כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

" הכיסא שקבר את התקווה "

אני זוכר את הבן שלי, כזיכרון ולא כמציאות, בני נטש אותי לטובת הלימודים, לטובת הכסף, לטובת חיים שלמים בארץ אחרת .

אני זוכר את הבן שלי, כזיכרון ולא כמציאות,
בני נטש אותי לטובת הלימודים, לטובת הכסף, לטובת חיים שלמים בארץ אחרת .

" סע בני, עלה והצליח, פתח את לימודייך, רק אל תשכח לחזור
אנחנו מחכים לך כאן שתגיע בחזרה, עם תעודה שתוכיח לנו שהזמן בו הייתה שם בלעדינו השתלם ."

מאותה השיחה בה עמדנו שתינו על מפתן הבית, לא זכיתי לפגוש אותך בחזרה,
הלילות היו מרים, והבכי של אמא עלה עד אלוהים, היא התחננה שתבוא,
היא התקשרה עשרות פעמים, ניתוקי הטלפון פירקו את ליבה,
חתיכה אחר חתיכה עד שגם אמא נטשה אותי כאן לבד לטובת אלוהים .

אני זוכר את הלילות הללו כאילו היו אתמול,
את אותם הרגעים בהם התחננתי לפנייך שלא תשוב לאמריקה,
שתישאר כאן קרוב למשפחתך שגידלה אותך תקופה כה ארוכה,
אך האישה שלך סירבה והשפיעה גם עלייך .

לילות שלמים בהם תהיתי איפה טעיתי בחינוך שלך?
איפה נכשלתי?
איפה לא הענקתי מספיק ואיפה הענקתי יותר מדי?
איפה מעדתי, שעכשיו אלוהים מעניש אותי על כל חטאי?

כבר שלוש שנים שאימא לא כאן,
ואתה הרחק מכאן.

שלוש שנים שאני אוכל את עצמי מבפנים,
שלוש שנים בהם אני מדמיין אותך פותח את דלת הבית,
עם חיוך על הפנים, מודיע לי שאתה נשאר כאן איתי,
לחיות איתי את גיל הזקנה .

אני זוכר את הלילה,
בוא התקשרתי אלייך,
סחוט בים של דמעות,

" אמא נפטרה בן, אמרה נפטרה מגעגועים, אמא נפטרה מאבדון בנה, אמא הלכה בן, אמא לא תשוב בחזרה, לא זכית באימא כמו של שאר הילדים ."

ניתוק הטלפון הגיע כעבור כמה שניות ואני נשטפתי בים של דמעות,
ובמיליון תהיות, למה ניתוק הטלפון היה הכרחי גם במות אימך .

אתמול התיישבתי על הכיסא בו אמא נהגה לשבת,
כל היום וכל הליל, אמא הייתה יושבת על הכיסא אותו כינתה " ככיסא התקווה "
התקווה שיום יגיע ותשוב לזרועותיה, לחיבוק ידיה,
אך המוות ניצח את התקווה של אמא .

" בגיל הזקנה בן, לא אמורים לחיות את הנטישה,
אלה את החיים השלמים שבנינו בידינו, צמודים אלינו,
נשבעתי שלא אסלח לך, שהאבדה הכי כואבת שלי היא אתה,
נשבעתי שאגור לעולם בין כותלי הבית בו אמא ואני גידלנו אותך,
נשבעתי שגם אם תעמוד למולי ותבקש סליחה, אסלק אותך מביתי .
אך כל שבועה חנקה את גרוני ."

כך כתבתי בתוך היומן של אמא,
היומן בו אמא דאגה לכתוב שמחר תגיע, שמחר תשוב,
אמא לא איבדה את התקווה בן, אך אני כן .

יום האזכרה השלישי של אמא,
כולם יושבים בספות אשר בסלון,
מסביבי מאות אנשים שבאים לכבד את אימך גם בשנה השלישית למותה,
כל איש ואישה עם סיפור שונה וחיים שלמים אשר עומדים מאחריהם,
ואני?
רק מחכה לרגע בו תכנס בפתח הדלת,
כדי לבקש את הסליחה שאימך כה זקוקה לה כדי למצוא את השלווה בגן העדן .

דלת הבית נפתחת,
ואתה עומד מאחוריה,
בגדייך כה דלים, לידך אשתך ניצבת, והנכד הקטן שלי שמעולם לא ראיתי,
צעדייך בבית נעשים בכבדות,
אתה צועד לעברי, ונושם מזה שנים את אוויר הבית,

" הגדולה של אדם היא להודות בטעות, גם אם התקופה עברה, גם אם הכאב נשכח, גם אם הבכי נשטף, הגדולה היא להגיע ולבקש את סליחתך אבא ."

הדמעות ששטפו את עייני אמא במשך שנים הגיעו גם אל עייני,
נזכרתי שאמא ביקשה שאם יגיע היום בוא תגיע, אסלח לך,
ואשכח את לילותיה של אמא, בהם בכתה מכאב וצער .

" בן, הגדולה של האדם היא להודות בטעות, גם אם הטעות גבתה את החיים והעניקה את המוות,
התקופה אינה עברה, היא נשארה ועדיין קיימת, הכאב אינו נשכח, הכאב מחלחל וזורם בין כותלי הבית, ובעיקר בחדר השינה, בוא אמא לא הצליחה להירדם אפילו לא לשנייה,
הבכי אומנם נשטף, אבל הלב בוכה מספיק גם בשביל העניים,
הגעת לבקש את סליחתי, אחרי שנים בהם לא דרכת בבית אשר גידל אותך, הגעת לבקש את מחילתי, אבל אמא לא נמצאת לידי,
קברת את אימך יחד עם אינספור תקוות,
שהיא תהיה חיה למען היום הזה בוא הגעת לבקש את סליחתי,
אמא לא נמצאת כאן בן,
זוכר את היום בו ניתקת את הטלפון, התקשרתי להודיע שאמא נפטרה,
שהגעגועים לקחו אותה בן .
נשבעתי לעצמי שלא אסלח לך, אך לאמא הייתה בקשה אחרונה,
" תבטיח לי שביום אשר בני יבוא אל הדלת, תשכח הכל ותוכל לסלוח גם בשבילי ."
אני סולח לך בני, אני סולח לך גם בשביל אמא,
אני סולח לך בעיקר בגללה ובזכותה,
כי זאת הייתה הבקשה האחרונה של אמא ."

הורים הדבר הכי יקר בעולם, מביאים אתכם אל העולם, נחושים שתצליחו במירוץ החיים,
אך בדור שלנו, הילדים בורחים לארץ אחרת בה יצליחו יותר .
נטישת ההורים שווה למוות, כי לעולם אין לדעת מתי הזקנה תקבור את התקווה .
קומו והודו להוריכם על כל רגע ורגע שהם נמצאים בחיים שלכם,
העריכו אותם, יש כאלה שכלל לא זוכים לתחושת הורה,
אל תשאירו אותם לבד, אל תעזבו לטובת האישה והילדים,
אל תשכחו שגם להורים יש רגשות, שגם הם רוצים את הילדים שלהם,
קרוב לליבם .

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

SAHAR .. עקוב אחר SAHAR
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
טל .
טל .
ואוו , לא מפסיקות הדמעות
הגב
דווח
האביר שבלב
האביר שבלב
לא לא לא, מה שאת עושה במילים אי אפשר לתאר אפילו ...
הכשרון, הייחוד ובעיקר האינטיליגנטיות שופעת.
אני פשוט אין מילים.
זה אחר,
זה יצירתי ,
וזה בעיקר מרגש
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
ילדות
בסוף מתרגלים להכל
בסוף מתרגלים להכל
מאת: Asaf Goldstein
ואז את הגעת
ואז את הגעת
מאת: אתי בן ארויה
"מה ... בתולה"
"מה ... בתולה"
מאת: דפנה דניאל
טלפון ציבורי,
טלפון ציבורי,
מאת: someone else
מרגש
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
אמת, אור, לחם
אמת, אור, לחם
מאת: רעות אוניקובסקי
ילדה זבל
ילדה זבל
מאת: מישהי .
אני מצטער
אני מצטער
מאת: Li Sha
דרך מוצלחת 2
דרך מוצלחת 2
מאת: שיר פיליבה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D