כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

מרים

מרים היא ילדה יהודייה בת 15, אשר במהלך השואה נאלצת להתמודד עם קשיים רבים ובינם בריחה מהגטו, פרידה מהוריה ומאחיה הקטן והאהוב, וכמובן הניסיון לצאת בחיים מהשואה ולא להרג.

הקדמה - הדמויותמרים-הדמות הראשית, ילדה יהודייה בת 15 אשר חייה בפולין עם שני הוריה, ואחיה הקטן והאהוב. מרים ילדה חייכנית ושמחה, אוהבת לשחק עם אחיה, ונראה כי שמחת חייה לעולם לא תמות.

שמעון- אחיה הקטן של מרים, בן 6, ילד קטן ותמים, בעל צחוק כובש ושמחת חיים גדולה.

רות- אמה של מרים, אישה משכילה, עקשנית אך תומכת ואוהבת.

משה- אביה של מרים, אדם חכם, סופר, בעל חוש הומור ומתנהג כמו ילד קטן.

מנחם- נער בן 16, נפגש עם מרים במהלך השתלטות הגרמנים על אוושויץ, הופך לחברה הטוב ביותר של מרים ונרקם בינו לבינה סיפור אהבה.

פרק 1- כאן הכל התחיל!כאן הכל התחיל, ממש כאן, באושוויץ, שבפולין, סך הכל זהו מקום יפה שוקק חיים, יהודים הסתדרו בין כולם לא היינו מיוחדים, לא היינו רעים, אפילו היינו במעמד גבוה, עד שהיטלר עלה לשלטון.
באותו הרגע שהיטלר עלה לשלטון הרגשה מן תחושה צורבת בלב, תחושה שאומרת לי שמכאן הכל הולך להיות יותר גרוע.
הייתה זאת שעת ערביים, אני ואחי הקטן, שמעון, שיחקנו בחדרי עד שפתאום שמענו דפיקה בדלת, שמעתי איש מבוגר צועק "משטרה, לפתוח מיד". החבאתי את אח שלי מתחת למיטה, ואמרתי לו להיות בשקט, דממה. יצאתי החוצה לאמי, ראיתי איש מבוגר, היה לו סימן של קרס צלב על הזרוע, הוא היה נראה כבן 40 פחות או יותר, היו לו פנים כעסניות, פנים כאלה שמבשרות רעות, לידו עמד עוד אדם, נראה כבן 20, היה לו פנים טובות, ההפך הגמור מהשני.
הוא שאל אותנו לשמנו, אמי ענתה "שמי רות מרדכי", אבי התחיל לומר "שמי הוא מש..." ואז אח שלי ירד עלינו, חשכו עיני באותו הרגע המר, ידעתי שהולכים לקחת אותו, התמלאתי עצב, כמעט ופרצתי בבכי, אך ידעתי כי אסור לי לעשות זאת, אחרת שמעון לא יבין והוא יישבר גם הוא, לא רציתי שזה יקרה אז שמרתי על הבעת פנים קודרת.
אבי סיים את משפטו, ואז היה תורי אמרתי ששמי רות מרדכי, ואז שאלו את אחי הקטן והוא ענה להם ששמו שמעון מרדכי.
היה בי פחד, פחד כל כך גדול, לא ידעתי מה לעשות, ופתאום, ראיתי רק חושך והתעלפתי...

פרק 2- הפרידה שלפני המוות!פתאום, התעוררתי בתוך קרון רכבת, כשעיניי מכוסות, ידיי קשורות, ופי מכוסה סרט דביק.
מישהו הוריד לי את הסרט הדביק ואת כיסוי העיניים.
הדבר הראשון שראיתי הוא ילד שנראה כבן 16, כששאלתי אותו לאן אנו נוסעים הוא ענה לי שאנחנו נוסעים לגטו ורשה.
מיד חיפשתי בעיניים את המשפחה שלי, מצאתי את אחי הקטן יושב מולי, רועד מקור.
הקרון עצר ואותו הנאצי הרשע עם המבט המרושע בעיניים הוריד אותנו, אך לא את אחי הקטן, שאלתי שוב את אותו הנער בן ה16 לאן הרכבת ממשיכה, והיא אמר לי למחנה ההשמדה הקרוב לכאן, כאשר הוא אמר לי מילים אלו, פרצתי בבכי, הייתי חסרת כל, לא ידעתי לאן הוריי נעלמו ואחי הקאן והאהוב הולך למות בקרוב מאוד.
הכניסו אותנו בשורה לגטו וראיתי שורה נוספת, חיפשתי את הוריי אך מצאתי רק את אמי, לאחר שהגעתי לדלפק העץ הקטן, קעקעו לי על היד מספר, מאז שמי לא היה מרים אלא A8896. לאחר שקיבלתי את המספר שלי הלכתי אל אמי היא סיפרה לי ששלחו את אבא למחנה עבודה ושהיא מקווה שהוא יהיה בסדר.
אני ידעתי שזה צא הולך להיות בסדר, היו בגטו שתי ביתנים, אחד למבוגרים ואחת לילדים וביניהם הייתה גדר חשמלית, ידעתי שלא אוכל לראות אמי יותר, מפני שלאחר יומיים לקחו את כולם למחנה השמדה,
עכשיו ידעתי .
לעולם לא אראה שוב את אמי ואחי הקטן שמעון, . וזוהי הפרידה היחידה שמעולם לא חשבתי שאצטרך לעבור, פרידה שלפני מוות...

פרק 3- מנחםיומני היקר,
היום פגשתי ילדה נחמדה במהלך הנסיעה לגטו באושוויץ, אני לא יודע איך קוראים לה אבל היא יפיפייה, יש לה שיער חום ארוך ומתולתל, עיניים כחולות וגוף בצבע מוקה.
היא שואלת כל כך הרבה שאלות, מעניין בת כמה היא? , היא נראית בערך בת 16, אבל צורת פניה המעט עייפה, מבגרת אותה במעט.
אני חושב שכדאי שאשאר איתה, היא לא מבינה הרבה מזה, היא נראית ילדה חייכנית וחכמה.
אני מניח שכדאי שאלך ואדבר איתה..
*לאחר יום*
יומני היקר,
אתמול דיברתי איתה, היא אמרה לי ששמה הוא מרים, איזה שם יפה, ממש כמוה, היא בת 15, והיא אוהבת לצייר, היא לקחה איתה מחברת, בתוך המחברת היו ציורים כל כך יפים, היא הייתה מוכשרת מאוד, זה גורם לי לחשוב עליה אפילו יותר, היא סיפרה לי שהילד שהיא בכתה עליו כשסיפרתי לה שהרכבת ממשיכה למחנה השמדה, הוא אחיה הקטן והאהוב, מסתבר שהיא מעולם לא יכלה לדמיין את עצמה חייה בלעדיו, הם היו כל כך קרובים. הוא היה קראטיסט, ושהיא מעולם לא פספסה תחרות שלו, מפני שהוא היה כל כך חשוב לה.
זה עשה לי רע, במיוחד בעיקר שהורי נטשו אותי בלידתי, וגדלתי בבית יתומים יהודי יחד עם אחותי הגדולה, גליה, היא נפטרה לפני שנתיים מסרטן, ואני מתגעגע אליה כל כך. הם לקחו את כולם וכל אחד העבירו לגטו או מחנה עבודה אחר.
ועכשיו אני לבד לגמרי, אני מקווה לשרוד את זה, ויותר מזה אני מקווה שהנאצים לא יקחו את הכיפה שלי, הדבר החשוב לי יותר מכל מפני שהוא מזכיר שעוד יש אלוהים.

פרק 4- משהאני ידעתי שהיום הזה יגיע, היום בו הנאצים ישתלטו על פולין.
אני ידעתי שזה הולך להיות עד כדי גרוע.
אני ידעתי שאני כנראה לא אראה את משפחתי עוד פעם ברגע שזה יקרה.
אבל הכי גרוע זה שהייתי צריך לבחור האם אני מציל את עצמי או את אחד מבני משפחתי, ואני בחרתי בעצמי, אני מצטער על הרגע הזה כל כך, לקחו אותי למחנה עבודה, הבטיחו לי שלא יהרגו אותי.
אני מצטער שאני בחרתי בעצמי הייתי צריך להציל את שמעון, ועכשיו, עכשיו הוא בטח כבר לא בין החיים.
אני זה שהייתי צריך למות,
אני! , לא הוא! אני! .
אני מקווה שיהרגו אותי כך אוכל להיות איתו ביחד ולא אצטרך להשתגע מדאגה אליו.
מרים ורות במחנה עבודה, הייתי צריך להציל אותו שישימו אותו במחנה עבודה ואני אמות, לא הייתי צריך להציל את עצמי.
אבל עכשיו הפחד הכי גדול שלי הוא שמרים תגלה, אוי מרים, בתי האהובה, הייתה כל כך מחוברת לשמעון הקטן, הם השלימו אחד את השני, והם מעולם לא רבו, אם נצא מכאן בחיים, איך אוכל לספר לה שגרמתי למותו של אחיה הקטן.
היא תשבר, מרים הקטנה שלי תשבר.
והדבר שאני הכי מצטער אליו הוא שיש בי עדיין את התקווה שאני לא אמות, אפילו אם זה אומר להקריב את משפחתי היקרה.
אני מקווה ששמעון במקום טוב יותר עכשיו, ושרות ומרים גם הן במצב טוב.

פרק 5 - שמעוןאני צופה בכולם מלמעלה, צופה בהם סובלים, כל משפחתי מנסה להוציא את המיטב מעצמה, לצערי, אני זוכר הכל היטב, היישר מההתחלה, הכל התחיל כשאני ומרים שיחקנו בחדרה, שמענו דפיקה בדלת אדם שנשמע כבן 40 צעק ”משטרה, לפתוח מיד”, ידעתי שהיום הזה יגיע, כולם הזהירו אותי.
מרים אמרה לי להתחבא מתחת למיטה, היא ירדה למטה. הם התחילו לומר את שמותיהם. אבי היה באמצע משפטו כאשר החלטתי שאני יורד למטה, ידעתי שזה סיכון שאני לוקח אבל העדפתי לקחת אותו, אפילו שידעתי שזה עלול לקחת אותי למותי.
ירדתי למטה, ולקחו אותי למחנה השמדה, הייתי הבא להיכנס לתאי הגזים ופתאום.
הגיע הנאצי שאחראי על המחנה השמדה, הוא אמר שאמנם אני קטן אבל הוא מכיר אותי, היה הוא האבא של חברי הטוב ביותר, הוא לקח אותי לעבוד במגדל השמירה במחנה העבודה.
ועכשיו אני צופה במשפחתי מלמעלה, ממגדל השמירה. צופה בהם סובלים.

פרק 6 - הסקרנות הרגה את החתול...הלוואי.
המילה היחידה שאני מסוגלת לחשוב עליה עכשיו היא הלוואי.
למה? , אתם בטח שואלים..
ובכן, זאת מפני שאני איני מוכנה לקבל את העובדה שאחי הקטן בטח מת כבר.
הלוואי ולא הייתי כאן, הלוואי ויכולתי להציל את אח שלי, הלוואי והיטלר, יימח שמו, לא היה עולה לשלטון, הלוואי ויהודים יכלו להמשיך לחיות בשלום בין כל שאר הדתות.
הייאוש שובר אותי, מעולם לא הרגשתי ככה, אתמול בכיתי כל הלילה, אני כל הזמן רואה ילדים מתים, ואני לא מסוגלת יותר, לא אני לא, זה קשה, . הרבה יותר מידי, כאילו, כאילו יש הרבה פחות בחיים ממה שחשבתי, כאילו יהודים מעולם לא היו אמורים לחיות בשלום בין כל שאר הדתות.
וזה גורם לי לחשוב, מה אם, מה אם באמת אנחנו נוראים, מה אם העם שלי, אני, כולנו, באמת סתם אנשים רעים עם אף גדול, אני מקווה שזה לא ככה, אני באמת מקווה, כי אם כן, אז אין לי עוד סיבה להמשיך להיות כאן.
והאם אני עוד אמורה להישאר בחיים, כי אם לא, אז אולי כדאי שאני אגמור את זה, כאן ועכשיו, ואז אוכל להתאחד עם אחי הקטן והיקר ללבי, כן, אני מאמינה שכן, אבל, עוד אצטרך לחשוב על זה.
כי בינתיים, ישנן בשבילי שתי אפשרויות, להמשיך לחיות בידיעה שיש סיכוי גדול מאוד שאהיה לגמרי לבד לאחר המלחמה, או שאהיה שם למעלה יחד עם אחי היקר..

פרק 7 - אנחנו לא גזע נחות!אני קרוי על שם סבי, שמעון.
כל הזמן היו אומרים לי שאני דומה לסבא שלי, הלוואי והכרתי אותו, מספרים לי הרבה עליו, אומרים שהוא היה "תולעת ספרים", שהוא היה חכם, מעניין איך הוא נפטר, אני מתגעגע אליו.. אפילו שלא הכרתי אותו.
כל פעם שהזכרתי אותו אמא הייתה בוכה, הוא בטח היה יקר לה.
אני מקווה שטוב לו שם, כי לי לא טוב כאן. כן אמנם ניצלתי, ואני שמח על כך כל יום ויום, אך משפחתי לא איתי, ואני כל כך עצוב, מפני שככל הנראה לעולם לא אזכה לראות את משפחתי שוב.
למה, למה, למה, למה אנחנו כאן? , למה רודפים אחרי יהודים, למה יש גטו, מחנה השמדה ומחנה עבודה, למה גורמים לנו עוול? , למה? , מה עשינו להם רע? , אני יודע שמעולם לא ירדתי עליהם כי הם נוצרים, קתולים, מוסלמים, מעולם לא! , אז למה אנחנו היהודים שונים מהם? , למה אותנו מותר לרדוף, לקלל, להרביץ.
ימים ספורים לפני שלקחו אותי לכאן, הלכתי ברחוב, והייתה אישה עם ילדה קטנה ברחוב הולכות מולי, הילדה הקטנה הסתכלה על הטלאי הצהוב שעל חולצתי, הצביעה עליי ואמרה לאימה "אמא תראי יש לו כוכב על החולצה, זה כי הוא היה ילד טוב בבית ספר, גם אני רוצה כזה, אני ילדה טובה!".
אמא שלה הסתכלה עליי ואמרה לה "אל תסתכלי, הוא יהודי!" ואז היא תפסה לה ביד ולקחה אותה בריצה.
הרגשתי עלוב, כאילו אני רשע, אפילו שידעתי שאני לא, זה פגע בי עמוק בלב, עמוק מאוד.

פרק 8 - יש גם נאצים טובים! ?!סוף סוף, סוף סוף אני בת 16, אני עדיין בגטו, כלומר, שאני לא יכולה לחגוג.
אלוקים, שמור עלינו, אנא ממך בבקשה, תן לי ולמשפחתי את הכוח להצליח לשרוד את המלחמה, תן לנו את הכוח להמשיך לחיות, אפילו עם הצלקת שבליבנו.
השכן שלנו חלק מהאגודה הנאצית, הוא עובד בגטו שאני נמצאת בו, ובנוסף הוא אביה החורג של חברה טובה שלי, שהייתי הולכת איתה לבית הספר כל יום, אפילו שהיא קטנה ממני בשנה, מסתבר, כי היא ביקשה ממנו לשמור עליי ולדאוג שאני אהיה בסדר, וכן הוא עשה.
הוא אמר לי ששולחים אותנו לגטו שממול, אני בכיתי, אבל אז הוא אמר כי בגטו ממול עובד אבא של חברו הטוב ביותר של אחי הקטן, ושהם בקשר טוב, וכשאגיע לשם הוא ייקח אותי למגדל השמירה, שם נמצא אח שלי. הוא יבריח אותנו יחד איתו במזוודה שלו, ונלך לבית של משפחה נחמדה, משפחת לינדאו, אנחנו נצטרך להעמיד פנים שאנו הילדים שלהם שהם אימצו, עוד לפני המלחמה, מסתבר שזה באמת כך, הם דיברו עם ההורים שלנו, והם אימצו אותנו מהם, כך שאנחנו באמת הילדים שלהם, הם אמרו להם שסתם שיחקנו אצלם בבית עד שהילד שלהם יחזור מהצבא.
אני לא אוהבת לשקר, אבל לא הייתה לי ברירה, רצינו לחיות. זו הייתה מתנת יום ההולדת הטובה ביותר, טוב, אולי לא כל כך, מפני שמנחם, הולך למחנה ההשמדה, ואולי הוא לא יחזור, לפחות כך חשבתי, עד ש.....

פרק 9 - האם אי פעם אחזור להיות מרים?הוא לא יחזור... לפחות כך חשבתי... עד שמישהו דפק על הדלת, זה היה מנחם, לא הבנתי, איך זה קרה?! , איך הוא ברח?! , איך הוא הצליח לברוח?! , כל מחשבות אלו עברו בראשי תוך שנייה אחת, ומיד אחר כך, קפצתי עליו בחיבוקים, לא חשבתי שהוא יצליח לברוח, לא חשבתי שאנחנו נפגש שוב.
שאלתי אותו איך הוא הצליח לברוח והוא רק ענה לי: "אני קוסם, מה לא ידעת?", צחקתי עד אינסוף, אני אוהבת את התשובות והבדיחות הנפלאות שהוא תמיד מספר.
הוא מתחזה לאחי הגדול, ועכשיו אצטרך לקרוא לו ולשמעון הקטן בשמותיהם הבדויים למנחם קוראים מעכשיו היינריך, ולשמעון פיטר, ולי, לי קוראים הלנה מעכשיו.
אני לא אוהבת את זה שאני צריכה להתחזות למישהי אחרת, אבל, זה לטובתי אז אני עושה את זה בכל זאת.
אני לא יודעת מה עם ההורים שלי, כלומר, ההורים האמיתיים שלי.
שמעון כל הזמן שואל מתי אמא ואבא יחזרו, ולמה חייבים לקרוא לו פיטר.. ואני מסבירה שאיני יודעת מה עם הורינו או היכן הם, ושחייבים לקרוא לו פיטר מפני שאנשים רעים רודפים אחרינו ואסור להם לדעת שהם יהודים שדברים רעים יקרו לנו, הוא עוד קטן, וקשה לו להפנים עם זה שאנשים מחשיבים את היהודים אנשים רעים שיעודם הוא מוות אכזרי וכואב.
עברו כבר כשנתיים, אהיה בת 17 מחר.
מתי זה יגמר? , מתי לא אצטרך להעמיד פנים יותר? , האם אחזור להיות מרים? , אשר היא ילדה קטנה, תמימה ומלאת שמחה כמו שהייתי, ככל הנראה לא אהיה, אך הציפייה עוד בתוכי! .

פרק 10 - מצאו אותנו!מצאנו אותנו, לכל השדים והרוחות, הם מצאו אותנו, טוב הם מצאו את מנחם ואת אח שלי, הם מצאו את אח שלי! . הם לקחו את כולם, לעזאזל! , למה הם לקחו אותם, למה הם לא לקחו אותי, למה את אחי הקטן, למה? , למה? , למה? .
שמעון ומנחם חזרו לגטו וורשה, אבל המשפחה שהסתירה אותנו, הלכה למחנה ההשמדה, ועכשיו הם כבר לא בין החיים יותר.
כל שמחת חיי התפוגגה עכשיו.
הבית של משפחת לינדאו לא גדול במיוחד, מטבח קטן, קומה אחת, סלון ובו כורסה אחת וספה אחת, ללא טלוויזיה, ועם שלוש חדרי שינה בלבד.
אבל עכשיו, עכשיו הבית של משפחת לינדאו נראה כל כך גדול, מפני שזו רק אני כאן..
לאן מועדות פני איני יודעת, איך אוכל להשיג דבר מה להכניס לפי הרעב גם זאת איני יודעת, איך אשרוד, טוב, זוהי שאלה שאף אדם שהנאצים מתעבים אינו יודע..
טוב רק עוד, אלוקים יודע מתי, תגמר המלחמה הארורה הזאת.
ועד אז, תאחלו לי הצלחה, כי מי יודע עד מתי עוד אשאר על העולם הקטן הזה...
איני יודעת מה אעשה כאן, איני יודעת אם הם יחזרו, ואם כן איני יודעת מה אעשה...
אוי אלי, הם חזרו, אכנס לארון הבגדים, בתקווה גדולה שלא ימצאו אותי.
אני שומעת שני אנשים, את השוטר הרשע מהיום בו לקחו אותנו לגטו, ועוד מישהו שאיני מזהה.
”פיטר, תסרוק את החדר, עכשיו! ”.
אפתח מעט את הארון בשביל לראות אם הלך, אוי אלי, הוא אינו הלך והוא ראה אותי.
"ששש.. אל תדברי, לא אגלה את מקום המצאך, איני אפגע בך, רק תהי בשקט, דממה. " אמר לי פיטר.
"אין כאן דבר, אבא" צעק.
אלוקיי, תודה לאל ששלח אליי את פיטר ולא את אביו.

פרק 11 - לאן מועדות פניי?לא נשאר לי עוד הרבה אוכל, אצטרך לחסוך בו, ולקוות שאשרוד..
אני כבר מעל שבוע כאן, בבית משפחת לינדאו, נשארה לי רק פרוסת לחם אחת ותפוח אדמה אחד, לא אוכל לבשל אותו מפני שבקומה מתחתי גר אחד הנאצים הנאמנים ביותר להיטלר, והוא יודע שלקחו משם את המשפחה.
ולכן אוכל את תפוח האדמה הלא מבושל כרגע ולא אוכל ארוחת ערב ומחר בבוקר אוכל את פרסות הלחם היבשה שנשארה.
*דפיקה בדלת*
מי דופק בדלת בשעה זו? רגע, למה מישהו דופק בדלת, זאת אומרת שישנו אדם אשר יודע שיש כאן מישהי.
ארוץ להתחבא מתחת למיטה בחדרי. אני שומעת את הדלת נפתחת..
ושומעת אני את קולו של הנער אשר בא עם אביו לפני כמה ימים: "ילדה, ילדה, צאי נא ממחבואך אני איני עם אבי, באתי בכדי להביא לך דבר מה לאכול... בבקשה תצאי נא".
החלטתי לצאת, אין לי יותר מה להפסיד, לא נשאר לי אוכל גם ככה..
*מריה יוצאת*
יצאתי מתחת למיטה, לאחר מכן יצאתי גם מהחדר מבלי להסתכל לאחור ומבלי להרהר בהחלטתי..
ובכן, זה אינו היה רק הילד, היה שם הילד ואביו החייל של היטלר.
הם אמרו לי שמותר לי לקחת רק דבר אחד, התכוונתי לקחת את השרשרת של אמי, אז הלכתי אל החדר שלי וניגשתי אל התיק והתלבטתי האם לקחת אותה או לא...
"קדימה ילדה תמהרי, עכשיו! "
החלטתי לעשות דבר אחר במקום, אספתי את כל כוחותיי. החדר שלי בבית משפחת לינדאו הנמצאת בקומה החמישית, לקחתי את הסיכון, וקפצתי...

פרק 12 - מוות! - פרק אחרון בספר!"אני אדאג לך אל תדאג, אני אשמור עליך, אני אדאג שלא תפגע אני אשמור עליך חי גם אם זה יעלה בחיי, רק תסמוך עלי, התוכל אתה? " אמרתי לו.
"אני סומך עליך, מנחם" אמר לי שמעון הצעיר.
כעבור שעות אחדות, הייתה זאת כבר שעת לילה מאוחרת, ולכן בא רק חייל אחד לקחת אותנו.
ביקשתי מהחייל שלא ייקח את שמעון, כמובן שהוא לא הקשיב אז אמרתי לו שאני מוכן לקבל עונש כפול בתמורה לכך ששמעון יוכל ללכת, הפעם הוא הסכים הברחתי את שמעון אל מחוץ למחנה ההשמדה ואמרתי לו לברוח הכי רחוק שהוא יוכל אך בשום פנים ואופן שלא ייכנס לתוך עיר או כפר ושלא ידליק אש כי רק כך הוא יוכל להינצל, לאחר מכן חזרתי אל החייל והוא אמר לי "ובכן, אם כך מגיע לך עונש כפול, אבל לפני כן אני אשלח אותך להתקלח", אני כבר את הסיפור על מקלחת המוות מכיר, לכן ידעתי שאני חייב לברוח בכדי להציל גם את מרים. אז שנייה לפני שנכנסתי אל המקלחת בעטתי בראשו של החייל הכי חזק שאני מסוגל, וברחתי הייתי צריך לברוח דרך הגדר, בניסיון לעבור מתחתיה לא הצלחתי אז החלטתי לעלות מעליה, תפסתי בגדר החשמלית והתחלתי לטפס, אחרי שעברתי לצידה השני והתחלתי לרדת ממנה, החייל תפס אותי דרך הגדר מהחולצה והדביק אותי עליה, כל גופי הקדמי כולל פני נפצעו מהגדר הארורה, בעטתי בו בבטן בחוזקה וברחתי, אך אני איני ברחתי אל היער אלא לכיוון בית משפחת לינדאו בכדי להציל את מרים...
אני רץ הכי מהר שאני יכול, מדמם מכל גופי, אך איני מרגיש את הכאב רק את הרצון להציל את מרים ולא יותר מזה, אז אני רץ ורץ ואני לא מפסיק לרוץ..
כאשר הגעתי לשם ראיתי מישהו שוכב על המדרכה מדמם כולו, כאשר התקרבתי ראיתי כי זו מרים, "אוי לא, אוי אלי, למה? למה מרים? , למה לקחת לי דווקא את האדם היחיד שהיה מסוגל לתת לאושר לחזור לחיי? , למה?" צעקתי מילים אלה אל השמים בחוזקה, נשכבתי לצדה של מרים, חיבקתי אותה, ונישקתי אותה, נשיקת אמת, נשיקה של שלום.
וכך סיפורי הקצר נגמר, בעודי בן 19, צעיר ומאוהב.

אדווה . עקוב אחר אדווה
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
סיפורים אחרונים
3% הצעה ההלוואה, חלים כעת
3% הצעה ההלוואה, חלים כעת
מאת: Aminu Mustapha
היפה והאופה
היפה והאופה
מאת: אביטל סיאני
"תתפור את עצמך אליי"
"תתפור את עצמך אליי"
מאת: אורורה כותבת
האקס עם ההפתעה
האקס עם ההפתעה
מאת: Yamyi gazit
מומלצים מהמגזין
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי