כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

כרטיס לכיוון אחד.

בריחה מהצרות, ככה זה מרגיש.

"יאללה נו אנחנו מאחרים"
"אני בא!"
נסענו לשם באופניים, אני ולינה אחותי. כשהגענו שמעתי את אבא שלי מדבר מעל קברה עם כל המשפחה.
"עמליה, היית לנו לבת, אחות וחברה.
ילדה מופלאה שאין כמותה.
עמליה שלנו, לא נשכח אותך לעולם. אוהבים אותך." הוא פרץ בבכי ולא יכל להמשיך לדבר.
"אתה בסדר?" לינה שאלה אותי וחיבקה אותי חזק חזק.
"אני לא מאמין שזאת היא ולא אני.. איך זה קרה? איך אני יצאתי בלי שריטה והיא.."
"אל תאשים את עצמך, הכל יהיה בסדר אנחנו נעבור את זה יחד."
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חזרתי הביתה ופשוט כל מה שרציתי זה להתאבד. לקחת את החיים שלי ולסיים אותם. אני לא יכול לדמיין את חיי בלעדיה, בלי אחותי, בלי התאומה שלי.
מקווה שלינה צודקת, שנעבור את זה.

לאחר 8 חודשים..

"מזל טוב!" ירדתי במדרגות לסלון וכולם צעקו.
"מה מה קורה פה? בשבילי?"
"נו ברור אז בשביל מי? המשפחה שלי אומרת. וכמובן שאבא שלי יגיד כמה מילים..
" התכנסו כאן היום, כדי לחגוג לילד שלנו, דויד, יומולדת. אנחנו מאחלים לך הרבה אושר, שמחה ואהבה, שתמצא את האחת." תמיד שנאתי שמדברים איתי על "למצוא את האחת", מה הם כבר יודעים. "אני יודע שהיום זו הפעם הראשונה שאנחנו חוגגים ומתכנסים לאחר המקרה, אבל חייבים להמשיך בחיינו, זה מה שעמליה הייתה רוצה.
זו הפעם הראשונה שאני חוגג בלי אחותי עמליה, אני גדל, בן 18 והיא נשארת בת 17 לעד.
"לחיי דויד!"
אחרי שסיימנו לשתות כוסית ולדבר עם המשפחה, אני ואחים שלי הלכנו לחצר האחורית, לשבת ולדבר. אחים שלי, שמעון ודין, אחי הגדול שמעון בן 20 בצבא בקרבי ונשוי, המשפחה אמנם רצתה שילמד תורה אבל הוא הצליח לשלב את החיים הקרביים עם התורה, אחי הקטן דין בן 14 לומד בבית ספר דתי, כבר מגיל קטן היו מלמדים אותנו לתורה כאילו שזה הדבר הכי חשוב, תמיד שנאתי את זה אבל יש לי סיבה. אחותי הגדולה לינה בת 19 סיימה תיכון ומאורסת, כמובן הרי בגיל שלנו אצל דתיים צריך להתחתן בגיל מוקדם ולהביא ילדים כמה שיותר מהר, אצלי גם אחי וגם אחותי כבר מתחתנים ועוד מעט הזמן שלי, למצוא את האחת ולהתחתן, אבל הם לא מבינים, אף אחד לא מבין, רק אחותי התאומה הבינה, עמליה אבל גם היא כבר לא יכולה לעזור. אבא שלי, ישראל, רב עם תלמידים ואמי נועה עקרת בית, לאמי היה סרטן מאוד רציני ברחם וכולנו חשבנו שהיא לא תשרוד אבל היא עברה את זה ונשארו לה כמה הקרנות אחרונות. היא שרדה וניצחה את הסרטן אך במחיר כבד, היא לא תוכל להביא ילדים, מאז היא ואבי התרחקו וכך גם מכולנו עוד עם המקרה של אחותי.. מה שבטוח שאני לא יכול לגרום לעוד שבר במשפחה. אהבתי לדבר עם האחים שלי, היה לנו קשר חזק תמיד אבל ביני לבין אחיותיי הקשר היה שונה, מיוחד וחזק הרבה יותר מכל קשר שקיים בעולם, הן היחידות בעולם שסמכתי עליהן בכל דבר, גם על הסוד שלי.

זה היה בחורף, המקרה, הייתי עם שתי אחיותיי באוטו, אחרי שלינה קיבלה את הרשיון נסענו לחגוג לה רק אנחנו, שום דבר לא הכין אותנו למה שקרה.. לאחותי עמליה קנו פעם אחת מצלמת וידאו ליומולדת ומאז היא הייתה מצלמת את הרגעים הכי טובים בחיים שלה.
"אז, היום אנחנו נמצאים באוטו השווה של ההורים עם שני האנשים האהובים עליי בעולם!"
"את כזאת קיטשית עמליה." צחקנו בקול ביחד. החיבור בינינו היה מדהים, הכי חזק בעולם.
"בכל מקרה, אנחנו נוסעים לחגוג ללינה את הרשיון שלה ושעכשיו היא תוכל לקחת אותי לכל מקום"
"את חיה בסרט"
"שקט, דויד מה יש לך לומר לנו?" היא כיוונה אליי את המצלמה, היא תמיד הייתה עושה את זה כאילו היא מראיינת, היא הייתה טובה בזה.
"אני רוצה להגיד, שעדיף שבפעם הבאה ניקח את האוטובוס." אני ומעליה צחקנו, מי ידע שלא תהיה פעם הבאה..
"אוי שתקו כבר מפגרים" לינה צחקה עלינו.
ישבנו במסעדה האהובה עלינו איפה שתמיד היינו יושבים כשהיינו חוגגים משהו יחד, כמו סיום הלימודים של לינה, בדרך חזור הביתה, עמליה התעקשה שניסע להר כי לשם האוטובוס לא היה מגיע ותמיד היינו עצלנים מדי בשביל ללכת ברגל. היא רצתה לצלם את כל הנוף מלמעלה אבל כבר החשיך והיה קר כלכך וניסינו לשכנע אותה שלא אבל.. נסענו, להר. הנוף היה מרשים ומדהים כלכך כמו בציור, לראות את כל היער החשוף ואחריו את העיר מוזהבת מכל האורות של הבתים.
שתי האחיות שלי, הן השתיים היחידות שידעו את האמת עליי, האמת שניסיתי להדחיק כלכך הרבה זמן, הן ניסו לשכנע אותי באותו לילה לספר לאחים ואז לההורים, "אין לך מה לפחד, הם יקבלו אותך כמו שאתה בדיוק כמו שאנחנו מקבלות, אין בזה שום דבר רע." עמליה ולינה תמיד היו אומרות לי את זה, אבל זה קשה יותר ממה שזה נראה. אמא שלי באותה תקופה הייתה עם הסרטן, איך הייתי בא אליה עם כזה דבר. אבל הבטחתי שאנסה. הבטחתי שאנסה לספר את האמת עליי, שאני לעולם לא יוכל להתחתן עם אישה כמו שהם רוצים ומצפים שאני אעשה, שהדת זה לא המקום בשבילי, לאנשים כמוני, הדת זה לא מקום שמקבל את השוני, לפחות לא אצל משפחות כמו שלי, הדרך היחידה לצאת מהארון זה לצאת מהדת אבל לא רציתי להשאיר את אחיותיי לבד, בלעדיי.
בדרך חזרה הביתה התחיל גשם חזק, הכביש היה רטוב וחלקלק, עד שבסוף, בפנייה ימינה ממורד ההר, לינה סובבה את הההגה חזק מדי ולמזלנו, במקום להדרדר עם האוטו אל תוך היער במורד ההר, משאית בדיוק פגעה בנו. למזלנו? אולי למזלי ולינה, לינה יצאה עם פגיעות קלות ואני מעט ואף שריטה, אבל עמליה, באותה השנייה לא שרדה את הפגיעה החזיתית בדלת שלה, היא מתה. ככה סתם, בלי שום סיבה. פשוט מתה.

"דויד, שוב אתה חולם בהקיץ? בוא כבר. חותכים את העוגה."
"אני בא אני בא" אין פעם שאני לא נזכר במקרה הזה, אין פעם שאני לא מדמיין מה היה קורה אם, אם היינו נוסעים באוטובוס, אם אני הייתי יושב במקום של עמליה, אם לא היינו נוסעים להר הזה בכלל. כמה האשמתי את עצמי, יום וליל רק האשמות, ועכשיו? אני צריך לחגוג את היומולדת שלי? מה משמח בו בכלל? שאני גדל לגיל 18 ואחותי התאומה נשארת 17 לנצח? איפה השמחה, איך אתגבר עליה? היא הייתה הכי קרובה לליבי, ידעה עליי הכל ואני עליה.
מאז אותו המקרה הפסקתי להאמין, להניח תפילין. אף אחד לא יודע את זה חוץ מלינה, היום שגיליתי את האמת עליי הפסקתי להאמין באלוהים כי ידעתי שחתונה עם גבר זה לא משהו שהוא ייקבל, כמה סליחות ביקשתי ממנו, אבל לא יכולתי לשקר לעצמי יותר. מאז הלילה בו אחותי מתה, הפסקתי לגמרי כל דבר שקשור לדת, כל עוד הוריי ומשפחתי לא יודעים זאת אני בטוח.

דניאל, סתם מישהו מהכיתה, יושב שתי שורות מקדימה מימן ליד החלון, אין דקה שאני לא מסיט מבט אליו, מדמיין אותנו ביחד אבל רק המחשבה על כך כבר מגעילה אותי, כל חיי גדלתי שהדברים האלה אסורים, אולי הסיבה שזה כלכך "אסור" אצלנו זה מה שגרם לי להיות חלק מזה.
דניאל הוא מוצהר, כולם יודעים את זה עליו, חוץ מהמשפחה שלו, הם יודעים אבל מתכחשים לעובדה ויש לנו עוד כלכך הרבה במשותף.
נשף הסיום מתקרב, עוד ממש שבוע וחצי, אני זוכר איך עמליה תמיד הייתה אומרת לי שאני ודניאל נרקוד יחד אבל ידעתי שהיא סתם מנסה לשמח אותי.
"דויד, אתה חייב להציע לו כבר! תדמיין את זה, רק אתה והוא, באמצע הרחבה, רוקדים, מתחבקים, ובעתיד אתם תהיו ביחד! נשואים עם ילדים"
"שששש עמליה, שלא ישמעו, הקירות כאן דקים גם ככה וחוץ מזה את יודעת שזה לא יקרה, עדיף לא לחשוב על זה בכלל."
"אני יודעת שאתה מפחד, אבל מגיע לך להיות מאושר." המילים האלה, להיות מאושר, מגיע לי? באותו יום האמנתי שכן אבל מאז מותה, באשמתי היא מתה. מגיע לי להיות מאושר בלעדיה?
אחרי הלימודים הייתי עוקב אחריו, תמיד הייתה לי הרגשה שהוא יודע והוא פשוט נהנה מזה. אני מקווה שכן.
"בוא איתי שנייה לחצר.." אמא שלי קראה לי לדבר איתי בפרטיות.
"אמא, מה קורה?"
"אני ואבא מתגרשים."
לא האמנתי למה ששמעתי.
"אמא, יש לי שמהו לספר לך." הרגשתי שזה הזמן, או עכשיו או אף פעם.
"כן מה?"
"לא משנה."
"דויד? הכל טוב?" אחותי באה לחצר כשאמא שלי הלכה.
"לא, את ידעת על כל זה?"
"כן.. הכל. מצטערת שלא סיפרתי."

