיות שלו לאמא שלו, שיחזק אותה. את השקט והרוגע שלו שיתן לאבא שלו, שלא יאבד את עצמו. את הכוח שלו שיעניק לאחיו הקטנים, שישמרו על עצמם. ולה, שישאיר רק את הנשמה שלו. שלא ילך ממנה, שלא יעזוב אותה.

***********************

בתום השבעה, היא חזרה לבית שלה. לחדר שלה. לא שלהם, שלה. היא הרי חברה של, היא לא אלמנה. אין לה תואר מיוחד. הזמן עבר, והיא החלה להבין שאיש לא יבוא לבקר אותה במיוחד, איש לא ישתתף בצערה. מלבד החברות הקרובות והמשפחה שלה. הצבא לא הכיר בקרבה שלה אליו, כאילו שהגוף הכל כך עתיק הזה, לא מבין שאהבה לא צריכה להיות רשומה בכל מקום כדי שיכירו בה.

הוא היה האיש שלה, והיא שלו. והיא לא צריכה שיכירו בה, כי היא ידעה שאת הנפש שלו הוא נתן אך ורק לה. וכמו שתמיד שמר וגונן עליה, הוא ישמור אותה, גם אם הוא לא נמצא.
היא קיפלה את הבגדים שלו שנותרו אצלה, הכניסה לקופסא יחד עם המכתבים שכתב לה. לפני שסגרה את הקופסא, היא כתבה מכתב אחד אחרון:

"סלח לי, אהובי. אתה שלי לעד, אבל אני לא יכולה להמשיך ולחכות לך.
אני יודעת שלא תחזור, למרות שאני רוצה להאמין שכן.
אני תמיד אחשוב עליך. גם כשאהיה מתחת לחופה, גם כשאחבק את הילד הראשון שלי.
בשבילי אתה תהיה תמיד הגבר של חיי. גם כשיבוא אחר, המקום שלך תמיד ישאר רק שלך.
אל תכעס עלי, אהוב שלי. כמו שידעתי שלא תחזור, ככה אני יודעת שאנחנו נפגש.
עד שאגיע אליך, תמשיך לנצח אותם שם למעלה בשש בש, בגן העדן של הלוחמים.
אני אוהבת אותך.

כל מילה נכתבה בדמעות, לקראת סוף המכתב כבר לא הצליחה לראות את הכתב שלה.
היא שאפה את ריח החולצה שלו, נעלה את הקופסא ובלב עצוב, קברה אותה יחד עם הזכרונות שלהם בחצר ביתה. כשהחול עוד על הידיים שלה, היא הביטה לשמיים והחליטה שהיא לא קוברת את הזכרונות, היא שותלת אותם. דווקא מהמקום העצוב ביותר, היא תצמיח תקווה לכל אלו שאיבדו את אהוב ליבן.

לא עוד, היא אמרה לעצמה. המדינה לא צריכה להכיר באהבה שלנו, אנחנו נכיר בה. אחת בשביל כולן וכולן בשביל אחת. וכך, היא הקימה את העמותה "החברות של". לזכר האיש שלה, שהאהבה והעזרה היו חלק בלתי נפרד מחייו.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Zak Simon עקוב אחר Zak
שמור סיפור
לסיפור זה 5 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
אסתי בר
אסתי בר
הכי מרגש שיש! פשוט ואוו! צמרמורות...
נולדת לכתוב♡
הגב
דווח
Zak Simon
Zak Simon
תודה!
הגב
דווח
Hila
Hila
כולי צמרמורות
הגב
דווח
טען עוד 3 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Zak Simon
01:30 - "שומעת?"
01:30 - "שומעת?"
מאת: Zak Simon
אם הכלב שלי יכל לדבר
אם הכלב שלי יכל לדבר
מאת: Zak Simon
משלחת חיפוש לאהבה
משלחת חיפוש לאהבה
מאת: Zak Simon
שערי צדק
שערי צדק
מאת: Zak Simon
מרגש
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
עבודה מהבית בהקלדה, קלדנות וכתיבה
עבודה מהבית בהקלדה, קלדנות וכתיבה
מאת: דרושים עובדים
מלאכית לוחמת
מלאכית לוחמת
מאת: Vena Cat
קיום של שניים
קיום של שניים
מאת: Tzori Admoni
בסוף מתרגלים- פרק 10
בסוף מתרגלים- פרק 10
מאת: אלה בר
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer