כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

הוא קם לתחיה!

this amrican life

היה זה שלושה ימים אחרי שאבא שלנו מת כשאחי דונאלד עשה את המעשה הכי מדהים בחייו.
הלוואי שהייתי יכול להיות שם כדי לראות את זה, לראות את דונאלד תופס טרמפ בהונדה אפורה ישנה אל מעבר לגבול, קונה את הארמדילו התינוק תמורת 800 פזו מזקנה אינדיאנית בשוק של סנטה אקונה ואז סוחב את היצור הקטן תחת הזרוע כמו פוטבול תוך שהוא רץ לאורך הגבול - מעבר לתיירים הלומי החום שישבו במכוניות, מעבר לעמדות הבידוק עם השומרים החמושים כך במשך כמה קילומטרים עד שמצא תעלת ניקוז שהסורגים שלה נוסרו חלקית דרכה הוא עבר חזרה לארצות הברית. היה זה הרגע הגאה בחייו למרות שלקח לו את כל שאר היום וחלק גדול מהלילה למצוא את דרכו בין גנגסטרים של שעות הלילה וזונות מובטלות אל האוטובוס שיחזיר אותו אל אואגו - העירה בה חיינו, שם הוא היה כשחזרתי הביתה מותש אחרי שעות של חיפושים אחריו מצונף על קצה הספה כשהארמדילו הקטן משחק לו בין הרגלים, והפנים הגדולות והוורודות של דונאלד זורחות לעומתי בסיפוק עצמי, בסוף דונאלד נתן לי את הארמדילו - "מתנה בשבילך" ככה הוא אמר, "משהו שיגרום לך להרגיש יותר טוב", הודיתי לו ולקחת את הארמדילו שנעץ מיד את הטפרים שלו בחולצה שלי כאילו היה חתול ונתתי לו לחיצה קטנה של עידוד, מה עוד יכולתי לעשות? .
אבא שלנו עבד כשרת במשך 22 שנים אבל הוא היה משוגע על ידע וספרים- במיוחד זיאולוגיה, הוא היה יכול לשעמם אותך למוות רק בלחלוק איתך את הידע שלו אודות הסנאי המצוי או הצבוע האפריקני אבל מכל החיות בעולם הוא הכי אהב והעריך את הארמדילו, "כמובן הוא לא הכי חכם או יפה" -כך הוא היה אומר כשאחד מהם היה עובר בריצה את הכביש המהיר וכמעט נדרס על ידינו "אבל הוא הכי קשוח ועם הכי הרבה תושיה". לעיתים קרובות הוא הבטיח שישיג לנו ארמידלו כחיית מחמד אבל הוא מת מהתקף לב כשעמד בתור בסופר לפני שהספיק לקיים את ההבטחה, אני הייתי בן 17, ודונאלד 19. אמא שלנו - מהגרת עבודה מגואטמלה שהתחתנה עם אבא שלנו תחת הרושם שהוא יהיה עשיר יום אחד ויקנה לה קדילאק ובית גדול עם בריכת שחיה ברחה כשהייתי בן שנתיים כך שעכשיו היינו שנינו לבד בעולם, לקח לי בערך שבוע להתגבר על ההלם ואז עשיתי את הדבר היחידי שהיה הגיוני, נשרתי מהלימודים, הלכתי לעבוד אצל האסל הזקן בסחיבת שקי בטון במשרה מלאה ועברתי יחד עם דונאלד לדירה זולה יותר ליד מגרש הגרוטאות של ג'ון כך שדונאלד יכול היה לשבת שעות ליד החלות ולצפות במכוניות נגרטות לאיטן, המדינה שילמה על התרופות של דונאלד אבל כל השאר היה עלי, דונאלד היה משהו מיוחד, מה אפשר לעשות עם בחור שאוכל את שעוות האוזניים שלו עצמו, שסוחב באופן תמידי עותק בלוי של התנ"ך בכיס האחורי של המכנסיים ממנו הוא היה מקריא מיד פעם קטעים מבלי כל התחשבות למקום או לזמן. הוא יכל לרתק אליו חדר שלם כשהיה עושה חיקוי מדהים של סמי דיוויס ג'וניור ואז שני דקות לאחר מכן לרוץ למטה במדרגות, להיכנס לארון ואז לנסות לתלוש לעצמו את השערות תוך כדי שהוא נוהם כמו חזיר. מרחוק אי אפשר היה להבדיל בינו לבין כל נער מתבגר טיפוסי, ההיגיינה שלו טובה יחסית, בדרך כלל הוא לא מדבר לעצמו במקומות ציבוריים ולמעשה הוא נראה היה חתיך עם השיער השחור שלו שנתלה מעל שני עיני איזמרגד נוצצות, לפעמים הייתי לוקח אותו איתי למסיבה או סתם לרקוד במועדון והבנות היו מתאספות סביבו, הוא היה יכול להיות מקסים כמו יו הפנר למשך זמן קצר לפני שהיה מרגיש את הצורך לברוח ולהתחבא בשירותים.
אני זוכר פעם אחת כשהייתי בן 9 או 10 ושיחקנו בחצר, הוא כל הזמן הציק לי "אני אינדיאני ואתה קאובוי בסדר?" אמרתי לו לסתום את הפה, הייתי עסוק בלבנות מבצר לצבא חיילי הצעצוע שלי אבל הוא לא וויתר, "אני אינדיאני, אתה קאובוי בסדר?" שוב ושוב "די דונאלד, חתיכת יצור שכמותך, אתה לא רואה שאני באמצע משהו פה?"-צעקתי לכיוונו, "תעשה מה שבא לך רק תסתום את הפה לכמה דקות" "אני לא יצור" הוא אמר וזקף את סנטרו בעלבון "אוקיי" אמרתי, בפעם הבאה שהרמתי את עיני ראיתי את דונאלד עומד על גג המלונה עם חץ וקשת אותם אבא שלי קנה לו במכירת חצר, החץ היה מתוח על המיתר וקצהו ליד האוזן שלו - בדיוק כמו אותם אינדיאנים שהיינו רואים בטלוויזיה, אני לא שמתי לב לזה לפני כן אבל פתאום הבחנתי שהוא הוריד את החולצה שלו וקרע את הגומי של המכנסים הקצרים שהוא לבש כך שהם נתלו עליו ברפיון-כאילו הוא לבש סחבות, הוא אפילו פתח את הפצע הקטן שהיה לו ליד הזרת כדי למרוח פסים של דם על הפנים- כדי שיראה כאילו לבש צבעי מלחמה, הוא עשה את זה בצורה מושלמת בדיוק כמו אינדיאני מהטלוויזיה, לא האמנתי שהוא באמת יירה בי אז פשוט ישבתי שם כמו אידיוט, הבעה מטופשת על פני וידי מלאות בחול. לא ראיתי אותו משחרר את מיתר הקשת אבל שמעתי את הצליל הרך אותו השמיע החץ כשפגע לי בדיוק במרכז החזה, מרוב הפתעה נחתתי על הגב - היה זה רק חץ אימונים אבל הוא פגע בי בעוצמה מספיקה כדי לחדור את החולצה שלי ואת השכבה העליונה של העור כך שהחץ התנודד לי במרכז החזה כמו קנה סוף שבולט מנהר, שכבתי המום על הדשא בוהה בנוצות הצהובות הקטנות שבלטו מזנב החץ, הידים שלי עדיין היו מלאות בחול כשדונאלד קפץ מגג המלונה ונעמד הישר מעלי הוא חייך חיוך מלא סיפוק כאילו חיכה שאברך אותו על ההשג המשמעותי שלו הוא הסתכל עלי במשך דקה ארוכה לפני שהניח את ידיו בעדינות על קצה החץ ומשך אותו תוך שהוא אומר "פגיעה, ישר, לב של אדם לבן...".
אמרתי לדונאלד שאני רוצה שהוא יעניק שם לארמדילו, אחרי מספר ימים של התלבטות הוא החליט לקרוא לו "אוטיס" על שם השיכור השמח בסוף "המופע של אנדי גריפית' "- אליו אבא שלנו דמה כשני טיפות מים, אני הייתי רגיל לטפל רק בדונאלד - לא הייתה לי כל ברירה אבל אוטיס היה סיפור אחר לגמרי, ראשית- אוטיס הסריח! לא משנה כמה שטפתי אותו ובאיזה סבון תעשייתי השתמשתי עדיין אחרי שעה קלה הוא היה שוב מפיץ ריח מעופש שהיה מחמיר בכל פעם שהוא היה רעב או מפוחד, שנית- היה את עניין הרהיטים, ארמדילו הוא חיה חופרת - כך למדתי בעבר מאבא שלנו ובדירה הקטנטונת שלנו לא היו לאוטיס הרבה אפשרויות לחפור אז הוא היה צועד לו ברחבי הבית כמו טנק קטן ואפור ומזיז את הרהיטים ממקום למקום, הוא היה הולך לסלון ושם את הראש הלבן והקטן שלו למרגלות שולחן הקפה ומתחיל לזוז תוך שהוא דוחף אותו ברחבי החדר כשרגלי הסנאי הקטנטנות שלו מתחפרות ברצפה ומשאירות שריטות עמוקות, לפחות פעם בשבוע הוא היה זוחל בין המצעים שלי ומשאיר חבילה ריחנית להפליא, אבא שלי צדק לגמרי לגבי הארמדילו -הם קשוחים, מלאי תושיה ואם אוטיס מהווה איזושהי דוגמא אז גם טפשים להפליא, לפעמים תוך כדי שיטוטיו חסרי התכלית בדירה הוא היה מגיע אל נקודת המפגש של הקירות ומבלה את כל שארית הערב בנסיות לצאת מהפינה.
טכנית אוטיס היה חיית המחמד שלי אבל דונאלד הוא זה שטיפל בו רוב הזמן, שיחק איתו והתגרה בו ואז התנצל תוך שהוא מזיל דמעות חרטה, כשאני הייתי בעבודה הם היו עושים דברים ביחד, דונאלד היה לוקח את אוטיס החוצה רץ איתו, מסתובב ביער ומחפש יחד איתו מקקים ושבלולים לארוחת הערב שלו, לפעמים דונאלד היה מתחבא מאחורי הספה וכשאוטיס היה עובר הוא היה מזנק ממקום מסתורו תוך שהוא צועק מעומק גרונו "תזהר אוטיס!" אוטיס המסכן היה מזנק אז כמעט מטר באוויר כמו חתול מבוהל, עורו העבה מתפתל, הטפרים שלו מגששים בפראות אחרי משהו להיאחז בו ומיד כשהיה נוחת על הרצפה הוא היה רץ כאחוז אמוק עד לקצה המסדרון תוך שהוא מגניב מבטים מבוהלים אחרי כתיפו ומבוכה בעינים החזיריות והקטנות שלו.
סידור המגורים הזה לא בדיוק עזר לחיי החברה שלי, גם אם הייתה בחורה שהייתי רוצה להביא הביתה הייתי נמנע בשל המורכבות להסביר למה למה כל הבית מריח כמו מאורת דובים, למה כל הרהיטים נמצאים במקומות לא הגיוניים ולמה אחי מסתתר ערום מאחורי ספה מחכה להבהיל ארמדילו על עמקי נשמתו. עברו חמישה שנים עד שמצאתי מישהי שאהבתי מספיק כדי להביא אותה לבית, אליסון נדהמה למראה עיניה וקראה לי צדיק וקדוש על שאני עוזר כך לאחי, היא הייתה כל כך נהדרת, יפיפיה ומוצלחת עד שבקושי האמנתי שאני אכן איתה, לבסוף הצעתי לה נישואין ומיד חזרתי לבית כדי לספר לדונאלד את החדשות, היה זה אביב וריח הקקטוסים נישא במדבר ואני הייתי כל כך מלא באהבה ותקווה עד שהכל נראה היה כמו חלום, אליסון ואני החלטנו שנקנה דירה סמוך לבית בו דונאלד ימשיך לחיות, הוא אמור להיות בסדר כל עוד שנבדוק אחת ליום מה שלומו, נוודא שהוא לוקח את התרופות בזמן ומידי פעם נשטוף את המקום עם חומר חיטוי תעשייתי כדי שהשכנים לא יתלוננו על הריח, אני חייב להודות שרק המחשבה על עזיבת הדירה המצחינה והסרת הנטל של דונאלד ואוטיס מעל כתפי קסמה לי כמעט כמו המחשבה להתחתן עם אליסון.
בבית כשישבתי להסביר לדונאלד את ההסדר החדש הוא לא הוציא מילה, אני גמגמתי וניסיתי להסביר לו וכשהוא אכן קלט את משמעות הדברים דונאלד שלף את התנ"ך הקטן שלו והחל לעלעל במצוקה הולכת וגוברת בניסיון למצוא פסוק שיתאים לסיטואציה, לראשונה בחיי ראיתי אותו חסר מילים, הוא משך בשיערו וחרק את שיניו, לבסוף מבלי לומר מילה הוא חטף את אוטיס שנמנם מתחת אחת הכריות ורץ אל חדר האמבטיה כשהוא טורק את הדלת מאחוריו, רציתי להפיל את הדלת בבעיטה ולתפוס אותו בצוואר, למה הוא לא יכול להיות שמח בשבילי? האם הוא לא יכול אפילו פעם אחת לחשוב על אדם חוץ ממנו?! כל מה שרציתי זה להיות עם אליסון ושנאתי את דונאלד על כך שהוא מסבך כל כך את המצב, שנאתי אותו על שנים של מחויבות ואחריות והזדמנויות אבודות, שנאתי אותו בצורה שרק אח יכול לשנוא אח.
לקחתי כמה צעדים לכיוון המדרגות בכוונה לעזוב - כבר לא היה לי אכפת, רציתי לבלות את הלילה אצל אליסון, הלילה הראשון שלי בלי דונאלד מזה שנים.. כשלפתע שמעתי קולות התזה מכיוון חדר האמבטיה הנעול, צעקתי את שמו של דונאלד שוב ושוב אך לא קיבלתי כל תגובה, ניסיתי לבעוט בדלת שהייתה עשויה מדיקט דקיק - הרגל שלי עברה דרכה כאילו הייתה נייר, ברגע ששחררתי את הרגל הסתכלתי דרך החור וראיתי את דונאלד כפוף מעל האמבטיה שני הידים שקועות עמוק במים עד המרפקים, ןהעורף שלו סגול ממאמץ, לקח לי מספר שניות להבין- הוא מטביע את אוטיס, שחררתי את נעילת הדלת מבפנים, נכנסתי ותפסתי את דונאלד מאחור, הוא נאבק בי ודחף את אוטיס עמוק יותק לתוך המים, גררתי אותו אל הסלון שם נפלנו שנינו לצד הספה, דונאלד מיד התרחק ממני והתרומם, מרפקים נוטפים מים ויוצרים שלולית סביב הנעליים שלו, אוטיס שכב מצונף ומכודרר לתוך עצמו- בדיוק כמו שהיה נראה כשישן ודונאלד החל לרעוד כל כך חזק עד שהוא איבד את אחיזתו באוטיס שנפל לרצפה בקול חבטה רטובה, פניו של דונאלד הפכו למסכה של אבל מרוכז, "אתה רואה? ..." הוא אמר לי, "אתה רואה מה עשיתי?! ...".
כשהסתכלתי על אחי הרגשתי פתאום איך כל החלקים שבי שנפתחו מאז שהכרתי את אליסון נסגרים, קורסים אחד על השני, לנצח זה יהיה אני ודונאלד- אחים, בלתי ניתנים להפרדה, זוג בודד לנצח. אני לא זוכר אם הסתכלתי לכיוון אחר או שזה היה באופן פתאומי אבל שניה אחת אוטיס היה שק רפוי של עור ועצמות, מת כמו שרק ארמדילו יכול להיות, ובשניה הבאה הוא השתעל והתפתל, מנסה לקום על הרגליים, דונאלד שחרר אנחת רווחה המומה ששלחה מיד את אוטיס בריצה מבוהלת למטבח- שם פרץ מרדף של ממש בינו לבין דונאלד שאפילו לא שם לב לחפצים שבדרכו, הוא רדף אחריו תוך שהוא מפיל כיסאות ונחבל מפינת השולחן, עדיין רועד ומתנשף אבל הפעם בהקלה, לבסוף הוא הצליח ללכוד את אוטיס מתחת השולחן ובשניה שהוא משך אותו החוצה הוא החזיק אותו גבוה באוויר, אצבעותיו נעולות בחוזקה סביב אוטיס וקרא בקול "הוא קם לתחיה! , אוטיס קם לתחיה! ...".
הייתה זו עסקת חליפין הוגנת, דונאלד קיבל את אוטיס בחזרה ואני זכיתי שוב באפשרות להתחתן עם אליסון, דונאלד יותר לא הראה ולו סימן קטן של התנגדות או קנאה, הוא היה השושבין בחתונה שלנו, קרא לנו קטע ארוך מהתנ"ך ואפילו הביא לנו מתנה- ספר בשם "דרכי ההכנה של דגים קרים"..
הכל היה בסדר בשנים הראשונות, חסכנו מספיק בשביל לקנות את מפעל הבטון של האסל הזקן שפרש לגימלאות ובילה את רוב ימיו רכוב על אופנוע הארלי כבד ודונאלד ואוטיס חיו יחד בשלווה, היינו קופצים לביקור כמה פעמים בשבוע- אליסון הייתה מבשלת ארוחת ערב ואני הייתי מנקה טיפה את הדירה ומחזיר את הרהיטים למקומם.
ההתקף הראשון של דונאלד היה בערב שלישי אחד, אני הייתי ביריד מכשור מכני כבד בפיניקס- אריזונה, מצאו אותו חופר במדשאה שלפני הבנק המרכזי של העיר תוך שהוא ממלמל לעצמו בלי הרף כמה קשה למצוא שבלולים ברמה גבוהה בצפון העיר, כשהשוטרים התקרבו לעצור אותו הוא זרק עליהם מלוא היד עפר ואיים לאכול חופן של שבלולים אם הם יתקרבו אליו יותר, הוא בילה רוב הלילה במעצר עד ששריף ברובסקי גילה מי הוא והתקשר אלי.
כמה חודשים לאחר מכן דונאלד טיפס על ענף עץ שבלט מעל מדרכה והספיק להשתין על כמה אנשים לפני ששומר הפארק הימם אותו באמצעות טייזר. לקחנו אותו לרופא שהתאים מחדש את התרופות שלו והמליץ להעביר אותו למוסד שמטפל באנשים מסוגו שם הוא יוכל לקבל את הטיפול וההשגחה להם הוא נזקק - מקום בו הוא יוכל לנהל מערכת יחסים עם מישהו שהוא לא ארמדילו, העליתי את הנושא בפניו אבל דונאלד סירב והצהיר שהוא מעדיף למות מאשר לוותר על אוטיס ולגור בבית מלא במשוגעים ושרוטים. האפשרות הנותרת הייתה שניקח את אוטיס ודונאלד לגור אצלנו אבל אליסון הייתה בחודש השמיני להריונה עם התינוק השני שלנו ועסק הבטון בדיוק התחיל להצליח, "התזמון פשוט לא מוצלח"- כך אמרנו לעצמנו, "ננסה לסדר משהו עוד כמה חודשים כשהמצב יהיה רגוע יותר..", עוד לפני סוף הקיץ דונאלד מת.
השיחה הגיעה באמצע הלילה- תמיד השיחות האלה מגיעות בלילה, שריף ברובסקי סיפר לי שדונאלד נפגע ממכונית על כביש 87 ליד מפעל זיקוק הדלק, הוא רץ לתוך התנועה עירום לחלוטין תוך שהוא מתחמק ממכוניות וצועק עד שזוג זקנים במיניואן שלא הספיקו לסטות בזמן פגעו בו - מטיחים אותו אל גדר ברזל זמנית שהוצבה בשולי הכביש לרגל שיפוצים שם הוא שופד על ידי חתיכת ברזל שבלטה בשולי הגדר, הוא דימם למוות עוד לפני שהאמבולנס הספיק להגיע לזירה.
אחרי שהלכתי לבית החולים לזהות את גופתו נסעתי לאתר התאונה, במשך שעתיים סרקתי את צידי הכביש עם פנס כיס עד שמצאתי את אוטיס מצונף מתחת קרטון בלוי של מקרר, רגלו השמאלית הייתה מרוסקת- כמעט תלושה מהגוף והוא דימם מהבשר הרך של הבטן, הסעתי אותו אל הווטרינר היחיד בעיר- לארי הוליאנדר והלמתי על הדלת עד שהוא פתח, לארי היה קאובוי זקן בגימלאות עם עין זכוכית ושקע בראש היכן שלפני שנים בעט בו סייח פצוע.
"השעה.. היא.. פאקינג.. שלוש.. בלילה.." הוא אמר בכעס, מסרתי לידיו את אוטיס והוא הגיב "ילד, מדובר בארמדילו...", "תטפל בו!" אמרתי, "בן..." הוא אמר "אני לא יודע מה אתה חושב אבל.." "תעשה את זה!" אמרתי, לארי הביט בי שניה ארוכה ואז נאנח ופתח את דלת הרשת של הקליניקה, "תיכנס כבר.." הוא מלמל כמעט לעצמו.
לארי כרת את הרגל הפגועה של אוטיס ותפר את המקום ואת הפצע הפתוח שהיה לו בבטן ואז חבש אותו עד שהוא היה נראה כמו גוש ענק של גזה, כשניסיתי לשלם לו הוא נופף לביטול בידו, לקח לגימה הגונה מבקבוק וודקה שהוא החזיק מתחת לשולחן הניתוחים ואמר "רק תבטיח לי שלעולם לא תספר על זה לאף אחד".
לקחתי את אוטיס הביתה והוא הפך לחלק ממשפחתנו מאז. בשנים האחרונות הוספתי חדר מיוחד בבית רק בשבילו, יש לו חדר עם צוהר בגג ושני חלונות ענקיים, מיטה מיוחדת בשבילו מלאה בכריות בלויות ואפילו הכנסתי כמה רהיטים ישנים כדי שיהיה לו מה לדחוף, ככל שידוע לי הוא הארמדילו בעל שלוש רגלים היחידי בעולם שמשתכשך בבריכה פרטית משלו... אליסון לא ששה לרעיון של ארמדילו שמתגורר בבית שלנו, מעולם היא לא שמחה מזה אבל היא יודעת עד כמה זה חשוב לי אז היא לא אומרת כלום, הילדים - עכשיו יש לנו כבר 4 גם לא יכולים לסבול את אוטיס, הם רוצים חיית מחמד אחרת - איזה כלבלב ידידותי או נחש אקזוטי בו הם יוכלו להתפאר באוזני חבריהם, "לא רק שאוטיס אדיוט" - כך הם טוענים מידי פעם באוזני "אלא הוא מריח כמו השירותים בבית הספר", אני אומר להם כל פעם מחדש שהם צודקים אבל אוטיס הוא חיית המחמד שלנו ואנחנו הולכים לדאוג לו ולאהוב אותו לא משנה מה.
אני מנסה לא לתת לעצמי לשכוח כמה מזלי שפר עלי, יש לי ארבעה ילדים מדהימים, אישה שאני אוהב בכל ליבי, בית חלומות שבנוי מול נוף עוצר נשימה ועסק מצליח כל כך עד שלפעמים אני מרגיש כאילו אני מיותר בו. אני מאושר ושמח רוב הזמן אבל מידי פעם - אולי פעם או פעמיים בשנה משהו משתלט עלי, מצב רוח עכור ואפל שאני לא מצליח להיפטר ממנו, בדרך כלל זה קורה בלילה כשכולם ישנים והבית דומם, אני הולך לחדרו של אוטיס, מוציא אותו מבין הכריות ולוקח אותו במעלה המדרגות, אני ממלא אמבטיה, יושב על הקצה וצופה בה תוך שאני מחזיק את אוטיס קרוב לחזה שלי- כמו שהוא כל כך אוהב, בדרך כלל אני רק נותן לו לשהות בזרועותי לפני שאני מחזיר אותו לחדרו אבל לפעמים, כשהאמבטיה מלאה כמעט עד גדותיה אני אוחז בו בשני ידים יציבות ומכניס אותו עמוק לתוך המים, אין שעון בשירותים אז אני סופר "אחד מיסיסיפי...", "שתיים מיסיסיפי...", "שלוש מיסיסיפי..." - זו הצורה בה אני סופר שניות, אוטיס תמיד נאבק כמו אריה קטנטן במשך שני או שלוש הדקות הראשונות, הוא בועט ומתפתל, פולט ענן של בועות זעירות, מנסה להלחם בכל בכלים שעומדים לרשותו, ואני? - אני שונא את עצמי על מה שאני עושה לו.
בדרך כלל בין הדקה הרביעית לחמישית הוא מתחיל לאבד את רוח הלחימה, המאבק שלו הופך להיות חלש ואיטי ואז הוא מתחיל להסגר לתוך עצמו - כמו פרח שמת ואז הוא נעשה דומם כמו אבן, זה החלק הכי קשה מבחינתי, הדחף להוציא אותו הופך לבלתי נסבל אבל אני ממשיך חמש או עשר שניות יותר מהפעם האחרונה שבה עשיתי את זה, "אחד מיסיסיפי... , שתיים מיסיסיפי... שלוש מיסיסיפי... , ארבע מיסיסיפי... , חמש מיסיסיפי..." עד שאני לא יכול לסבול את זה יותר.
אני שולה את גופו חסר החיים של אוטיס מהמים והוא שוכב מבלי נוע בידים שלי, כמו כדורסל חסר אוויר ואני מלא בחשש- יודע שהפעם עשיתי את זה יותר מידי זמן, הלכתי רחוק מידי והרגתי אותו. אני עומד שם ובוהה בו, בקושי ממצמץ, מחכה למצמוץ או לעווית ראשונה, מחכה לנחירים שלו שייתרחבו בחזרה. בדרך כלל זה מתחיל בתזוזה זעירה של החזה שלו- בדיוק מעל הלב, הזנב שלו מתחיל לרעוד כמו מיתר גיטרה שנקרע ולאט לאט בהססנות הוא נפתח ומותח את עצמו, מנסה נואשות לתפוס משהו בטפרים שלו ומשתעל כמו תינוק שהרגע נולד.
כשאני יושב על קצה האמבט ואוטיס הרטוב והרועד בזרועותי אני תמיד רואה את אותו החיזיון - דונאלד אוחז את אוטיס שזה עתה חזר לחיים, הפנים שלו עדיין מלאות בדמעות כשהוא עובר בשניה מאדם הרוס מרוב צער ואבל למישהו חדש ומאושר כשההבנה שהטעויות החמורות ביותר שלנו הן ברות תיקון, המוות יכול להתחלף בחזרה לחיים, מה שנהרס יכול שוב להיות מתוקן..
בדחף פתאומי אוטיס מנסה לעזוב את ברכי, הוא ארמדילו ויש חדרים שהוא צריך לחקור ולהרוס, אני נותן לו לרדת וצופה בו מתקדם על הרצפה לכיוון האסלה ומנסה לדחוף אותה באמצעות הראש ואני מרגיש אושר מתוק- מריר מתפשט לי בלב "הוא קם לתחיה! .." אני לוחש לעצמי בשקט "אוטיס קם לתחיה..."
אני לוקח אותו בחזרה לחדרו ומוודא שנוח לו בין הכריות ורק אז אני הולך בדממה בבית השקט, מנשק את את המצח של כל אחד מילדי הישנים ונשכב בחזרה לישון ליד אשתי האוהבת

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

אני באדי עקוב אחר אני
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
אני באדי
הומלס בחורף
הומלס בחורף
מאת: אני באדי
האשה בלבן
האשה בלבן
מאת: אני באדי
מאמר מקיף על חוקיות הקנאביס
מאמר מקיף על חוקיות הקנאביס
מאת: אני באדי
הרגע שנפגשנו
הרגע שנפגשנו
מאת: אני באדי
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
סיפורים אחרונים
לעשות בגרות עם הלב
לעשות בגרות עם הלב
מאת: שיר פיליבה
הסודות שלנו
הסודות שלנו
מאת: Alina Lave
לעשות בגרות עם הלב
לעשות בגרות עם הלב
מאת: שיר פיליבה
משחק האסוציאציות
משחק האסוציאציות
מאת: לירון שאלתיאל
המדורגים ביותר
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl