כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2

חורף של אוטוטו ינואר

החורף הכי קשה שאני זוכר

חורף של אוטוטו ינואר. עוד שנה עומדת לעבור לה,
וההרגשה אותה הרגשה את חסרה לי.
זה כבר כמה שנים וכמה חורפים שאני נמצא באותו מקום, במחשבות אין סופיות עלייך.
זה החורף הכי קשה שאני זוכר, אני מסתובב ברחוב וכל הדרכים מובילות אלייך, אפילו סתם להציץ עלייך מהחלון.
אני עושה את זה מתניע את הרכב ונוסע לכיוון שלך,
מזל שאת גרה בקומת קרקע.
את יושבת בסלון והדחף להיכנס מהתריסים כמו פעם הוא כל כך גדול, את בטח גם זוכרת איך בההתחלה היינו מסתתרים מכולם.
את יושבת שם ואת לא מפסיקה לצחוק, אני מקווה שאת באמצע פרק של רמזור או שנות השמונים,
העיקר שזה לא הוא שגורם לך לצחוק כמו מטורפת.
ראיתי אותך צוחקת, והתחלתי לצחוק באוטו,
צחקתי כמו מפגר ובדמיון שלי את מסמנת לי להיכנס.
הנה את יוצאת לזרוק זבל את בפיג'מה שקנינו אני זוכר אותה, הלוואי שלא תקלטי אותי.
כל חורף אני נשבר ומוצא איזה ערב סתם כדי להסתכל עלייך מרחוק ותנחשי מה אני גם תמיד מצליח למרות שחורף את לא סוגרת את התריסים,
כאילו הגורל גם רוצה להגיד לי תראה מה הפסדת.
"פתח את החלון עכשיו"..
צעקת לי כמו מטורפת מבחוץ, היה קר ממש.
הייתי בהלם אבל פתחתי.
"מה אתה עושה כאן? ".
לא ידעתי מה לענות אולי אני צריך סוף סוף להישבר בפנייה, אולי זה יגרום לה לחזור או לפחות יגרום לי לשחרר.
" סתם הייתי באזור ועצרתי פה בסביבה לראות שאת בסדר".
אמרתי לה חצי אמת היא לא יודעת שאני עושה את זה הרבה.
"ההורים שלי לא בבית אם אתה רוצה אתה יכול להיכנס, אני רוצה לדעת למה וכמה זמן אתה שם".
לא ידעתי מה לעשות זה כל כך הפחיד אותי,
אבל רק מלשמוע את הקול שלה אחרי כל כך הרבה זמן גרמו לרגליים שלי לרצות ללכת לכיוון הבית שלה.
"את בטוחה שזה בסדר? ".
שאלתי בחשש.
" כן תמצא חנייה ותיכנס".
שיט איך אני נראה, אני עוד עם בגדים של עבודה.
מצאתי חנייה ודפקתי בדלת.
"אני מכינה תה רוצה גם? ".
היא יודעת שאני לא אוהב.
" לא תודה".
הבית שלה לא השתנה.
"עכשיו תספר לי מה אתה עושה כאן אחרי שלוש שנים,
תספר לי הכול".
חששתי מזה, אבל סוף סוף לשפוך קצת את הלב אחרי כל כך הרבה זמן של הכחשה.
"זה מורכב אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל".
"מההתחלה".
אמרת בחוסר סבלנות.
"אז ככה, כל כמה זמן אני עוצר את הרכב ליד הבית שלך לא בקטע פריקי סתם לראות שאת בסדר,
אבל אין לי אומץ באמת לשאול אותך או להיכנס,
אני יודע שאין לי תזכות הזאת יותר."
הסתכלת עליי במבט נשבר.
"נו תמשיך".
"אין יותר מדי מה, אני מתגעגע אלייך ואפילו עוד אוהב אותך".
את התחלת לבכות וביקשת ממני ללכת.
יצאתי מהבית שלך בהרגשה נוראית, כי את אפילו לא הגבת למילים שלי.
נכנסתי לאוטו ונסעתי לכיוון הבית.
"סליחה שככה אמרתי לך ללכת, פשוט אני לא מוכנה להרשות לעצמי להיכנס לזה שוב אני מצטערת".
שלחת לי בהודעה.
החלטתי שאני לא עונה להודעה הזאת.
חורף של אוטוטו ינואר אבל יש הרגשה של שמש של יולי אוגוסט, זה כבר לא החורף הכי קשה שאני זוכר,
כי אני לומד לשחרר, לומד לוותר עלייך.
כמה זה עושה טוב לדבר ולא לשמור בבטן, לא רק באהבה פשוט בכל דבר בחיים.
בחורף הזה הלב נשבר טיפה יותר אבל רק בשביל להתחבר מחדש.
למדתי לוותר עלייך סוף סוף, ודווקא מהמקום שהרגשתי הכי שפל ושיריסקתי את האגו יצאו דברים טובים באמת.
אומנם לא חזרת, אבל מה שבטוח שאני חזרתי לעצמי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Yoav Rehavi עקוב אחר Yoav
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
SAHAR ..
SAHAR ..
התחברתי מאוד ! אלוף
הגב
דווח
Shir Shir
Shir Shir
דברים פתוחים משאירים בנו את הרגע,
מילים שלא אמרנו או רגשות שלא סיפרנו עליהם.. זה לא מרפה..
אבל להגיד, גם אם נקבל תשובה שלילית, בסופו של דבר יתן לנו את היכולת לעבור הלאה ולשחרר.
טקסט מדהים!
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
Yoav Rehavi
אני מוותר עלינו
אני מוותר עלינו
מאת: Yoav Rehavi
רק שלא ישברו לך את הלב.
רק שלא ישברו לך את הלב.
מאת: Yoav Rehavi
את אחרת.
את אחרת.
מאת: Yoav Rehavi
"אין שום ייאוש בעולם כלל"
"אין שום ייאוש בעולם כלל"
מאת: Yoav Rehavi
מרגש
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי