כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 1

מה שרמזור אחד יכול לעשות..

אדם צריך שיהיה לו נמל לשוט אליו. צריך שתהיה לו מטרה. בלי מטרה הוא סתם סירה שזורמת עם הגלים, וסירה כזו לא מגיעה לשום מקום. זה הנמל שלי, זו המטרה, זו המשאלה. אני רוצה את הספסל, והתפוח, והחיוך, והעליזות, ההיסטוריה של הביחד, והגאווה המשותפת, הזיכרונות, החוויות, העיניים הפעורות, וההתלהבות שבלב. כל יום מחדש. מלהיות ביחד..

בבוקר שאחרי, היא הייתה כבר צריכה לצאת לעבודה, ולי הייתה עוד איזו חצי שעה להעביר עד שאצא. היא התיישבה על המיטה, נישקה אותי, ליטפה את פניי, חייכה, ובלי מילה, יצאה מפתח ביתי. שנייה אחרי שהדלת נטרקת, אני בדרך כלל מרגיש הקלה. כאילו קיבלתי חזרה את הפרטיות שלי. אבל לא הפעם.

נמרחתי על המיטה על הגב בתנוחת צלב והבטתי בתקרה. אותה תקרה של מקודם, אבל פתאום היא הייתה נראית שמחה יותר. פתאום המחשבות שעפו לי כשאני מביט בה היו שמחות, הן מתחו לי את שרירי הפנים לחיוך של ילד בן 16. והיא הייתה בהן. בכולן.

וכשיצאתי מהבית, הכול נראה לי יותר.. השמיים כחולים יותר מתמיד, האוויר המפויח של תל אביב פתאום מרגיש לי צלול וקריספי, פתאום אני עוצר ליד הכלב שתמיד נובח כשאני עובר ואני מדבר אליו כמו לתינוק, האוטו נראה לי נקי יותר, המדרכה חלקה יותר, פתאום יש לי סבלנות להההכול.

אני מודה, אני סטוציונר בדימוס. והיו לי שנים של חיפושים אחרי הדבר הזה. המנה שאני חייב להשיג, הצורך, אני זוכר את המטרות, את ההסתערות, את הכיבושים, אני זוכר עד כמה עמוק הייתי בתוך זה ועד כמה חיי סבבו סביב זה. אני זוכר את רגעי העונג העילאיים, את החוויות, השונות, כל כך, אחת מהשנייה, ואני גם זוכר היטב את רגעי האפור, את המקומות הנמוכים, והבקרים שאחרי. אחרי סטוץ, מפגש חד פעמי, אני מרגיש סוג של בזבוז. אנרגיה שלמה שעפה על יצר, על צורך, פיזי, גשמי, כל כך הרבה השקעה, מניפולציה, התשה של הנפש בכדי לספק את הגוף. ושכזה נגמר, אתה יושב וחושב, על מה ולמה. מה הייתי צריך את זה בכלל, איך אני יוצא מזה עכשיו, ולמה בכלל נכנסתי לזה. מטומטם..

והפעם, בכלל לא הרגשתי ככה. רציתי עוד.. רציתי ללכת איתה לאן שהיא הולכת, שימשיך, שלא ייגמר, רציתי להמשיך לשמוע את הקול שלה, להמשיך ללטף לה את הפנים, רציתי להמשיך להביט, לשמוע, להריח, להרגיש, רציתי להחזיק לה את היד כשהיא קמה מהמיטה ולהפציר בה, עוד טיפה. עוד קצת. עוד..

נכנסתי לאוטו ונסעתי בתוך התנועה הכבדה של תל אביב, בתוך שורה ארוכה של קופסאות מעשנות נושאות אנשים שצועקים לעצמם, שולחים סמסים, מחטטים באף, ובאוטומט אחד גדול משתרכים ליעדם. ובתוך כל זה, כשהרמזור הפך אדום, הבטתי לשמאלי, ואז ראיתי אותם.

זוג זקנים, כבני 70, יושבים על ספסל, ידה נשענת על ההליכון, הוא יושב לידה, הוא נראה בריא יותר, היא נראית פחות, היא לבושה לעייפה, רגליה חבושות, הוא שדוף ודק לבוש מכנסיים מימים מלאים יותר, זוג זקן, מפוכח וצלול, יודע להעריך את היום, ומבין מה יכול להיות מחר, והם היו עליזים הזוג הזה. וזו הייתה אחת התמונות הכי יפות שראיתי מימי..

אני מאלו ששמים לב לפרטים. אני אביט על אדם, ודי מהר אוכל לדעת מי עמד מולי. אתבונן בזוג למספר רגעים, אני אדע עד כמה הם אוהבים, אני אנחש בדיוק מפתיע כמה זמן הם יחד, אם הם כבר נשואים או טרם, מי לוקח את מי כמובן מאליו, מי הקשה, מי הרך, אני אשים לב לניואנסים הקטנים ביותר שאף אחד לא רואה, פרטים שאף אחד לא מתייחס אליהם, שמספרים את כל הסיפור ברגע אחד. בשנייה. תנועת יד, מבט, חיוך, טון, קמט אחד קטן וכל הסיפור מונח לפניי. אינטואיציה.

ולזוג הזה היה סיפור לספר.. על הספסל, על פני שקית מקומטת, היו קליפות התפוח שהוא קילף לה, והוא קילף לה אותו לאט לאט, במלאכת אומנות, קליפה שלמה שקולפה בסלסול שלם, כאילו יש לו את כל הזמן בעולם, כאילו זה טקס שהוא עושה כל יום, עבורה, והוא כבר מומחה. היא ישבה כשהיא נשענת על גב הספסל, אך הוא ישב על הקצה המושב כשחצי גופו פנה אליה, דרוך, סר לשירותה. הם היו ממש זקנים, כאלו שזוגיותם נוכחת הרבה מאוד שנים. אבל, לשניהם, היה חיוך קסום על הפנים. הם ישבו שם כמו בבועה, כאילו לא חולף על פניהם איש, כאילו אין סביבם המולה, הם לא היו צריכים את התרחשויות הרחוב למלא את שיחתם, הם לא היו זקוקים להביט באיש מלבדי עצמם. הם דיברו בלהט של ילדים שחזרו מהגן עם חוויה שממתינה להתפרץ בסיפור. הוא סיפר לה משהו והיא חייכה. הוא סיפר את זה כל כך בהתלהבות שידו שמאלית ציירה באוויר את העלילה, וקולו נלהב, ועיניו פעורות, וגבותיו מקושתות, וגופו, השפוף, זקוף ודרוך, והיא מביטה בו, והיא מחייכת נורא.. חיוך מתוק כזה. של זקנים. שרק חיוך של תינוקות יכול לעורר בך את אותו הצורך. לחייך איתה.

אבל אני התבוננתי בידו הימנית.. ידו הימנית, הייתה מונחת על ידה השמאלית, שהייתה מונחת על ירכה. והיא חפנה בכף ידה את אצבעותיו המקומטות, והידקה אותן. והאגודל שלו, בתנועה רכה, עדינה, ליטף את גב ידה. וזה, זה סיפר לי את הסיפור..

בכל משיכה של האגודל הוא אומר לה, אל תדאגי יקירה. יהיה בסדר. מה שלא יהיה, אנחנו יחד. בכל מילימטר של ליטוף הוא אומר לה תראי מה עברנו, כמה הצלחנו, תביטי בילדים, התבונני בנכדים, תראי כמה שנים עברו ואנחנו יחד. תראי איך השמש זורחת, איך השמיים כחולים מתמיד, איך האוויר צלול וקריספי, תראי איך, למרות הכול, את מחייכת. הגוף כבר לא משהו אבל יש לנו אותנו. וטוב לנו. אני אוהב אותך יקירה, תמיד אהבתי, ואמשיך עד יומי האחרון.

הבטתי בהם וליבי יצא אליהם. רציתי לצאת מהאוטו, לחבק אותו, לנשק אותה, להצביע עליהם ולהביט לשמיים ולצרוח, אלוהים! אתה רואה?! כזה אני רוצה! כזה! ככה אני רוצה ללטף לה את היד! ככה אני רוצה להרגיש! אני רוצה להצהיר לה עם הלב, האצבע, האגודל, את אותו הדבר! כזה!

הצפצוף הנוהם של הג'יפ מאחורי שהזכיר לי ולכל השכונה שכבר ירוק, היה מרגיז. מרגיז נורא. אבל הוא היה חשוב לי הצפצוף הזה. כי הוא העיר אותי מהחלום הזה, הזכיר לי מה אני באמת מחפש. זה לא עוד לילה, זה לא עוד סטוץ, זה לא כיבוש או הכרה, או ליטוף לאגו, או כניעה ליצר, זה הזוג הזה, על הספסל, עם היד והאגודל.

אדם צריך שיהיה לו נמל לשוט אליו. צריך שתהיה לו מטרה. בלי מטרה הוא סתם סירה שזורמת עם הגלים, וסירה כזו לא מגיעה לשום מקום. זה הנמל שלי, זו המטרה, זו המשאלה. אני רוצה את הספסל, והתפוח, והחיוך, והעליזות, ההיסטוריה של הביחד, והגאווה המשותפת, הזיכרונות, החוויות, העיניים הפעורות, וההתלהבות שבלב. כל יום מחדש. מלהיות ביחד..

הייתי ברמזור הזה 15 שניות. אבל לקחתי איתי את הסיפור הארוך שהם סיפרו לי לכל החיים..

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Ben Or עקוב אחר Ben
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Aviya Braham
Aviya Braham
וואו וואו וואו מדוייק ביותר❤
הגב
דווח
אודליה כחלון
אודליה כחלון
וואו טוב זה פעם הראשונה שאתה כותב כאן נכון ? אבל אל תפסיק , זה מהמם
איך הכל מסופר בפרטי פרטים , באמת דיימיינתי את זוג הזקנים האלה , יפה מאוד !
הגב
דווח
Ben Or
Ben Or
תודה גדולה אודליה..
הגב
דווח
טען עוד תגובה 1
כותבי החודש בספרייה
פסיכולוגיה
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
מאת: אתי בן ארויה
שלא תעז
שלא תעז
מאת: אתי בן ארויה
לא מתנצלת
לא מתנצלת
מאת: Shir Levi
מרגש
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
הזמן שלי
הזמן שלי
מאת: liel basiri
נתקת ממני את הפלאשבקים
נתקת ממני את הפלאשבקים
מאת: Magic World
פסיכומן 3
פסיכומן 3
מאת: Doxolia D.X
אני עדיין לא אמא...
אני עדיין לא אמא...
מאת: Sheli Malka