כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

הצלע השלישית

אנשים לא משתנים, רק הנסיבות

"אין לך עוד הרבה זמן", קבע לי הרופא בסבר פנים חמורות, "כמה חודשים, אולי שנה במקרה הטוב" המשיך ואמר. מהקטע הזה רק ראיתי את שפתיו נעות מבלי לשמוע דבר. שתקתי, לא היה לי מה לומר, וגם אם כן לא היה ביכולתי לדבר. הפה היה יבש והשפתיים נדבקו אחת לשנייה. "אתה איתי"? הקליק באצבעותיו. "מה.. ? מה אמרת דוקטור"? שאלתי אותו בקול רועד. "תראה.. אפשר לעשות טיפולים שיאריכו לך טיפה את החיים אבל.." הביט בי חסר אונים. "שום טיפולים דוקטור, לא רוצה להיות שפן ניסויים ולחיות כמו סמרטוט רצפה בין חיים למוות בשנה האחרונה", אמרתי לו באופן נחוש.
"בכל אופן, ארשום לך קנביס במרשם מה שעשוי להקל עליך את הכאבים ויהיה האל איתך". אמר לי בעצב.
לקחתי את המרשם וברחתי מהחדר, הנעתי את הרכב ונסעתי להתבודד בים, אני צריך לחשוב. מיכל התקשרה אליי עשרות פעמים. איך אני מספר לה? הרגשתי אשם כשביקשתי ממנה לא לבוא איתי לרופא, אבל אחרי בשורות כאלו חסכתי דרמה לא קטנה אצלו בחדר. וטוב שכך. חזרתי הביתה בערב, הילדים היו אצל הוריה של מיכל, עינייה היו נפוחות מבכי ובהלה. היא כבר הבינה לבד. זה היה הערב הקשה בחיי.

אם כבר שנה אז החלטתי לחיות ולא לשקוע בתוך רחמים עצמיים ולנבול. וואו, כמה זה קשה, קשה להתגבר על המחשבות, לא להקבר בתוך עצמך. אבל יחד עם זאת זה מדהים, מדהים כשאתה לא משתף פעולה עם מחשבות אובדניות ומחליט לחיות בזמן שאין מה להפסיד. זה מדהים שאתה משחרר את כל המחסומים ועושה דברים שלא היית מעיז בגלל פחד כזה או אחר אם לא היה לך זמן קצוב. הכל פסיכולוגי, לכולנו יש זמן מוקצב, הרי ממילא אף אחד לא יוצא מפה חי אבל כל כך אנחנו עסוקים בעצמנו עד כדי שהזמן הקצוב בלתי נראה לעין, סינדרום ה-לי זה לא יקרה.
כבר אחרי שבוע עליתי על טיסה ללונדון.
אישתי מיכל ליטפה לי את הפנים, "די תוותר, הוא לא רוצה אותך בחיים שלו" לחשה לי בעצב מלא רגשות אשם.
"הוא דם מדמי, החלק השני שלי, יש מחילה לכל מעשה, גם לשלי" אמרתי באמונה מלאה.
נחתתי בלונדון ולקחתי מונית לכתובת שאחותי עפרה שלחה לי.
הגעתי לשכונת מגורים מפוארת, וואו, איזה קלאסה חשבתי לעצמי. אחי אבי תמיד היה אדם חומרי אבל הפעם הוא באמת שיחק אותה. נקשתי בדלת. העוזרת פתחה לי את הדלת, הביטה בי בהשתאות ובבלבול היא לא הבינה למה אבי לבוש בכזאת פשטות. חייכתי במבוכה, הצגתי את עצמי והיא הכניסה אותי פנימה. "לא ידעתי שיש לאבי אח תאום" אמרה לי בניב הבריטי הזה שלהם. "כן.. הוא דאג להחביא אותי טוב טוב, תמיד קינא ביופי שלי" אמרתי ולקחתי לגימה מהתה של ארבע. שנינו צחקנו.
אבי הגיע בערב, ביחד עם אישתו. חיכיתי לו בסלון. "יו אב קומפני" אמרה לו העוזרת הנחמדה והובילה אותו לסלון. אבי נעמד שם, קפא במקומו, הביט בי ארוכות, בדיוק באותו מבט מלא בוז כמו בפעם האחרונה. כאילו לא עברו שתים עשרה שנים. קמתי אליו. הוא הרים אצבע מורה הסתובב לעוזרת לקח אותה וגער בה במטבח. "ממתי את מכניסה לי זרים הביתה"? זעם עליה. "אבל הוא אחיך".. ענתה לו בטון מבולבל ומפוחד. "אין לי אחים" קבע נחרצות. "אני יוצא לכמה דקות, כשאני חוזר לא רוצה לראות את הזר הזה פה, מובן?" קבע לה בחצי איום. ניגשתי אליו וניסיתי לדבר לליבו, חשבתי שמגיע לו, לנו, לתת הסברים על מה שקרה אך דבריי נפלו על אוזניים ערלות. הוא סירב בכל תוקף לשמוע את טיעוניי.
ואז שלפתי את נשק יום הדין, "אני עומד למות אבי" הטחתי בפניו ועכשיו שיתמודד. "מה לא תגיד יא חתיכת מניפולטור מטומטם" הביט בי בשנאה. שלפתי לו את הדיאגנוזה של הרופא כילד קטן שמוציא אישור מההורים על איחור למורה בבית הספר. הוא חטף את הנייר, זרק אותו על הרצפה ודרך עליו. "ככה מעניינות אותי הדיאגנוזות המניפולטיביות שלך, ועכשיו.. עוף.."
"אבי.. תרגע.. תן לי להסביר.. חשבנו שאתה גמו..."
-"לא רוצה לשמועעע"! קטע את דבריי.
הרמתי את עיניי והבטתי בכל הנוכחים בחדר, זה אבוד חשבתי לעצמי ועשיתי את דרכי לכיוון הדלת ברגליים ששוקלות טון.

הערצתי את אחי אבי כל חיי, למרות שאנחנו לא מדברים כבר מספר שנים. כשהיה בן 26 חזר מבילוי משותף עם ארוסתו מיכל שבועיים לפני החתונה, הוא היה שתוי והביא לה לעלות על ההגה, מה שהתברר דקות אחכ לטעות טראגית. היא נרדמה על ההגה ונכנסה בגדר ההפרדה בכביש המהיר. היא ניצלה בנס. הוא שכב חצי שנה בתרדמת. הרופא היו נחרצים בדעותיהם ולא נתנו הרבה סיכוי. אך למרבה הפלא הוא פתח עיניים לאחר חצי שנה ונכנס לתקופת שיקום ממושכת שארכה שנתיים. כזה הוא אחי הגדול, חזק ועקשן כפרד, לא מכיר את המושג לוותר. לעולם לא אשכח את הבעת פניו כשסיפרנו לו אני ומיכל. היה לו מבט של בוז, הפתעה, אכזבה ועוד משהו בלתי מוסבר בעיניים. "כמה התפללתם שלא אתעורר"? הייתה התגובה הראשונית שלו לאחר מספר שניות שלקח לו להתאושש מההלם. עמדנו מולו משותקים, רציתי להסביר לו שהרופאים לא נתנו תקווה, לא חשבנו שהוא יתעורר, ואז הכאב איחד אותנו ומשם זה התגלגל. אבל ידעתי שכל הסבר כזה יישמע רע ומתורץ וויתרתי. הוא הביט בנו עוד כמה רגעים ואז הסתובב וחזר לחדר עם ההליכון שלו. מאז לא ראיתי אותו יותר. הוא ארז את חפציו וטס לארהב שבור לב ומאוכזב. לימים השלים את לימודי המשפטים והפך להיות שותף במשרד עורכי דין מצליח בניו יורק.
כמה פעמים ניסו לתווך ולהשלים אך כל המאמצים עלו בתוהו.
אבא ואמא נפטרו במהלך השנים, קצת מזקנה והרבה מצער על הקרע שנוצר במשפחה. אפילו ללוויה שלהם לא הגיע בטוענה שהם צידדו בי כשלא קטעו את הקשר רק שהתחיל. אבי נעלם מחיינו.

******

הבטתי באיתן עוזב את הבית, חשתי בליבי את ההשפלה שהוא עובר עכשיו, אבל לא יכולתי לסלוח. מבחינתי אין סליחה. הוא מצפה שאמצא מקום בליבי לסלוח כי הוא אחי התאום אבל גם אני מעולם לא ציפיתי שהוא יעשה לי כך.
הרמתי את הדף שאיתן שלף לי מהרצפה, פחדתי לקרוא אותו. אישתי נריה שהכרתי בעת לימודי המשפטים לקחה לי את הדף בעדינות מידיי הרועדות והחלה לקרוא בו. דמעות החלו לרדת מעיניה. למרות שלא הכירה את משפחתי הכרות אישית היא הכירה אותם דרך סיפוריי. כל כך אהבתי את המשפחה הזאת עד היום שבו ננעצה החרב בליבי. "הגיע זמן אבי.. הגיע זמן, זה אות מלמעלה" אמרה לי תוך כדי שהיא מלטפת את שיערי. בתור עורך דין שלעולם לא רגיל לשתוק, שלא יודע להפסיד, ושתמיד שולף משהו מהשרוול ברגע המכריע נשארתי אילם ורק הנחתי את ראשי על ראשה האדמוני ושתקתי דקות ארוכות.
לאחר כמה חודשים באחד הבקרים קמתי בתחושה רעה ומוזרה, מין רעד כזה בלתי מוסבר תקף אותי. לא יודע למה אבל באורך פלא כל היום חשבתי על איתן. חזרתי הביתה בצהריים ונכנסתי למיטה עם צמרמורות וחולשה בכל הגוף, הרמתי את הנייד במטרה לנתק אותו ואז נתקלתי באותה הודעת ווצאפ שהגיעה כמה דקות מוקדם יותר.

"אבי איננו.
נפטר אתמול בלילה.
הלוויה בעוד יומיים. דחינו אותה בשבילך שתספיק להגיע. זאת הייתה משאלתו האחרונה".

החזקתי את הטלפון ביד קורא שוב ושוב את לשון ההודעה. הרגשתי איך החושך משתלט על עיניי.
הדבר הבא שאני זוכר זה את אישתי נריה יושבת על קצה המיטה ומחכה לרופא שיסיים לבדוק אותי.

*******

איתן הלך מחיינו לפני חודש.
החודשים האחרונים היו המאושרים בחייו הקצרים. יצאנו בילינו וטיילנו כמו שלא עשינו זאת בכל 12 שנות נישואנו יחד. לא אשכח את הרגע שבו ישבנו והבטנו לעבר הזריחה היפה שבמצפה רמון, הוא לקח לי את היד, הביט לעבר האופק ואמר, "אני לא מתחרט על כלום, הייתי מתחתן איתך שוב ושוב.. אני אוהב אותך מיכל" ונשק לי.
אבל אני יודעת שעמוק בפנים בכל מקום שבו היינו ליווה אותו רק דבר אחד. אבן הסליחה של אחיו.
בחודשיים האחרונים לחייו הורע מצבו והוא נפל למשכב, אבל הקסם וחוש ההומור שלו ליוו אותו עד הרגע האחרון.
לפני שהשיב את נשמתו לבורא מילמל את שמו של אבי מספר פעמים ומלמל.. "עוד קצת, עוד טיפה, תנו לי הוא צריך להגיע, בבקשה רק עוד קצת.. אבי.. אבי.. בוא.." חזר על עצמו מספר פעמים עד שכוחו לא עמד בו יותר.
קרן אור חדרה לחדרון הקטן שבו שכב והאירה את פניו שהתצמקו. בחיי שיכולתי לראות את נשמתו עוזבת את הגוף.
הלוויה התקיימה לאחר יומיים. אנשים רבים הגיעו לנחם. אבי לא היה ביניהם.
כשסיים הרב לקבור את הגופה הבטתי בצער גדול לעבר האופק. ואז הוא עמד שם.. רחוק מכולם. החלק השני של איתן שלי. עם זר ביד וחליפה מחוייטת שתחתיה עמד אדם קטן עם שברון לב גדול.
אדם לא משתנה, רק הנסיבות...

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

 זאק צבניה עקוב אחר זאק
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
זאק צבניה
חתום בגאווה
חתום בגאווה
מאת: זאק צבניה
סוף לסיפור
סוף לסיפור
מאת: זאק צבניה
מעגל הדמים
מעגל הדמים
מאת: זאק צבניה
אחי הגדול
אחי הגדול
מאת: זאק צבניה
מתח
אנחנו לא זוג
אנחנו לא זוג
מאת: שקד מיכאל
הסיפור שלי.
הסיפור שלי.
מאת: •Our scratches | השריטות שלנו•
כועסת
כועסת
מאת: Shirel Ben-Or
זה התחיל בהודעה באחת בלילה, ונגמר באהבה אסורה
זה התחיל בהודעה באחת בלילה, ונגמר באהבה אסורה
מאת: Miss Writer
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D