כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3 1

רק כמה מילים

אני משער שאנשים הרבה פעמים מחכים בתחנה הלא נכונה, אולי כי זה המקום היחיד שהם הכירו...

הגשם מכה על גג האלומיניום, מתופף בקצב משלו, יוצר את המנגינה שמבריחה אנשים אי שם בבית אל מתחת לשמיכה.
השירה הזאת שלו שגורמת לזוגות אוהבים לחבק זה את זו חזק חזק, לילדים קטנים להרגיש מוגנים בבית הגדול והחם. ולאנשים בודדים להרגיש יותר מתמיד את הרוחות הקרות שנושבות אצלם בלב.
* * * * *

במורד הרחוב, ישבתי בתחנה, ממתינה לאוטובוס השני בדרך לדירה, עוד פעולה בחיים שהרגשתי שכבר איבדו כל כיוון.
אחרי עוד יום עבודה של העמדות פנים וניסיון מתמיד לקבור עמוק את הכאב, לא לתת לו לברוח החוצה - רק לשדר שהכול טוב, שהרי האופציה השנייה זה לתת לכל הרגשות לצאת וזה יותר ממפחיד.
אבל תמיד בסוף יהיו את הרגעים האלו שכבר אין לאן לברוח, כשאת נשארת לבד מול המחשבות שעולות וכבר נגמר כוח להתנגד. נגיד להיות לבדך בתחנה ללא שום הסחות.

זה היה אחד מהימים שרק רוצים את הלבד, לשבת בפינה חשוכה עם אוזניות ומוזיקה במלוא העוצמה, פשוט כי רוצים קצת דממה.
הבעיה היא שהם חוזרים על עצמם שוב ושוב עד שכבר מאבדים את התחושה שזה יכול להיות אחרת.
כבר ידעתי איך יראה הערב שלי, הוא חזר על עצמו כמו תסריט גרוע כל ערב מחדש בחודשיים האחרונים.

התחושה שבערה בי כבר ימים היא שאני מחליקה במורד תלול, כאשר הכול יוצא משליטה בזמן שאני נופלת חסרת אונים ודבר אחר דבר מחליק ממני.
קודם אלון, ואז החברים שנעלמו בזה אחר זה ללא שום הסברים, העבודה שלא מובילה לאן שחלמתי, מגדל קלפים שקורס קומה אחר קומה עד שאני נשארת לבדי מול כאוס מוחלט.
אני מוציאה סיגריה, מן נחמה שכזאת, מקללת את הרגע שצריך להוציא את הידיים מהמעיל הכבד ונלחמת להדליק אותה נגד הרוח.
בעוד אני נאבקת להדליק את הנייר הדקיק, פסע אל התחנה גבר בצעד מהיר, בורח מהגשם ששוטף הכול, כאשר הוא מהדק את המעיל סביבו.
הוא העיף מבט קצר לכיווני, צופה בי לרגע נאבקת עם הרוח מה שמעלה לו חיוך קטן לפני שהביט קדימה אל הכביש, רגע לפני שהסיגריה נדלקה סוף סוף.

הוא בטח מהאנשים האלה שכל דבר מצחיק אותם, חשבתי בזמן שלקחתי שאיפה עמוקה, האלה שהכול הולך אצלם והחיים מריחים כמו שושנים.
נחושה להתעלם מהמבטים שהגניב אליי מפעם לפעם הבטתי במורד הכביש, מייחלת לאוטובוס שכבר יגאל אותי מהיום הזה.

כעבור כמה דקות האורות המתקרבים של האוטובוס מאירים על התחנה, עד שעצר בחריקה פותח את הדלתות בחבטה למולי.
בזמן שאני מעבירה את הכרטיס לתשלום וסורקת את המקומות, מחפשת אחר מושב פנוי באוטובוס החצי מלא, אני חשה מאחוריי תנועה, נראה שגם הבחור מהתחנה עולה לאוטובוס שלי. אני נאנחת בדממה ומתקדמת לחפש מקום לעצמי.
אני פוסעת בין המושבים המלאים באנשים עייפים עד שבין השורות האחרונות אני מוצאת זוג מושבים פנויים וקורסת אל המושב הצמוד לחלון, חולמת על הרגע שבו אכנס אל מתחת למים החמים בבית.

כמובן שלא ייתכן רגע של שלווה ביום הזה כי כעבור רגע הבחור מהתחנה עומד ליד, חושף חיוך מלא שיניים ושואל: "אפשר?" בעודו מצביע על המושב הסמוך, "אהה בטח." אני עונה בקול אדיש.
פשוט מקסים, הדבר האחרון שחסר ליום המושלם הזה - להעביר את הנסיעה ליד מר מושלמי שכנראה בעוד רגע יפצח בשיחה על העבודה המצליחה שלו על החופשה החלומית שרק חזר ממנה.
עם זאת נראה שהוא מבין רמזים דקים ולא מתכוון לפתוח בשיחה, למעשה הוא נראה עסוק לחלוטין עם התיק שלו מה שהיה יותר מבסדר גמור מצידי.
הפעלתי את רשימת השירים הקבועה שלי לנסיעה, הייתי מוכנה לשקוע במוזיקה לשעה הקרובה כאשר תחושה מוזרה של סקרנות צמחה בי כעבור כמה דקות לגבי מעשיו של השכן שלי, לבסוף נכנעתי לדחף והצצתי לעבר המושב הסמוך.

שם הוא ישב, מעט מכופף, ידיו נעו בזריזות מעל מחברת חבוטה אוחזות בעפרון והוא כולו פשוט נראה מרוכז לחלוטין.
מצאתי את עצמי מהופנטת, עוקבת אחרי התנועות העדינות של העיפרון ביד שלו, מדגיש, מוחק, מורח את הצללים בציור.
נראה שהציור הזה גמור כי לפתע הוא הפסיק, הבטתי למעלה רק כדי לראות שהוא מסתכל עליי, עם חיוך זחוח שאומר תפסתי אותך על חם.
הבטתי קדימה בנחישות, לא מוכנה להפסיד במשחק הטיפשי הזה שלו, לא באמת עם סיבה אולי כי משהו בו הצליח להרגיז אותי עוד מההתחלה.

לפתע הרגשתי את היד שלו בעדינות על הכתף שלי, פניתי לראות שהוא מושיט לעברי את הדף שככל הנראה זה עכשיו סיים לעבוד עליו.
"זה בשבילך." הוא לחש, לאחר מבט חוקר בפניו הבטתי לדף שהוא הושיט לי.
החלקתי את הציור על ברכיי, צופה בציור מורכב של תחנת אוטובוס בודדה הנטועה באמצע שום מקום, טיפות גדולות יורדות מכל כיוון, ובחורה מכווצת יושבת בפינה, ועם תחושה מוזרה שהיא מחכה לאוטובוס שנראה שלא יבוא לעולם.
"מה זה?" שאלתי בקול קטן, מעט נרגזת מהחוצפה של הבחור.
"לפעמים אנשים צריכים ציור, זה נראה מתאים לך." הוא השיב בקול יציב.
"ככה אתה מתחיל עם בחורה? ציור קצת קודר לדעתי." הושטתי חזרה את הדף מקופל לכיוונו.
הוא הרים את ידיו בתמימות, "אני מנסה לצייר את מה שאני רואה מתחת למציאות שרואים בהתחלה."
"אה כן? ואיך הגעת לזה שזה מה שאתה רואה?" עכשיו כבר כעסתי, לא לגמרי בטוחה שעליו.
"העיניים שלך," הוא ענה בפשטות, ומשום מה התשובה הכנה הזאת גרמה לי לראות שהכעס שלי קצת מגוחך.
"אממ תודה, אממ על הציור." פלטתי לבסוף, מקפלת אותו לחצי.
הוא חייך לעברי ואז שוב צלל למחברת שלו, שוקע שוב בעולם משלו.

"למה," שאלתי פתאום, משהו הטריד אותי בתחושה הזאת שקיבלתי מהציור, "למה נראה שאף אוטובוס לא מגיע לתחנה בשבילה?" מוסיפה לעצמי בלב, איפה האוטובוס שלי.
הוא כנראה חש שאני לא מדברת רק על הציור, מפני שהרגשתי שבתוך התשובה שלו הוא ענה על השאלה שלא אמרתי בקול, "אני משער שאנשים הרבה פעמים מחכים בתחנה הלא נכונה, אולי כי זה המקום היחיד שהם הכירו."
"אז מה הם צריכים לעשות?" שאלתי.
"כדאי לשקול האם הגיע הזמן להחליף תחנה," הוא שוב ענה בפשטות, כאילו זה דבר ברור כל כך.
"תומר," הוא הוסיף אחרי רגע, מושיט את היד ללחיצה, "פסיכולוג בשקל."
"דניאלה, בחורה שבורה בתחנה הלא נכונה. אני חושבת." מצאתי את עצמי פולטת לפתע.
כעבור כמה דקות של היכרות ובחינת גבולות שכזאת בשיחה, מנסה להבין כמה מותר לי לחשוף והאם זה נכון לי כל כך מהר להיות פגיעה כל כך לאדם זר.
בין לבין הודיתי לעצמי שהתגעגעתי לזה קצת, להכיר מישהו חדש, התחושה שבאה עם זה, אפילו לפלרטט קצת – אני מניחה שבעצם להיות קצת עצמי.

"אני יכול להראות לך משהו דניאלה?" הוא שאל לאחר כמה רגעים של שתיקה.
"אממ בטח." עניתי, מביטה לעברו.
הוא דפדף במחברת שלו, עובר לעמודים האחרונים ונראה מחפש אחר משהו ספציפי עד שמצא את שהדף הנכון, מקפל את המחברת בעדינות ומושיט אליי.
אחזתי במחברת שהוא הושיט לעברי, מביטה בציור באור הקלוש שמופיע לסירוגין מאורות הכביש שבחוץ.
על הדף הלבן היה משורטט גבר חסון במרכז הדף, הוא עמד ללא חולצה חושף גוף חבול לגמרי, שריטות וחתכים כיסו כל פיסת עור בגופו. אך עדיין היה חיוך רחב מרוח על פניו, עם עין אחת עצומה למחצה ונפוחה.
לאורך חזהו היה חתך ענק שנראה כי נתפר בגסות, חושף מבין לתפרים לב עטוף בשרשראות ברזל כבדות שנראו מושכים אותו למטה.
התחושה שעלתה בי הייתה חצויה, היכולת שלו להעביר רגשות באמצעות נייר וקצת צבע הייתה מדהימה.
הרגשתי את כל הכאב של הדמות, את מה שהוא עבר ומצד שני את העוצמה ורצון שלו להילחם ולהישאר עם אופטימיות ושמחה בתוכו.

הבטתי לעברו, רואה איך הוא מביט בי בריכוז, מנסה לתפוס כל הבעה שלי.
"זה מדהים," גמגמתי, "אתה זה הדמות בציור?"
"אני לא יודע," הוא ענה ברצינות "הוא נראה חזק מידי בשבילי. בלתי ניתן לשבירה."
המעשה הקטן הזה שלו, להראות לי את הציור שאני בטוחה שהיא כל כך אינטימית עד שחשתי כאילו הסתכלתי ממש לתוכו, נתן אור ירוק לקול הקטן הזה בראש שלי שכבר שבועות מנדנד לי שאני חייבת להוציא הכול החוצה כי זה פשוט הורס אותי בפנים.
אז פשוט התחלתי לספר לו, לספר לו על החבר שבגד, סיפרתי לו איך כל החברים נעלמו, איך פתאום ביום אחד מצאתי את עצמי לבד.
בשטף הדיבור המשכתי לספר לו כמה אני מרגישה אבודה, לא יודעת לאיזה כיוון לפנות, מה לעשות עם עצמי.
והוא רק ישב שם והקשיב, במבט מרוכז שכזה, כאילו אסור לו להפסיד שום מילה.

"אבל אתה הרי לא תבין," אמרתי לבסוף, מפחדת לתת לחשיפה הזאת מקום אמיתי, מנסה לבטל ולו במעט את הפגיעות שהרגשתי.
"ולמה לא?" הוא שאל בעדינות.
"כי.. כי אני מרגישה שאני בורחת מעצמי, צעד אחרי צעד. ואתה נראה כמו אחד שעומד מול הבעיות שלו."
הוא חייך חיוך עקום שכזה, חיוך שיודע דבר או שניים, "הייתי אלוף העולם בלהתחבא, בעיקר מעצמי." אמר ולא הוסיף.
הרגשתי איך אני נשענת קדימה, צמאה כל כך לשמוע עוד מהאמת הפשוטה הזאת שלו.
"אז מי מצא אותך?" שאלתי, תוך כדי שאני מתבוננת בפרצוף המהורהר שלו.
תומר הביט למטה, בוהה לרגע בכפות ידיו המונחות על ברכיו, ובחיוך פשוט הביט בי ואמר "אני חושב שאני, זה היכה בי יום אחד שאף אחד לא יבוא בשבילי. אף אחד חוץ ממני."
היה משהו בשלווה שלו, כמעט אדישות שפשוט שבה אותי, כאילו שלהיות לידו מאפשר לך להוריד לרגע הילוך בחיים.

וזה מצחיק איך לפעמים החיבור הזה בין אנשים קורה בלי שאתה מוכן לו.
"אני מניח שהצעד הראשון דורש ממך להכיר בזה שאתה אבוד, לעמוד מול עצמך עירום ולהתמודד רגע עם מי שאתה."
"ומי אתה?" שאלתי בסקרנות, והוא רק הסתכל לי בעיניים וחייך חיוך פשוט, מסיט את מבטו אל המושב שלפנינו ועוצם את עיניו.
האוטובוס המשיך להיטלטל קדימה, הגשם בחלון כמו נותן קצב למחשבות שרצו לי בראש.
מידי פעם הגנבתי מבט אל תומר, מבלי משים מהדקת את הציור אליי כאילו היה מקור של חום בלילה הקר ביותר.
זה נתן לי מין הרגשה בטוחה, כאילו לא משנה מה יקרה בסוף אני אשרוד כל עוד אני אמשיך להילחם.
הרגשתי קצת יותר אמיצה מבדרך כלל אז הרשתי לעצמי להניח את היד שלי בשלו.
הוא לחץ בעדינות את היד, מבלי לפתוח עיניים, כאילו הוא יודע כמה חסר לי המגע בזמן האחרון, אפילו זה הפשוט.
חייכתי לעצמי, הנה אני, דניאלה הצינית התמידית מחזיקה לבחור שהכרתי לפני חצי שעה את היד כמו איזה סרט רומנטי, אבל איכשהו זה הרגיש שהייתי חייבת את זה, הרגיש שזה מה שמונע ממני בעוד רגע להתפרק לגמרי לחתיכות.

אני לא יודעת כמה זמן הייתי כך, מרגישה לרגע בטוחה שוב בעולם שהיה כל כך מפחיד לאחרונה, נמצאת לרגע ברגע בנוכחי ולא דואגת למחר.
עד שתומר פקח את עיניו, לחץ על כפתור העצירה, נתן לי חיוך קטן והחל לסדר את התיק שלו.
הוא עמד במעבר, מיטב את התיק על כתפו, לרגע נראה מהוסס ואז הסתובב לעברי ואמר "דניאלה, אין איזה טריק, החיים שלך לא ישתנו בגלל איזה ספר שיהפוך לך את העולם או מישהו שיגיע ויעשה זאת בשבילך.
רק תקומי ותעשי משהו, לא משנה מה, כי אם עושים משהו זה יותר טוב מלא לעשות בכלל, גם אם טועים לא?"
תומר חיבק אותי, ניסיתי להעביר את התודה שלי דרך החיבוק, ומיד הוא ירד במדרגות לעבר הדלת האחורית ונבלע בחשיכה.

* * * * *
המפתח חורק במנעול, משב קריר מקדם את פניי מהדירה הקטנה.
אני ממהרת להכנס מתחת לפוך, מוציאה את האוויר לאט לאט עד שאני מרגישה שכל השרירים נרפים, לפתע אני מבינה שהציור עוד אצלי ביד, צמוד לחזה.
ובדחף של רגע קמתי מהמיטה, צועדת עם הציור ביד לשולחן הרעוע שבפינה.
לקחתי עיפרון מהמגירה, יושבת אל מול הדף, מעבירה את היד על הציור.
לאט לאט בקווים ברורים וחזקים הוספתי שביל קטן, מקום שבו היא תוכל לפסוע ולחפש לה אחר תחנה מתאימה.

* * * * *
ולעיתים אנשים לא מעריכים את המילים, כנראה אינם יודעים מה הם עושים.
כי אף פעם לא יודעים למי חסרה המילה שלך.

אביהוא עקוב אחר אביהוא
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
סתם אחת
סתם אחת
וואלה התגעגעתי! מדהים כתמיד
הגב
דווח
פשוט כותבת
פשוט כותבת
תותח על
הגב
דווח
אביהוא
אביהוא
תענוג לשמוע את זה ממך (:
הגב
דווח
טען עוד 2 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אביהוא
מתקן הבחורות
מתקן הבחורות
מאת: אביהוא
ההוא מהעתיד
ההוא מהעתיד
מאת: אביהוא
חזרה לחיי
חזרה לחיי
מאת: אביהוא
הבחורה עם החיוך העצוב
הבחורה עם החיוך העצוב
מאת: אביהוא
פילוסופיה
אחותי הגדולה לירון וחיית המחמד שלה, סרטן.
אחותי הגדולה לירון וחיית המחמד שלה, סרטן.
מאת: Nizan Zarotski
אנחנו השמנות
אנחנו השמנות
מאת: שקד מיכאל
משחק הניחושים
משחק הניחושים
מאת: כתיבה לעצמי
אני כלבה.
אני כלבה.
מאת: keren .
סיפורים אחרונים
במעמקי לבי
במעמקי לבי
מאת: כותבת את הלב אזרן
דמיון חופשי
דמיון חופשי
מאת: שי מצפה
אהוב שלי האם שומע? עבור
אהוב שלי האם שומע? עבור
מאת: עלמה עלמה
גבריאל דמתי
גבריאל דמתי
מאת: אביטל סיאני
מומלצים מהמגירה
צעצועים
צעצועים
מאת: שבורת כנף
מחר יהיה טוב
מחר יהיה טוב
מאת: שבורת כנף
אני כועסת
אני כועסת
מאת: שבורת כנף
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni Nassi