כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

בורקסים

הדירה ברב קוק היתה המפתח להגשמת כל החלומות האלה אבל משהו נדפק בדרך

הייתי מאושר!

הרגשתי שאני אף פעם לא אשכח את הצעדים הראשונים האלה ברב קוק. ריח החשיש שמילא את האוויר, העובדים הזרים שישנו על הדשא, האנשים שהמשיכו לקפוץ על לכביש, הצעקות, הקללות, הזקן שמוכר פאקטים של סיגריות והאושר הפנימי הזה שהרגשתי. למרות שהחיים שלנו מלאים ברגעים מאושרים היו כאלה שהיו יותר אמיתיים מאחרים נגיד הנשיקה הראשונה - הייתי מאושר מזה חודש וכוסעומוק העולם אני מאושר וזהו! או נגיד גם כשהכרתי את אסתר נשרפתי מבפנים הייתי מאושר וכל השאר לא היה מעניין, לא סוריה, לא האינפלציה, לא השמירות ולא החשבון בבנק תנו לי רק להיות איתה והכל בסדר (ומעניין מה איתה באמת... ).

לפעמים אני מסתכל על זוגות אחרים, על איך כל ילד שמוק הולך ומוציא איזו הלוואת בלון ומתחיל לנהוג ברכב יוקרתי, לוקח אותה לאכול בחוץ דואג לטיסה כל כמה חודשים, אילת, מתנות, ותכשיטים ואיך הם נראים כאילו אין להם בעיות. בהתחלה הייתי מקנא בהם, הייתי חושב על מה חושבת בחורה כשאני אוסף אותה ביונדאי שנת אלפיים ואחד, או על כמה אני לא יכול להיות מרתק אם אני לא לוקח אותה לטיול גיפים בשבת ומה עם העובדה שלא תמיד אוכל לתת לה את כל מה שהיא צריכה או רוצה. הייתי צריך מישהי שבאה מאותו מקום כמו שלי - מוכנה להילחם על החיים כדי להצליח, אחת שתעריך את מה שאני אעשה בשבילה שנוכל לשכב במיטה לדבר על איך בא לנו לטוס ונציב לעצמינו את זה כמטרה ונחסוך לזה ובסוף נעמוד בזה. עם הזמן גם הבנתי שאני לא רוצה אחת שתגיד לי תמיד "יהיה בסדר", רציתי אחת שתגיד לי "הולך להיות חרא! אבל אנחנו בזה ביחד ונצליח - אתה תראה".

הייתי באופוריה שאי אפשר לתאר. אפילו נעצרתי לשאול את הזקן שמכר את הפקטים בכמה הוא מוכר למרות שאני לא מעשן. הכניסה למרכז המסחרי היתה מלאה באנשים שנכנסו ויצאו ללא הפסקה רובם הגדול היו אנשים מבוגרים וכמה אימהות עם ילדים שסיימו לעשות קניות ויצאו בחזרה לבית. החנות הראשונה היתה חנות ספורט ומעליה היה שלט מטונף שבקושי היה אפשר לקרוא את שם החנות "ספורט מלכה", בחלון הראווה היו עשרות נעליים מסוגים שונים ומאחוריים קרטונים שהגיעו לגובה הראש שלי והיה ניראה כאילו הרגע קיבלו סחורה מהספק ועדיין לא הספיקו לשים אותה על המדפים למרות שממבט ראשון כבר לא היה מקום על המדפים. מצד שמאל לחנות היתה מאפיה קטנה שלשם שינוי היתה נראת נקיה לעומת כל המרכז עצמו, כמות האנשים שהיתה בתור כדי לשלם הגיעה כמעט עד לסוף החנות איפה שהיה אפשר לראות את תנורי האפיה ועוד עגלות עם לחמניות שעדיין לא מוכנות. מול המאפיה היתה חנות או בר של אריתראים, אי אפשר היה לדעת כי הדלת היתה קטנה ומושחרת כמו שאר החלונות בחנות, בחוץ היו שני שולחנות לבנים עגולים כמה בקבוקי בירה ריקים וחמישה כיסאות בצבעים שונים.

לרגע היה ניראה כאילו ענן כיסה את השמש והמרכז הפך להיות לרגע יותר אפל ממה שהוא היה ניראה, נתתי הצצה להמשך וראיתי עוד כמה חנויות של בדים, חנות משקאות, מכולת עם דוכן תבלינים, חנות אופניים ושתי חנויות סגורות ועשיתי את דרכי חזרה לרחוב והרגשתי צורך לחזור הביתה ולהתפנק על הדירה החדשה שלי.
לקח לי רבע שעה להגיע בחזרה לדירה כי נעצרתי להסתכל איך מפנים באמבולנס מישהו ואיך שוטר פורץ במרדף אחרי בחור עם אופניים חשמליות שחצה את הפארק ונעלם.

כולנו עושים הבטחות כל הזמן בכמויות, לשכן, לכלב, לחברה, לאקסית, להורים, אבל ההבטחות שהכי קל להפר היו ההבטחות שהיית עושה לעצמך – ממחר אני לומד, רק קשרים רצניים, מחר אני קם בשמונה בבוקר להתאמן ממחר אני לא בוגד וכל השטויות האלה שעולים לך בראש כמה דקות לפני שאתה נרדם.
אני זוכר את עצמי סופר את השבועות לשחרור וכל בוקר עושה לעצמי הבטחה אחרת על איך הולכים להיראות החיים שלי באזרחות. הבטחתי לעצמי לטוס לקנות אוטו להעבור לגור לבד ולהצטרף לציוויליזציה שהייתי חושב שהולכת בחוץ . רציתי להיות מתורבת, להתלבש תמיד יפה בושם להסתרק לצאת לרחוב ושאנשים יחשבו שאתה מישהו מיוחד להתחיל את הבוקר בבית קפה פינתי קטן וחמוד לשבת רגל על רגל ולהסתכל על האנשים שחולפים ברחוב לעשות עיניים לבחורות שעוברות ברחוב להתסכל ולתת ציון לכל תחת שעובר לחליף כמה מילים עם שאר הסועדים במקום ולהכיר את בעל המקום ולסקרן את האנשים ששאלו "מי זה הבחור הזה שהולך לו כל כך טוב בחים?". דמיינתי מעצב לעצמי את הבית וכל בחורה שתיכנס אליי תעשה סיבוב בכל הבית ותגיד איזה בית מושלם לך, והכי חשוב היה הפינת שתיה שהיתה הולכת להיות לי. עשיתי חישוב פשוט הוצאה חד פעמית של אלף חמש מאות שקל ויש לי פחות או יותר את הבקבוקים הכי טובים מוכנים למזיגה לאיזה "חיים" לפני סקס פרוע וגם היה בוקר שבטחתי שיהיה לי אקווריום.

הדירה ברב קוק היתה המפתח להגשמת כל החלומות האלה אבל משהו נדפק בדרך. אחרי חודש שם התחלתי להגעיל את עצמי. הפכתי להיות עצלן אבל לא סתם עצלן! עצלן שעובד זאת אומרת מרוב שהייתי עובד כשהייתי מגיע הביתה הייתי חייב להחזיר לעצמי את המנוחה שפספסתי. השעות הפכו היות לא שעות כי כאלה החיים של צלם אירועים אתה הולך לעבודה בשש וחוזר מסטול בשלוש לפנות בוקר עם מגנט שלך עומד כמו דביל עם המצלמה סתם כי זה חינם. מקלחת ולישון ולמחרת אתה קם בשלוש בצהריים המקרר ריק הסל כביסה מלא במקום אקווריום רק ריח של דגים והפינת שתיה זה רק קומקום בודד, נס קפה וצנצנת סוכר ריקה.
הדבר היחיד שעוד היה ניראה כמו ההבטחות שעשיתי לעצמי היה לפתוח את הבוקר בבית קפה פינתי רק שבמקום בית קפה זאת היתה מאפייה במקום לתת ציון לכל תחת שעובר הייתי נהנה לראות מרדפים של המשטרה החייאות על אנשים שלקחו מנות יתר ושיחת היום היתה עם מקבץ הנדבות שאוסף מטבעות כדי לחזור הביתה ותכלס הוא הומלס.

בורקסים! חודש שלם זה כל מה שהייתי אוכל בבית. הייתי מכור לבורקס פיצה ולקורסון שוקולד. זה היה חלק בלתי נפרד מסדר היום שלי- לקום מקלחת לצחצח שיניים להתלבש כמו ערס לצאת לרחוב להסניף את הרב קוק להגיד לעצמי יכול להיות יותר גרוע ולהתחיל ללכת למאפיה. שלוש בורקס פיצה שני קורסונים לשלם במטבע של עשר שקל את העודף לתת למרקו (הכינוי שהבאתי לקבצן) לחזור לבית להתלבש ולצאת לעבודה.

אחרי חודש ככה גיליתי שני דברים:
1.אני לא משמין
2.נדלקתי על אושר

מתוך הספר "אושר נגוהות והחתונה" לתמיכה בפרוייקט headstart :

https://headstart. co. il/project/46104

Adam gustavo Zyl עקוב אחר Adam gustavo
שמור סיפור
ספרים מאת Adam gustavo Zyl Adam gustavo Zyl
עד שתחזרי - אדם גוסטבו "אבל משהו מהיום ההוא שעזבת נשאר בי. אחרי שסגרת את הדלת הלכתי לשטוף את הפנים ושם, מול המראה, דקה אחרי שהלכת, ראיתי בעיניים ניצוץ קטן שהלך והתחזק עם הימים. האמת היא שלא נפרדתי ממך כמו שצריך. באותם ימים לא הבנתי שאת מתכוונת לעזוב. רק אחרי שעבר קצת זמן קלטתי שהיית קצת שבורה מבפנים.
כנראה זאת הדרך שלי להיפרד ממך. לכאוב את החלל הריק הזה שנשאר במיטה ולהתגעגע, זאת גם הדרך הארוכה לסלוח שהלכת בלי לתת יותר מדי סיבות, בלי יותר מדי מלחמה, בלי להבין שעל מי שאוהבים לא מוותרים כל כך מהר. אבל אני אהיה בסדר, אני מבטיח, רק תדעי שאני עם עיניים מבריקות, עדיין מחכה שתחזרי..."
***************************************************************
שמי אדם, בגיל 23 בדיוק לפני שנתיים, בשעות הקטנות של הלילה, התחלתי מסע בלי להיות מודע אליו. ישבתי באחת העמדות הקטנות שמשקיפות אל הים, ולא הצלחתי להוציא מהראש את אותה אחת שאהבתי. ידעתי שאני אמור להילחם עליה, אבל אני צריך גם לכבד את השקט שהיא רצתה.
לא זוכר למה ואיך מצאתי את עצמי מתחיל לכתוב, שופך את כל הגעגוע, את כל האכזבה ואת כל האהבה שלי אליה על גבי נייר, בתקווה שיום אחד היא תקרא את זה, תצליח להבין אותי ותחזור.
מאז אותו לילה לא הפסקתי לכתוב סיפורים עליה, עליי, על אהבה, על אכזבות, על מלחמות ועל החיים עצמם.
הספר כבר מוכן ומודפס ומחכה לכם. הוא כולל 193 עמודים והמון סיפורים שיגרמו לכם להרגיש הזדהות אהבה אכזבה או פשוט להעביר לכם כמה דקות עם חווית קריאה.
מחיר: החל מ₪55 לרכישת הספר
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Adam gustavo Zyl הוא מחבר הספר
עד שתחזרי - אדם גוסטבו לרכישת הספר
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
מומלצים מהמגירה
צעצועים
צעצועים
מאת: שבורת כנף
מחר יהיה טוב
מחר יהיה טוב
מאת: שבורת כנף
אני כועסת
אני כועסת
מאת: שבורת כנף
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni Nassi