כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

סליחה, אפשר להציע לך קפה?

״זהו נגמלת מקפאין?״ הוא אמר כשהחיוך עדיין על פניו. באותו רגע הבנתי שזה היה מעבר לרק קפה. אז שתקתי. וזאת היתה השתיקה הכי ארוכה בחיים שלי. ואלו היו 14 קומות שלא רצו להגמר.

בין כל הבלאגן אפשר היה לשמוע את מיה צועקת על אנה שתחליף שיר - ״שימי לי את ׳רחוק מכולם׳ אני מכורה״, ואני רק חייכתי לי מאחורי המסך של המחשב, לא יכלו לראות את הבעת הפנים שלי, והאמת שדיי אהבתי את מרחב ה״אופן ספייס״ אפשר היה להיות בו רואה ובלתי נראה, זאת אומרת שיכלתי לשמוע הכל כי לא הייתה ברירה אחרת. גם את הלחישות שמעתי, את כל הפרטים הכי אישיים, ככה זה כשאת יושבת במקום הכי מרכזי במשרד, אז בין מיה והשירים שהיא אוהבת לבין הפרידה הטריה של שובל, לקחתי לעצמי פעם ביום הפסקה קצרה מהריכולים.

ישבנו שם, שני עמיתים, בפינת הקפה בשעה הקבועה, בשעת הבריחה. היו לנו שיחות אקראיות על החיים, הסתכלתי עליו מדבר אבל תמיד פחדתי שהמבטים שלנו יצטלבו, זה הביך אותי, לא הכרנו כלל אבל הכמה דקות האלה בכל יום גרמו לנו להרגיש כאילו היינו שם תמיד אחד בשביל השניה, או לפחות ככה מהצד שלי.

אני זוכרת את כל השיחות שלנו, אני אוהבת את הדקויות, הוא שם לב לדברים לא פחות ממני ואהבתי את זה. אבל היתה בעיה, הוא הזכיר לי אנשים שהעדפתי לשכוח, קולות שלא רציתי לזכור שהתחילו להדהד לי שוב בראש, הוא מדבר כמוהם, והוא אוהב את אותם דברים שאני אוהבת, ומזה הכי פחדתי, שיהיה לנו על מה לדבר.

מיום ליום השיחות בפינת הקפה התמעטו, פחדתי לגשת ופחדתי ממנו, פחדתי בעיקר מזה שהוא גורם לי להתעמת עם העבר הלא פתור שלי. טוב בעצם הוא פתור לגמרי אבל זה לא העניין. פחדתי מעצמי וכנראה מהרגשות שלי שלא ידעתי אם יש גם לו.

בין כל ניסיונות ההתחמקות הכושלים שלי ברחתי בשעה הקבועה שלנו מהמשרד עצמו, פניתי למסדרון בכוונה להגיע למעליות ולצאת לשאוף אוויר, המעלית הגיעה, הדלתות נפתחו והוא היה בפנים, לא אדיש בכלל, חייך חיוך עדין ונשאר מנומס.

״זהו נגמלת מקפאין?״ הוא אמר כשהחיוך עדיין על פניו. באותו רגע הבנתי שזה היה מעבר לרק קפה. אז שתקתי.

וזאת היתה השתיקה הכי ארוכה בחיים שלי.

ואלו היו 14 קומות שלא רצו להגמר.

״אני מעשן פה מאחורי הבניין, תשבי איתי?״ שאל.

״בטח. התגעגעתי לשיחות שלנו.״ אויש טיפשה.
הסגרת את עצמך ברגע זה ממש.

אז ישבנו שם במדרגות מאחורי הבניין ושתקנו.
והשתיקה שלנו היתה כל כך רועשת, עד כדי כך שלא יכלתי יותר להחזיק את כל מה שהתחולל בתוכי והתפוצצתי ; ״קרה לך שעברת באיזה מקום, ופתאום המבט שלך הצטלב בלי כוונה לשנייה אחת בעיניים של מישהי שאתה לא מכיר, ובאותה שנייה כבר לא יכלת להתרכז יותר במה שעשית עד אותו הרגע? אם דיברת בדיוק עם חבר אז שכחת מה רצית לומר ואם בדיוק רצית לא לשכוח משהו והמבט הזה גרם לך לשכוח הכל.. כי לי זה קרה, זה קרה בפעם הראשונה שנכנסתי לבניין הזה, כשנכנסתי למטבח בפעם הראשונה מפוחדת, מנסה להכין לעצמי קפה בידיים רועדות, אתה היית שם, ואולי אתה לא זוכר את זה בכלל, אבל כבר לא הצלחתי להכין לעצמי קפה נורמלי באותה שנייה.״ ואז הקול שלי התחיל לרעוד והפסקתי את המונולוג הקורע לב שלי, ובכלל בכל אותו הזמן שדיברתי אפילו לא הסתכלתי עליו, עדיין פחדתי, הוא לא הספיק לומר מילה ואני קמתי והלכתי.

למחרת בשעה הקבועה, הוא כבר חיכה לי עם קפה וחיוך, ואמר ״אני זוכר את הפעם הראשונה, הוספתי לקפה שלי מלח במקום סוכר, בגללך״.

☕️

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

ל לינסקי עקוב אחר ל
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
דרמה
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
המדורגים ביותר
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגירה
צעצועים
צעצועים
מאת: שבורת כנף
אני כועסת
אני כועסת
מאת: שבורת כנף
מחר יהיה טוב
מחר יהיה טוב
מאת: שבורת כנף