"דויד, אתה נראה מדהים."
"תודה. יאללה את לוקחת אותי?"
"כן ברור, שאני אפספס את היום הגדול שלך? הנשף?"
"כן.."
"הכל טוב?"
"כן סתם.. פשוט, עמליה.. זה גם הנשף שלה."
"כן. אני יודעת, אני מאמינה שהיא מסתכלת עלינו מלמעלה, גאה בנו, אוהבת אותנו ומתגעגעת ורוצה שיהיה לנו טוב. היא גם הייתה רוצה כמוני שהיום אתה ודניאל תרקדו יחד."
"כן ממש."
הגענו לנשף, כל המקום היה נראה ממש מדהים, אורות ומוזיקה טובה, אוכל טעים, אחותי השתכרה שם ואכלה כל הזמן, כולם רקדו. מצאתי את עצמי לבד, יושב על הספסל, מחכה לרגע הריקוד הסלואו שאציע לו לרקוד איתי, אבל גם כשזה קרה, התביישתי, לא יכולתי לעשות את זה. ואז כולם הלכו, נגמר הנשף, כולם יצאו, אפילו דניאל, לאט לאט המקום התרוקן, האורות כבו, פיספסתי את ההזדמנות.
"אני מצטערת דויד, בוא הביתה.."
באנו לצאת מהאולם ואז פתאום מוזיקה שקטה התנגנה מאחוריי, האורות שוב דלקו למרכז, דניאל עמד שם.
"אני קיוויתי שתבוא לרקוד איתי." לא ידעתי מה להגיד, לא יכולתי להוציא מילה מהפה, זה ממש כמו חלום שמתגשם. "אז? אני אחכה עוד הרבה או שתבוא כבר?"
"כן בטח, אני בא." אחותי צרחה מאחוריי מרוב שמחה, ואני ודניאל פשוט רקדנו, התחבקנו ואז הוא נישק אותי.
"חכה, אתה יודע שאני לא יכול להיות איתך."
"אז בוא נברח. עכשיו. רק אני ואתה. לאמריקה, נקנה כרטיס טיסה לכיוון אחד.
"השתגעת? מה פתאום, יש לך חיים כאן."
"איזה חיים? המשפחה שלי לא מקבלת אותי וגירשה אותי מהבית."
"מה? אני לא ידעתי את זה. אני מצטער אבל אני לא יכול לעזוב."
"טוב אם תשנה את דעתך תגיד לך, אני קונה כרטיס טיסה ועוזב איתך או בלעדיך, תחליט. מחר אני עוזב."
יצאנו מהאולם, אני במחשבות שלי, לא יודע מה להגיד, מה לעשות.
"לינה, מה לעשות אני לא רוצה לעוזב גם את עמליה."
"אני לא יודעת.. מה שבטוח, עמליה תהיה גאה בך. על כל החלטה. יהיה בסדר." המילים האלה, יהיה בסדר, תמיד לינה אומרת אותם ותמיד יש לי תקווה מהם, אבל תמיד קורה משהו כשהיא אומרת את זה.

החלטתי לגלות למשפחה שלי, בתקווה שיקבלו אותי כמו שאני.
"אתם יכולים לבוא רגע לסלון כולם?" כולם התיישבו ולינה כלכך שמחה וקיוותה שיהיה בסדר. "רציתי שנייה לספר משהו" כלכך פחדתי מלספר את זה, זה יכול לגרום לעוד שבר במשפחה כאילו אין מספיק.
"אוקי מה רצית לספר?" אמא שלי שאלה. לא יודע איך לספר לה את זה. היא חייבת להבין את זה ולקבל, אי אפשר ככה יותר, לחיות בעולם כזה.
"אוקי, רציתי לספר שאני, אני מתכווון להגיד שכאילו אני." היה לי קשה להוציא את המילים מפה.
"דויד, הכל בסדר, תספר." לינה אמרה ועמדה לצידי.
"אוקי, אני הומו." כל החדר השתתק, אמא שלי יצאה לחצר ואבא שלי גם.
"יהיה בסדר, תזכור את זה."
"לינה, הם יגרשו אותי."
יצאתי לחצר לדבר עם הוריי לקוות שלא יגרשו אבל לא ידעתי מה תהיה תגובתם. לפני שיצאתי שמעתי אותם מדברים.
"נועה, הכל בסדר, נזמין רב שמטפל בדברים האלה והוא יבריא." מדברים על זה כמו אל מחלה. ישר יצאתי אליהם בצעקה.
"לא! שום רב ושום דבר! למה אתם כאלה פרימיטיביים? למה אתם לא יכולים פשוט להבין ולקבל. זה לא שונה. אתם יודעים מה? אם אני לא רצוי אז עדיף שאלך. כלכך פחדתי ליצור עוד שבר למשפחה אבל כבר לא אכפת לי. יש לי בן זוג, קוראים לו דניאל, והאהבה בינינו היא האהבה הכי חזקה שיכולה להיות מכל אהבה קיימת ובטח יותר משלכם."
"תעוף מפה, עכשיו!" אבא שלי צעק עליי.
"אתה לא מתבייש? זה הבן שלכם! אם הוא עוזב אני עוזבת גם." אחותי צעקה עליהם.
"לינה די, תישארי, יש לך את ארוסך הכל טוב תחיי נורמלי."
החלטתי לברוח, לינה לקחה אותי לשדה התעופה ושם דניאל חיכה לי. כרטיס טיסה לכיוון אחד, לאמריקה, הרגשתי שזה כמו בריחה מהצרות. זה באמת מה שזה.
"דניאל! באתי!"
"אני ממש שמח שהחלטת לבוא, אבל הכל בסדר עם המשפחה?"
"לא ממש, אבל אתה צודק, אם אני לא רצוי כאן, למה שאשאר?"
"יאללה בוא, צריך לעלות לטיסה."
"חכה, לינה, אני כלכך אתגעגע אלייך, את חושבת שאני עושה את המעשה הנכון? מה עמליה תחשוב?"
"דויד, אתה מדהים, עמליה בטח הכי גאה בך בעולם ואני גם כלכך גאה בך. אני אתגעגע אלייך כלכך אבל לך, תחיה עם דניאל תהיו ביחד ואל תשכח, הכל יהיה בסדר." התחבקנו ולא רצינו להיפרד, אבל הייתי חייב. "דויד, מה אני אעשה בלעדייך?"
"אני אגיד מה שאת אומרת תמיד, יהיה בסדר, אל תדאגי. אני אוהב אותך תודה על הכל."

לאחר 8 שנים
"עמליה! בואי אנחנו מאחרים לבית הספר! דניאל, תביא את התיק שלה"
"אבא, אני לא מוצאת את הנעליים שליי"
"הנה הם פה בואי."
יצאנו לדרך, לבית הספר, היום הראשון שלה בלימודים, של הבת שלי ושל דניאל, עמליה.
לא חשבתי שזה משהו שיקרה בחיים שלי אבל החיים מפתיעים, הכרטיס טיסה הציל את חיי.

The Inspiration Th עקוב אחר The Inspiration
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
אהבתי
הגב
דווח
The Inspiration Th
The Inspiration Th
תודה❤
הגב
דווח
אורורה כותבת
אורורה כותבת
היי ! ואו . יש לי אינסוף לכתוב ואני לא ממש יודעת מהיכן להתחיל :
הקטע הזה מצמרר בקטע יוצא דופן מכל הקטעים שקראתי אי פעם ❤️ השילוב הטהור והכל כך אמיתי בין משבר למשבר בין מציאות למציאות .. פשוט הרג אותי כמה כואב זה , כמה מצמרר כל החבילה הזאת שנקראת החיים שלהם . כל כך מקנאה בו שיש לו אחיות מדהימות וכאלו מכילות ומבינות ❤️ גם לי יש , אבל זה פשוט מעבר קשה להסביר. ריגשת אותי ברמות מטורפות ! סיפור מרגש ! יצירתי ! מרתק ביותר . נשאבתי מרגע לרגע והרגשתי וחוויתי ביחד עם הדמיות את כל הסערה הזאת והנושאים שליוו אותם בחיים יחד והפכו את הכל להתמודדות אחת גדולה,עצומה ועוצרת נשימה.

מתנצלת על הבורות . הקטע הזה אמיתי ? נכתב עלייך ?
הגב
דווח
טען עוד 4 תגובות
כותבי החודש בספרייה
The Inspiration Th
העתיד
העתיד
מאת: The Inspiration Th
בבוקר..
בבוקר..
מאת: The Inspiration Th
איפה את?
איפה את?
מאת: The Inspiration Th
משוגעת?
משוגעת?
מאת: The Inspiration Th
סיפורים אחרונים
באיזה צייר לבחור?
באיזה צייר לבחור?
מאת: Yuval Ben Yamini
צמיד פנדורה.
צמיד פנדורה.
מאת: Orel Yosef
במעמקי ליבי
במעמקי ליבי
מאת: כותבת את הלב אזרן
מגע אסור 14
מגע אסור 14
מאת: Shir Shir
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
מומלצים מהמגזין
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי