כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

Punch line in the Heart

את פשוט שכחת מה זה לאהוב. הלב שלך מכוסה בכל כל הרבה חומות שכבר בקושי שומעים אותו!

זה קשה לנחם לב חלש. ולנטע היה כזה. לפחות כך חשבתי כשהיא בכתה. ובכתה. ובכתה. קרוב לשעתיים. לא כולל את אתמול, שהסתכם ביום שלם של דם יזע ודמעות. ישבנו על המיטה שלי, שנראתה כמו אחרי פוגרום. ערימה של ניירות טישו מפוזרות על הסדין שראה ימים שמחים יותר, חבילת עוגיות פתוחה שניסתה "לנשום" מתחת לרגליים של נטע וכריות מעוכות מפוזרות לארבע רוחות השמיים. וכל ה"סאגה" רק בגלל שנפרדה מאיתי שלשום והפעם לטענתה, זה סופי. "החודשיים היפים ביותר של חיי", מלמלה והוסיפה "הוא לא באמת רוצה אהבה. ולמה? הו למה התאהבתי דווקא בגבר עם מום רגשי. הוא פשוט זרק אותי לכל הרוחות בלי למצמץ!". ואני, התאפקתי בקושי רב לא לגלגל עיניים, לא להעיר הערות ציניות ולא לקום ולעשות משהו אחר עד שהבכיינית תסיים לדמוע. ומאחר ואני בגמילה מציניות עשיתי בדיוק ההפך. נתתי לה את הזמן לבכות, ליטפתי עם מילות נחמה שלא ממש עזרו ונתתי גם זמן לשתיקה. ראיתי כל כך הרבה דמעות שהיה רגע, שהרגשתי שגם העיניים שלי מתכסות בנוזל המלוח הזה שאני לא ממש אוהבת, רק שאצלי זה היה מ-עצבים. "אוף איתך!" מלמלתי ולקחתי טישו, הפעם בשבילי. "עד מתי תדלפי? לא הגיע הזמן לסתום חורים?". הרגשתי שאני מתחילה לאבד את הסבלנות. אלוהים! כמה אפשר לבכות? והיא, רק נתנה לי מבט מעיניה היפות, קינחה את אפה בפעם המי יודע כמה והמשיכה לבכות. "נטע, ממי... די לבכות" הפצרתי בה שוב לאחר עשר דקות והיא בתגובה טמנה את פניה בכר שלי. לקחתי נשימה ארוכה וליטפתי את שיערה החלק. בהמשך פשוט חיפשתי מה לעשות ולכן קמתי להכין לנו עוד קפה, תהיתי מי זה ה-איתי המיותר הזה ששבר לה ככה את הלב. מעולם לא פגשתי אותו, רק תמונה בפייסבוק שנטע הראתה לי בהתלהבות שבוע אחרי שהכירה אותו. אם היה נופל לי בידיים הייתי מחליפה איתו כמה מילים חותכות. נאנחתי בשקט בעודי מדמיינת אותי חונקת אותו בשתי ידיי על שלקח לי את החברה השמחה שלי. כשחזרתי לחדר, הבטתי בנטע השבורה וקול פנימי לחש לי: "סבלנות...". לשמחתי היא התרוממה ממצב הפיתה שלה וביקשה שנצא לעשן.

כשישבנו בגינה, שוב הייתה שתיקה. אני ויתרתי על הסיגריה כי הקצבתי לעצמי עד הגמילה הגדולה, לעשן עד חמש ביום. "האמת, אני לא באמת מצפה שתביני אותי". היא אמרה לפתע וחיממה את ידיה עם כוס הקפה. "מדוע שלא אבין?" שאלתי והיא גיחכה. הבטתי בה בתמיהה. בנטע השבורה עם הגוף המושלם והפנים שכל גבר היה רוצה לנשק והיא, קראה את מחשבותיי, לא לפני שהביטה לי עמוק בעיניים. "את יודעת מה הבעיה שלך? שאת, כן את! פשוט שכחת מה זה לאהוב. שכחת מה זו אהבה. הלב שלך מכוסה בכל כל הרבה חומות שכבר בקושי שומעים אותו! אז אני לא באמת מצפה שתביני שכואב לי כי נפרדתי מגבר חלומותיי שאני עדיין אוהבת!". אוו. לזה לא ציפיתי. "זה מה שאת חושבת?" שאלתי והשתדלתי לא להיעלב. "כן!" היא ענתה והפעם בקול רם. "הכל אצלך זה חפיף, קל, שטויות, יאללה, דפדפי! החיים לא עובדים ככה! לפעמים הם קצת יותר מורכבים".
"אה לא?"
"הנה, התחלת עם הציניות שלך! לא! אנחנו בני אדם ולא רובוטים! שכואב אז בוכים. שקשה אז עצובים ש..."–
"לא, תני לי. כשמחים אז צוחקים..." הרשתי לעצמי לזרום עם מה שנשמע לי כמו התחלה של הרצאה מיותרת. לשמחתי נטע צחקה הפעם כי תכלס, היא מכירה אותי שנים ויודעת שאני לא לידה בשביל לעצבן אותה. "את פשוט בלתי אפשרית. לפעמים אני חושבת שנולדת אישה בטעות".
"וואלה..."
"כן. חסר לך רק זין בין הרגליים ואת לגמרי... דיברתי על זה גם עם ליאת ושרון והן הגיבו אחרת ממך".
"איך הן הגיבו?"
"הגיבו כמו... כמו... כמו שנשים מגיבות! מלטפות, מקשיבות, מנחמות, בוכות... יודעת? ככה".
"אויש באמת! גם אני עשיתי את כל מה שציינת במשך שעתיים!" אני מוחה בתוקף.
"נכון. אבל סבלת מכל רגע. חיכית לרגע שאהיה אחרי, שנוכל לעשות משהו אחר כי אין לך סבלנות לזה. תודי!" היא ממשיכה להיות כל כך צודקת ואני מודה בסופו של דבר. "כן אני מודה, אין לי סבלנות לדרמות. מה שהיה היה. יום אחד לבכי וממשיכים הלאה".
"נפלא לך. אבל לא כולן בנויות כמוך, חושבות ומתנהלות כמוך".
"ידוע. אבל זה לא הופך אותי לחברה לא נאמנה ומכילה..." אני מתחילה לנגן לה על הרגשות והיא לגמרי בפזמון שלי. "חס וחלילה. את החברה הכי טובה שלי! לא הייתי מחליפה אותך בחיים. אבל את פשוט, שונה... וזה בסדר. לפעמים את מעצבנת אבל אני אוהבת אותך, אוהבת כמו שאת". היא מסכמת ושולחת לי נשיקה באוויר. "טוב, מה עכשיו?" אני שואלת ומקווה שהיא רוצה לצאת. "רגע" היא ממלמלת כשהיא שקועה עמוק בנייד. "מה את עושה?" אני שואלת. "בודקת אם הוא מחובר בפייסבוק". היא עונה בלי בושה ואני מביטה בה ומשתדלת לא להגיב. בסוף אני לא מצליחה להתאפק. "נו! באמת! את מי זה מעניין?"
"אותי". היא עונה בשלווה. "ואם הוא מחובר? אז? במה זה תורם להשכלה שלך?" אני שואלת ובאמת מנסה להבין אבל נטע לא מכבדת אותי בתשובה. כעת היא נכנסת לקיר שלו לראות אם העלה משהו חדש. אז גם אני לוקחת את הנייד שלי ובודקת הודעות. בפייסבוק מחכה לי הצעת חברות בשם איתי. הוא נראה לי מוכר ולוקח לי 3 שניות להבין שזה איתי של נטע. בתיבה מחכה לי הודעה: "עכשיו אני יכול לומר לך, שאני עוקב אחריך כבר הרבה זמן. נדלקתי עליך אש. את פצצה שאין דברים כאלה. אפילו עזבתי את חברה שלי בשבילך. חח. רק מקווה שאת לא מכירה אותה כי אני רואה שהיא חברה משותפת שלנו".

(כל הזכויות שמורות)

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

סופרת מילים עקוב אחר סופרת
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
סופרת מילים
שתיקה
שתיקה
מאת: סופרת מילים
כשיש לו רעב
כשיש לו רעב
מאת: סופרת מילים
לב אחד
לב אחד
מאת: סופרת מילים
האחרון שאני רוצה לאהוב
האחרון שאני רוצה לאהוב
מאת: סופרת מילים
סיפורים אחרונים
ל״ג בעומר
ל״ג בעומר
מאת: Haggai Reznik
הבחורה שאנסתי 3
הבחורה שאנסתי 3
מאת: LIHI #7
להיות כאן תמיד
להיות כאן תמיד
מאת: Bateli Aya Yamran
בואי נשאר הכל, רק לא ביחד.
בואי נשאר הכל, רק לא ביחד.
מאת: חורף .
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
מומלצים מהמגירה
צעצועים
צעצועים
מאת: שבורת כנף
אני כועסת
אני כועסת
מאת: שבורת כנף
מחר יהיה טוב
מחר יהיה טוב
מאת: שבורת כנף
"אני אוהב אותך"
"אני אוהב אותך"
מאת: שבורת כנף