כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2

החיוך האחרון

אם אתם קוראים את אלה השורות, כנראה שאלה המילים האחרונות שלי אליכם. אומרים שבן אדם מרגיש שהוא הולך לסיים את הרומן שלו עם החיים לפני שהם נגמרים. גם אני הרגשתי, גם אני ידעתי, גם אני הבנתי. הבנתי שהזמן שנתנו לי לחיות פה קצוב, אבל זה לא מה שיהפוך אותי לעצוב. אני שון, כותב את המילים האלה בשבילכם, ומחייך, חיוך אחרון.

החיוך האחרון - לזכרו של סמ"ר שון מונדשיין.

אם אתם קוראים את אלה השורות, כנראה שאלה המילים
האחרונות שלי אליכם. אומרים שבן אדם מרגיש שהוא הולך לסיים את הרומן שלו עם החיים לפני שהם נגמרים. גם אני הרגשתי, גם אני ידעתי, גם אני הבנתי. הבנתי שהזמן שנתנו לי לחיות פה קצוב, אבל זה לא מה שיהפוך אותי לעצוב. אני שון, והחיוך עבורי תמיד היה הדבר שאפיין אותי, זה שתמיד בא ראשון.

בתאריך ה 30.12- של שנת 1994 הגחתי לעולם, בדיוק יום אחד לפני ששנה חדשה מתחילה לה. כנראה שהיום הזה היה מיועד לי עוד לפני שנולדתי. אני סוג של התחלה חדשה בכל מקום, ואצל כל בן אדם שאיבד את הדרך. בצעירותי הייתי ילד קופצני, תמיד בתזוזה. אם נשים את זה בתוך הגדרה, אז אפשר לקרוא לזה "שובב".

הייתי מאותם הילדים ששברו איזה חלק בגוף עוד לפני שהעצמות הספיקו בכלל לגדול ולהתחזק. כמו באותו יום בגן, כשנפלתי ממתקן שהיה לנו בחצר המשחקים ושברתי את המרפק. מצחיק לחשוב שכל המשפחה שלי הייתה בלחץ בזמן שאני הייתי "אמיץ" קטן, שבכלל ציפו ממנו לבכות. לא בכיתי, לא התלוננתי אף פעם,
זה לאזהיה הסטייל שלי. למרות שהבריגו לי שלושה ברגים כדי לקבע את השבר, כאילו אני רהיט שקונים מאיקאה.

היה בי קסם שאף קוסם לא היה יכול ללמוד לעשות. בבית הספר הייתי מוקף בחברים. "מסמר" עם שיער ארוך מתוח בסרט, שמחזיק את כל הסובבים אותו בעזרת המתנה שקיבלתי, החיוך. גם בתקופה הזאת לא הייתי מהתלמידים שיושבים יותר מדי על התחת וחורשים. אם כי האהבה שלי לספרים תמיד עזרה לי להיות צעד אחד קדימה מהעפרונות, שניסו להיות הכי מחודדים בקלמר. תמיד חיפשתי את הרגע לדבר בשיעורים, לצחוק ולהסתלבט כמה שרק אפשר. לא הייתי מסוגל לשבת בשקט. זה לא הפריע לי להצטיין, לא הייתי צריך להיות הכי מרוכז בשיעור כדי לקלוט את החומר הכי טוב. עצם זה שהייתי שם, גם אם בדמיון הייתי במקום אחר, עשה את העבודה. המורים, במקום לכעוס עליי, הבינו שיש בי את השילוב המנצח בין ילד שרוצה להיות "קונדסון", ובין ילד ששאף להיות כמו "בר-מוח". זאת הייתה הסיבה שבכל יום הורים, במקום לחטוף צעקות עלהשטויות שעשיתי, קיבלתי אך ורק מחמאות.

לפעמים אני בעצמי אפילו לא הבנתי את השילוב הזה שהיה טמון בי מאז ומתמיד. נער מתבגר שהחזיק ביד כדור, ושבתיק שלו הסתתר לו ספר. נער שלא הפסיק לרוץ ממקום למקום ואהב את הרעש, אבלידע גם לשבת בשקט מתחת לאיזה עץ, ולקרוא את כל הכרכים של "הארי פוטר" כמעט באותה מהירות שהוא רץ. נער, שקרא לכלב שלו טוטי על שם שחקן הכדורגל שהוא הכי אוהב, ושבכיס האחורי החזיק כרטיס לספרייה העירונית.

אהבתי לחיות את החיים. תמיד האמנתי במשפט "זה לא ישנה כמה נשימות נשמת, אלא כמה רגעים עצרו לך את הנשימה". אז חיפשתי איך להפוך את החיים הבנאליים שרובנו חיים פה, לכאלה עם ריגוש, ומשמעות. לקחת את כל הדברים שלא עושים אותם מבחינת ההיגיוןה"שפוי", ולעשות אותם. בואו נגיד, שאם החיים היו חֶבֶל שכולם פחדו למשוך, אני משכתי אותו עד שכבר עמד להיקרע.

לא חששתי לעשות את מה שכולם פחדו לעשות. כמו באותו היום שבו ביליתי עם חברים בעיר שלי, תל אביב. היה זה יום קר וגשום. הסתובבנו באזור של כיכר דיזנגוף, סביב המזרקה. החברים העלו רעיון – מי יהיה מספיק אמיץ כדי לקפוץ באמצע הגשם לתוך המזרקה תמורת סכום כסף שאספנו. ואני, כילד שתמיד מחפש ריגושים, הרמתי את היד עוד לפני שהציעו לעשות את המעשה המטופש הזה.

לא היה אכפת לי מהתגובות של אחרים, מהמבטים הבוחנים. תמיד יהיה לאנשים מה להגיד, תמיד תהיה ביקורת להעביר, תמיד יחפשו את הרע במקום את הטוב. אני תמיד חיפשתי את ההפך, את החיוך בְּמָקוֹם עצוב, את האהבה במקום עזוב.

תמיד אומרים לנו ש"חיים רק פעם אחת", ואני תמיד אמרתי ש"חיים כל יום מחדש", וש"ביום מן הימים, גם נמות".

והמוות הזה חיכה לי בפינה ביום שהחלטתי להתגייס לגולני. כל החיים חלמתי להיות לוחם. ידעתי מהם הסיכונים שקיימים בתפקיד הזה, אבל כבן למשפחה שהאבא היה בצנחנים והאח הגדול, שחף, היה בגולני 51, לא היה לי את הספק הכי קטן שהתפקיד הזה תפור עליי, כמו האפוד שקניתי שבוע אחרי המסלול המפרך שצריך לעבור כדי להיות חלק ממשפחת גדוד 13 .

הייתי "מורעל" על כל מה שקשור היה לצבא. לא התפשרתי על מה שהלב שלי אמר לי לעשות. לא הלכתי לשום יום סיירות למרות שיכולתי לעבור אותו בקלות. לא חשבתי להתגייס לצנחנים, גם אם זה הדבר שאבא שלי בטח רצה. הלכתי תמיד אחרי מי שאני, שון. הילד הקטן שטיפס על העצים הכי גבוהים, וכל מה שהוא שאף אליו היה לענוד את התג עם העץ על הכתף.

השיער הארוך נעלם לו ביום שהתגייסתי, אך החיוך ושמחת החיים נשארו. וזה היה מה שהנחה אותי בכל בוקר מחדש, להיות זה שיעלה חיוך על פניהם של כל אלו ששכחו לחייך את החיוך השובב שלהם. כך גם היה בזמן השירות שלי בצבא. לא הכנסתי לעצמי לראש את כל המושגים שנולדים לך ביום בהיר ללקסיקון.

הייתי האויב הכי גדול של המילה "שביזות". ברגעים שבהם החברים למחלקה היו מתאגדים בחדר שלנו ומתמרמרים על עוד שבוע חדש הרחק מהבית, אני ראיתי בו הזדמנות, פוטנציאל, הגשמת חלום, וזכות ענקית להיות חלק ממי ששומר על העם שלי. בסופי השבוע שבהם סגרנו שבת מיניתי את עצמי לזה שירים את המורל – צוות בידור בדמות בן אדם אחד. משום מה, גם שם הקסם הזה, שהיה טמון בי ואף פעם לא ממש הבנתי אותו, היה לצידי. כבר אחרי שמונה חודשים סומנתי על ידי המפקדים כאחד שראוי להיות לוחם שיפקד על מאות החיילים שעתידים להתגייס לגולני. זה החמיא לי, אבל באותה מידה הרגיש לי לא נכון. ואני, כאחד שהולך תמיד אחרי שון הפנימי שלי, דחיתי את ההצעה בנימוס, והמשכתי את השגרה לצד החברים למחלקה, שהפכו למשפחה עם הזמן.

שמירות ומארבים, מעצרים ותגבורי צירים – הדרך הזאת שבחרתי לעצמי לא הייתה קלה. להיות "לוחם" זה הרבה מעבר למילה הענקית הזאת. יש עליך אחריות, ואתה רק בן שמונה-עשרה. נקרע בין הילד שאתה, זה שעדיין מתרגש מלנסוע ברכב עם שירים על פול ווליום סתם כך, ובין החייל שנכנס לנגמ"שים, שאמורים לשמור עליו ביום שבו ייקרא למשימה על שמירת המולדת.

האחריות הזאת הפכה אותי בוגר יותר. אבל אתם כבר מכירים אותי, אני תמיד מחפש לעשות את הדבר הזה שיעיף לי את האדרנלין בדם. אז בשביל להוסיף קצת פלפל למתכון הברור שהצבא הולך אחריו, הייתי מושך בחבל הזה של החיים עוד קצת. בימי שבת המשפחות היו מגיעות לבקר אותנו, מביאות איתן אוכל ואהבה שמוצאים רק בבית. הרגעים האלו שאתה פוגש את בני המשפחה אחרי שבועיים בבסיס סגור נותנים לך כוחות שקצת איבדת בדרך, אפילו לפצצת אנרגיה כמוני.

היה לנו אסור לצאת מחוץ לשטח הבסיס במפגשים הללו. אבל הדבר האסור הזה, משום מה, תמיד קרץ לי. אז הייתי עולה על איזה הר בשקט, מנופף לאבא שלי שחיכה עם שאר המשפחה ברכב, והיינו מוצאים את עצמנו כמו חבורת ילדים קטנים, "בורחים" לאיזו מסעדה באזור, וחוזרים עוד לפני שמישהו היה שם לב. האמת, גם אם היו תופסים אותי, אני לא חושב שהיו עושים לי משהו. היה לי את הנשק הכי מתקדם, שאִפשר לי לקחת אנשים בשבי הדמיוני שלי – אותו חיוך נצחי שהציל אותי בכל פעם מחדש.

זו כבר תקופה של אחד-עשר חודשים שאני לוחם. חי את המטרה שלשמה התגייסתי מלכתחילה – להילחם. והיום הזה הגיע, מבצע
"צוק איתן". היה זה המבצע שלשמו הלכנו עם שבעים קילו על הגב, תחת הגשם של רמת הגולן. כל הלילות שבהם צפיתי גם בשקיעה וגם בזריחה, כל העצבים, החוויות, הצחוקים ורגעי הבכי שביקרו מדי פעם, התנקזו לרגע אחד. הרגע שבו הביטחון של המדינה שלך מוטל על הכתפיים של ילדים בני תשע-עשרה.

לא פחדתי ממלחמות, ממבצעים, מאויבים. האמת, חיכיתי לזה במובן מסוים, הרגשתי מוכן לעשות את התפקיד שלי. ביום התשיעי למבצע הגיע הרגע שלנו, כגדוד חי"ר, לבצע את המשימה שקיבלנו בשטח שכל כך קרוב לישראל, ובאותה נשימה כל כך רחוק ממנה. לפעמים זה פשוט לא נתפס בעיניי איך אנשים
שיכולים לפתור את כל הבעיות בחיוך, בוחרים לפתור את אותן הבעיות בדם.

הרי אנחנו בני אדם, אומנם אנחנו שונים במראה, בדת
ובאידיאולוגיה, אך תמיד האמנתי שנועדנו להיות טובים זה כלפי זה. הימים בשטחי הכינוס, לפני הכניסה לעזה, מעמידים אותך בסיטואציות לא הגיוניות. אני אשכרה יכול לאבד את החיים שלי עוד לפני שהתחלתי לחיות אותם. מה הספקתי בתשע-עשרה השנים שבהן אני חי... ? עוד לא טסתי לטיול של אחרי הצבא, עוד לא פגשתי את האהבה הראשונה שלי, עוד לא למדתי לאיזה תואר, עוד לא הקמתי משפחה. לא נכשלתי, לא הגשמתי, לא ניסיתי מספיק דברים, עוד לא הספקתי לטעות בדרך. אמא תמיד אמרה שאני אהיה "משהו".

עוד לא הספקתי להיות ה"משהו" הזה שהיא כל כך רצתה שאהיה. בתוך תוכך, גם אם אתה רוצה להאמין שהכול יהיה בסדר, אתה מבין שיכול להיות שאלו הרגעים האחרונים שלך. שעוד כמה רגעים כאלו ואתה יכול להישאר ילד נצחי, שתקוע באותו גיל להמשך החיים. אתה מבין שחלומות שהגשמת יכולים לבוא על חשבון משפחה שהשארת מאחורה. ולא רציתי שהמשפחה הזאת תישאר מאחוריי, אז החלטתי לחרוט להם זיכרון ממני בדמות מילים, שכתובות בפתקים של הפלאפון. ככה שאם במקרה לא אזכה למחוק אותם ברגע שבו המבצע ייגמר, הפתקים יהיו מקום מפלט לגעגועים שיוצר המוות, ברגעים שבהם נפער אצל קרוב משפחה בור שגם הזמן לא מצליח למלא. כתבתי שישה מכתבים למען האמת. אחד לכל אחד שתפס מקום ענק בחיים שלי.

המילים הללו נשארו סגורות יחד עם עשרות מילים, שבטח כל לוחם מהמחלקה שלי כתב גם כן למשפחה שלו. אחרי התפרקות ודמעות ששטפו את הפנים מהדאגות ומהפחד שמציפים אותך מהלא נודע, עלינו על הנגמ"שים בדרך ליעד שלנו. החלום הופך מציאות, הדמעות הופכות לרעל בעיניים, האנשים שהכרת לפני אחד-עשר חודשים הופכים לחברים. חברים שבשבילם אתה מוכן לקבל כדור, ולמות. זה היה לילה משונה. אפילו הירח לא עלה בשביל להאיר את השמיים. לא היו כוכבים שנפלו כדי שנוכל לבקש משאלה זולה, למשל, שמישהו ישמור על החיים היקרים שלנו.

הדרך בשביל הלא סלול בתוך עזה עברה בשקט מופתי. כנראה לאף אחד לא הייתה היכולת לדבר באותם רגעים חסרי אוויר. התעסקנו בלהאזין ל"בוּמים" שנשמעו מכל עבר. לא ידענו אם הם מגיעים מכוחותינו, או שבכלל החמאס יורה עלינו צרורות. הרי זו בדיוק המטרה של הטרור – לא לקדש את החיים. מחבלים בלי רגשות אשם מסתתרים בתוך בתים של אנשים מסכנים, שלא הייתה להם האפשרות להגיד למחבלים המאיימים שיעזבו אותם בשקט, שהם התעייפו ממלחמות שאף אחד לא מנצח בהן.

לפתע המ"מ של הכוח שלנו קיבל הודעה בקשר, שהנגמ"ש שהסיעאותנו תקול ושיוצאים ממנו גיצים לא אופייניים. הדבר האחרון שרצינו שיקרה קרה, תקלה לא מתוכננת ללב שכבר מזמן בתחתונים. המ"מ והקשר שלו פרקו כדי לבדוק את הבעיה מקרוב, ושם, בדיוק שם, המוות שכה פחדתי שיגיע, שחיכה לי מאותו יום שבו בחרתי להפוך ללוחם, השיג אותי.

כמה שברחתי מהמחשבות על המוות, כמה שהייתי אופטימי והאמנתי שאצא משם בריא ושלם, כמה שהתפללתי שהכול יהיה בסדר, ככה ידעתי שבשבילי, זה הסוף. החיוך כבר לא היה שם כדי
לעזור לי לשרוד. החיוך הזה כבר לא יחייך לעולם. החבל של החיים שמשכתי בכל רגע נתון נקרע, ולא הייתה לי אפשרות לחבר אותו שוב. חמאס ירו טיל נ"ט לכיוון הנגמ"ש התקול שלנו והרגו את כולנו, מלבד המ"מ והקשר שלא היו בנגמ"ש בזמן הפגיעה, אבל יישארו תמיד עם צלקת בנפש, כזאת שאף ניתוח פלסטי לא יוכל להציל.

אם אתם קוראים את אלה השורות, כנראה שאלה המילים האחרונות שלי אליכם. אומרים שבן אדם מרגיש שהוא הולך לסיים את הרומן שלו עם החיים לפני שהם נגמרים. גם אני הרגשתי, גם אני ידעתי, גם אני הבנתי. הבנתי שהזמן שנתנו לי לחיות פה קצוב, אבל זה לא מה שיהפוך אותי לעצוב.

אני שון, כותב את המילים האלה בשבילכם,
ומחייך, חיוך אחרון.

"אמא, אבא, שחף ושירלי,
באמת שאני מבסוט שקרה לי משהו בשדה הקרב ולא לחברים שלי. אוהב אתכם עד אין-סוף, גם אם הייתי קצת מרוחק בחודשים האחרונים. תדאגו להיות עם חיוך על הפנים וגאווה בלב, ותבטיחו לי דבר אחד. תמשיכו בחיים שלכם, כמו שלכם. אל תדעכו לרגע, לא לרגע אחד. אל תתאבלו יותר מדי, תהיו חזקים. ותזכרו אותי כחייל לוחם, בחור צעיר וישראלי בן תשע-עשרה."

שון מונדשיין נפל בקרב בשכונת שוג'אעייה בעזה במבצע "צוק איתן", בתאריך ה 20.7.2014-, והוא רק בן תשע-עשרה בנופלו.
איתו נפלו שישה חברים לצוות.

שון עבורי הוא המהות של החיים. ילד עם חיוך נצחי.
יהיה זכרך ברוך.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Eran Savi עקוב אחר Eran
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
May Levi
May Levi
וואו שברת אותי ♥
הגב
דווח
שירי ביטון
שירי ביטון
וואוו צמרמורת
הגב
דווח
guest
וחיוך בשביל שון
הגב
דווח
טען עוד תגובה 1
כותבי החודש בספרייה
Eran Savi
תודה!
תודה!
מאת: Eran Savi
תודה לכם ❤
תודה לכם ❤
מאת: Eran Savi
תלמדי אותי לאהוב
תלמדי אותי לאהוב
מאת: Eran Savi
עולם של קיטלוגים
עולם של קיטלוגים
מאת: Eran Savi
סיפורים אחרונים
כך נפרדנו
כך נפרדנו
מאת: Alis .p
ילדים אך מבוגרים
ילדים אך מבוגרים
מאת: Lior K
גאווה
גאווה
מאת: K L
משחקי אהבה
משחקי אהבה
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
מומלצים מהמגירה
ארזתי לך מזוודה
ארזתי לך מזוודה
מאת: שבורת כנף
פסימיות
פסימיות
מאת: שבורת כנף
אז אתה בונה ארמון
אז אתה בונה ארמון
מאת: שבורת כנף
ואיך העז הוא
ואיך העז הוא
מאת: שבורת כנף