כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

מאחורי המסיכה

אני בכלל מאמין בלחיות את הרגע והיא מפילה עליי את השטויות האלה, איזה מסיכות ואיזה נעליים אני כנראה דפוק בלי רגשות. כמו תמיד.

"לא תמיד היית כזה," תמר אמרה לי, נושפת באיטיות ערפל עשן, ערפל של חושים, מעבירה לי את הנייר המצ'וקמק הזה.
"מה זה כזה?" שאלתי.
"קר כזה, בלי רגשות. אבל זה לא נכון." היא קבעה.
לקחתי לי שאיפה עמוקה, שוקע עוד קצת בשקט.

* * *
ההיכרות שלי עם תמר התחילה באיזה מוצב נידח על הר החרמון עם הנוף הכי מטריף בארץ והשקט המקפיא והייאוש ששורר בכל פינה.
לוחם שטוחן סיורים, מצטרף לאיזה חייל ב2 בלילה בקור המצמרר כדי לשאוב אנרגיה מהאנשים הפשוטים והמדהימים האלה, על הדרך מחפש חצי נחמה ברגע של מנוחה שבין לבין.
תמר הייתה יותר מחצי נחמה, שנונה ונוקבת עם העיניים הגדולות שלה שפשוט קובעות עובדה ואתה תתיישר לפי זה.
את העיניים האלה גיליתי אחרי איזה ארוחת שישי במוצב, כשכולם מלאים מהשניצל א' ומסתובבים במטר על מטר שם ומחפשים קצת שמח במקום הזה.
הייתי חייב לגלות מה עומד מאחורי העיניים האפורות האלה שנראו נחושות כל כך וקצת עצובות, כמו כולם במקום הזה. ואיכשהו דווקא אותי היא לא נפנפה ומצאתי את עצמי מגלה אותה בשעתיים וחצי מנוחה שהיו לי לפני הסיור הבא, מבוא לתמר, שלא נגמר עד היום.
לא יודע איך, למה, נכנסתי לה ללב, הבחור השקט ההוא מנתניה שהצליח במה שכל גזרת הצפון אולי חלמה. אבל היא רק הספיקה לפסוע צעד אחד קטנטן אל תוך הלב שלי לפני שנתקלה בגדרות הברזל שקבעו לה ששם מקומה. רחוק מכל אחת אחרת אז אבל עדיין אין לה א' כניסה.
הייתי גבר שבור כזה, שלא נותן לכל אחת להתקרב פנימה אבל עם תמר בימים ההם הרגשתי לאט לאט איך החומה שם קורסת, נסדקת.

* * *

"אתה רק עושה את עצמך, מתחבא לך מאחורי המסכה הזאת שלך." היא הוסיפה, "תעביר לי." היא הושיטה יד לקבל עוד קצת שלווה בימים שכאלה, לאנשים שכאלה.
"את יודעת שאני לא שם על מה שאנשים חושבים, זה פשוט אני." שאפתי עמוק לתוכי, רגוע כתמיד.
"אבל אתה שם על מה שאתה חושב שאתה חושב, גם כשאתה טועה לגמרי." היא זרקה עוד אחד מהמשפטים שלה, כיבתה את הבדל שנשאר וזרקה לי, נתראה בעבודה.
קמה והלכה. צפויה שתהיה לא צפויה.

כזאת היא, תמיד צודקת, תמיד נוקבת, אתה יכול לשקר לעצמך, יכול לשקר לאלוהים אבל לא לה.
אני שונא שהיא משאירה אותי ככה עם המחשבות שלי, המחשבות שלי בגללה.
אני בכלל מאמין בלחיות את הרגע והיא מפילה עליי את השטויות האלה, איזה מסיכות ואיזה נעליים אני כנראה דפוק בלי רגשות. כמו תמיד.
אף פעם לא היה אכפת לי יותר מידי ומאז לא היה אכפת לי בכלל.
אני מסיים את הבירה, אולי קצת יותר מהר משהתכוונתי וקם לעשות איזה משחק בפיפא לפני העבודה.

"איך הולך ילדה?"
"עוד שקט בחוץ, תמזוג לי משהו"
אני מוזג שני שוטים, המנהג הקבוע שלנו לפני כל משמרת, דוחף אחד לכיוונה.
"סלאוט" אנחנו נוקשים כוסות, לחיי עוד ליל עבודה, לחיי עוד יום ללא מטרה.

תוך כדי העבודה, אנשים שמנסים להטביע את המציאות בכמה כוסות לפני שהיא תטביע אותם בשגרה, אני מסמן לעצמי מטרה להמשך הלילה.
הסיפוק הרגעי הזה, האתגר שבזה עוד משאיר בי קצת חיות אחרי השירות, הנחיתה הקשה בעולם כל כך רגוע שזה משגע אותך.
עוד בלונדינית עם שמלה צמודה מידי, עם חיוך גדול מידי. כרגיל פשוט מידי.
אני עושה מה שאני עושה הכי טוב - חסר רגשות, כל כך אדיש שזה משגע אותן, איך הוא לא מתאמץ בשבילי, זה מערער להן את הביטחון כל כך.
היא כבר מתחילה לרדוף אחריי, תשומת לב, מגע נוגע לא נוגע.

ואני כמו נכנע לה בסוף המשמרת, עולים אליה לדירה, אבל הראש שלי חוזר לאמצע היום.
היא צורמת לי באוזן תוך כדי, תוך כדי שאני נזכר על המסיכה שלי לפי תמר.
היא מנסה להשאיר אותי במשחק, גונחת ושורטת ואני רק מנסה לשרוד את זה, לחזור לדירה שלי בשקט כי אחרי שהתחלתי לחשוב אני כבר לא פה.
סוף סוף כשזה נגמר, אני שוכב לידה, אין לי שמץ אפילו איך השם, ומשום מה היא החליטה לצייר לי עיגולים על החזה. מינימום חודשיים ביחד.
חמש דקות ואני חותך מכאן, אני מחליט בראש, אין לי כוח לשטויות הערב.
"מה זה הצלקת כא.. ?" היא נוגעת בצלקת מתחת לעצם הבריח.
אני מסיט לה את היד, אולי מעט חזק מידי, מנסה לעצור את הרגש שמפעפע בתוכי.
מין כעס כזה, מה שהצלקת מזכירה לי, הזיכרון שרודף אותי דרך הזמן והמרחק ולא מרפה בעוצמה.
היא מסתכלת עליי, לא מבינה, מעט מבולבלת.
"קרה משהו?" היא שואלת.
"בכלל לא, אני פשוט אלך לי עכשיו" אני קובע, תוך כדי שאני מכפתר את החולצה.
אני זורק לה את החיוך הזה שלי, זה שבכלל לא אמיתי, משאיר אותה חצי מבולבלת חצי מרוצה שם על המיטה ונעלם.

אני נעצר בפתח הבניין, עוצם עיניים ושואף עמוק, מנסה רק לא לחשוב על זה.
האוויר של תחילת דצמבר מכה בי, דוקר את הפנים החשופות, אני מבלי משים ממשש את הצלקת בצד ימין, מגביר את הקצב כנגד הרוח.
צועד לי במעלה הרחוב בזמן שהמחשבות שלי רצות להן.
אני נאבק להדליק סיגריה מול הרוח, וחושב רק להגיע לבית. למוכר. לשבת במיטה, בחושך ולא לזכור כלום.
לעצום את העיניים ולראות רק את הצבע השחור, בלי אדום, בלי ירוק. שהכול יהיה רק שחור.
כי ככה זה כל לילה מאז, כל לילה שאני לבד.
ואני תמיד לבד, פשוט לא מסוגל אחרת.
לא מגיע לי אחרת.

* * *
"56א' כאן כאן קודקוד בהיר, יש לנו חיווי ב214"
"קודקוד בהיר, 56א' קיבלתי, בדרכי."
"יש מוסא?" אני שואל את הנהג למרות שהוא כבר התחיל לנוע לעבר הציר המקביל לגדר.
"המפקד, יש דיבור שגולני מחליפים אותנו בינואר." עמית צועק לי מאחור.
"אתה יודע איך המידע עובר בצה"ל, קודם החפ"שים שומעים את זה ורק בסוף נזכרים לעדכן את המפקדים." אני מחזיר כשמוסא מאט בצד הציר, "בוא טמבל, אתה יורד איתי."
והוא מבסוט סוגר את הקסדה על הראש, מחייך עד האוזניים.

"דביר עלה חיפוי, עמית קפוץ." אני צועק אחורה מיד כשמוסא עוצר ליד הגדר, קופץ מהרכב לקרקע הקשה.
"קודקוד בהיר כאן 3א', קבל כי ביצעתי פריקה רגלית, ניגש לסריקה." אני מעדכן בקשר.
אנחנו מתחילים לסרוק את הגדר אחר פרצות או חתכים או שכנראה זה שוב איזה שועל שהחליט להקפיץ את הגזרה.
עמית מתכופף לבחון איזה משהו, "אני חושב שיש כאן מש.." אבל בום אדיר לא נתן לו לסיים את המשפט. לעולם.

אמרו לי שצרחתי כמו מטורף, אמרו לי שרוקנתי שלוש מחסניות על הבן זונה שהתחבא בשיחים עם החוט ביד, אמרו לי שסירבתי להתפנות אלא התעקשתי לחזור עם הסיור למוצב.
אבל מה שאני זוכר זה רק אדום וירוק בכל מקום, רעש שלא נגמר ואת עמית שכבר לא חייך.
* * *

ככה אני פותח את הבוקר שלי כבר כמעט שנה,
ככה אני מסרב לשחרר את עמית שכבר לא יחייך, מרגיש שהדרך היחידה לכבד אותו היא בדממה של לוחמים.
החיים ממשיכים בין לבין, סוג של שגרה שמביאה עמה מעט שקט עד הפעם הבאה שאני חייב לחזור לדממה.

גם אם אני לא מודה בזה תמר היא הנחמה שלי גם עכשיו, מין חוט דקיק שמקשר אותי לעולם הזה, למציאות של האנשים.
אני לא יודע למה היא עוד נשארת, אחרי שכל אחת אחרת כבר הלכה מזמן, מה שאפילו לא הזיז לי קצת בלב.
אני יודע שאם היא תלך אז אני בכלל אשבר, אבל אני לעולם לא מודה בזה, גם לא ביני לבין עצמי. רק ברגעי צלילות כאלה, שלא כואב, אני מצליח לראות כמה אני טועה.
ומיד מתנער כאילו זה דבר אסור, עורם חזרה את התירוצים.

'בארסה נגד ישראל?' אני מסמס לה בשני, יש לה איזה התעקשות מוזרה תמיד לבחור בנבחרת בכחול לבן, אולי כדי לתרץ למה היא תמיד מפסידה.
היא מגיעה אחרי חצי שעה, השיער הבהיר שלה אסוף במין משהו מרושל כזה שאף פעם לא הצלחתי להבין מה מחזיק אותו, מחייכת חיוך קטן ורובצת על המקום שלה בספה.
ואני חושב לעצמי, אולי אני קצת אודה הערב, רק כדי שגם היא לא תברח.
"מה נתקעת דביל, תביא תביא את השלט הטוב." היא זורקת לעברי.
אחרי משחק מזהיר, שתי כריות שעפו לי לראש והפסד ברור שלה אני קם להביא שתי בירות.

"נו אז איך היה בשישי עם ה.." היא שואלת עם הראש מוטה לצד, מעט בשעשוע.
"מה מצאת בי בכלל?" אני מוציא את זה מהר, מנסה שישמע סתמי כל כך ורק מקווה שהיא לא שומעת את הלב שלי דופק.
היא לוקחת לגימה, חושבת לה רגע ועונה את האמת הפשוטה שלה, "האמת שלך בהתחלה. ואז הכאב שבך, איך שאתה מתמודד עם החיים, כמה אתה נלחם על מה שחשוב לך. על חברים. על הדרך שלך."
"עכשיו אני כבר לא מתמודד, אני זורם ילדה." אני בורח.
"ערן אני עוד מאמינה בך, שעוד תפרוץ בחזרה בסערה." היא קובעת שוב.
"זה לעולם לא יהיה כמו שהיה, את מבזבזת את הזמן שלך." אני מחזיר.
"ואולי כדאי שתלכי." אני מוסיף, מפחד מכמה עמוק היא תגרד אותי הפעם, מתחרט שבכלל פתחתי את זה.

"לא רוצה, ערן, אני לעומתך ממשיכה לחיים." היא נעמדת.
"לא על כל כאב אפשר להתגבר, לא תמיד יש למה להלחם," אני אומר, "אני סיימתי עם המלחמה שלי, נשאר לי לחיות כאן עם כמה כאב שפחות."
"וככה זה לא כואב?"
"ככה זה רק שורף, ככה זה רק המון כואב, ככה שאתה רואה פרצופים בכל פינה, ככה שאתה לא יכול לישון במיטה לילה מלא. שאתה לא יכול לחלום ולא רוצה להישאר ער.
זר לא יבין זאת, ככה היינו אומרים בפלוגה.
את חושבת שאת יודעת מה זה שכואב? שכל רגש תולש לך פיסות מהגוף!"
אני מוריד את החולצה, מתנשף, מצביע לה על הצלקות, "זה גם לא כואב, כואב לי כל מקום שאין עוד אחת כזאת ויש חזרה את עמית לידי, זה מה שכואב!" אני זועק, הידיים מאוגרפות לצידי גופי, רועדות.

היא מתבוננת בי, עומד מולה חשוף, במבט רך כל כך שאני מרגיש שיכול לרפא כל כאב.
"אני יודעת שכואב, אני לא מצליחה להבין ולעולם לא אוכל אבל אתה צריך שעוד מישהו יעזור לך לסחוב את זה, אתה שורט לעצמך את הנשמה עם כל אחד שאתה זורק שרק חושב להתקרב.
תפסיק כבר להתחבא שם מאחורי המסיכה, להיות הגבר שכלום לא כואב לו, שלא מרגיש דבר רק כי הוא מפחד להוציא החוצה את מה שתקוע לו בפנים, את העוצמה של הרגש שאתה שומר מתחת לאלפיים מנעולים כי אתה לא יודע להתמודד. אתה לא צריך לדעת! לפחות לא לבד.
כי כן כואב, כן אכפת לך מהכול.
לא משאירים חייל מאחור, גם את זה אמרתם, אז למה לך מותר? למה אתה יכול להישאר שם בעבר ולנסות להחזיק את הכאב?
גם אתה יכול לחיות באמת, גם לך מגיע למרות שאתה חושב שאתה צריך להיות מקולל לעולם ולא מגיע לך להיות שמח אף פעם.
רק תפסיק להיות אדיש כל כך למה שמנסה לגעת בך, לדעת אותך.
עכשיו זאת המלחמה שלנו, אלו שהיו מאחור. הזמן להחזיר לך, להחזיר אותך לעולם שלנו."
רוחות וסערות גועשות בתוכי, עם כל מילה שחוצבת עוד קצת בחומה העבה שבניתי עם כל יום של אדישות, אך עדיין בחוץ אני נשאר אני, מסרב להפגין את הרגש. אפילו לתמר.

"ערן אתה לא יכול להחביא את עצמך לנצח! בסוף כל אחד מוצא את עצמו." היא לחשה, "רק תוודא שזה לא יהיה מאוחר מידי. ולבד מידי."
ואחרי שלוש שניות היא הסתובבה לכיוון הכניסה עם מבט של אכזבה בעיניים שלה, משאירה אותי עם הלב דופק כל כך חזק שזה כאב.
ואני פשוט מתבונן בה, נואשת להבין ואני רוצה להגיד כל כך הרבה, רוצה לצרוח לה שתציל אותי כבר כי לי כבר אין מושג איך.
ומה שיוצא אחרי הסערה שבי היא השתיקה.
לעזאזל איתה.

מיד עולה לי הזיכרון, מיד אחרי שחזרנו למוצב עדיין מלאים בדם וריקים בעיניים.
היא ישר משכה אותי לפינה, חיבקה ושמרה על הדממה. לא שאלה, לא ניחמה.
ידעה שעכשיו זאת התרופה כי כל מילה שתצא תשרוט לי עוד את הלב החשוף.
ואיך שבוע אחרי היא הגיעה לפינה הקבועה שישבתי בה, משקיף על הרים ותהומות לבנים, 2 בלילה עם כוס נייר של קפה ולא אמרה מילה.
ורק בגלל השתיקה הוצאתי הכול, בפעם היחידה, את כל מה שהיה וגם זכרתי איך שוב מהר נעלתי הכול בחזרה.
היא ידעה שזה הזמן של המילים, שוטפות אותי בדרכן החוצה.
אבל עדיין זכרתי את ההקלה.

תפסתי לה את היד, מושך אותה קרוב אליי.
גם עכשיו היא ידעה. זה לא הזמן של השתיקה.
אני עומד מולה בלי מילים, מרגיש ערום יותר מאי פעם, כאילו המילים שלה קילפו לי את העור ואני ככה חשוף.
וזה שורף. אוי כמה האמת שאנחנו מדחיקים כואבת כשהיא פורצת בבת אחת החוצה.
"אני לא רוצה להתחבא יותר," אני לוחש לה אחרי דממה של מיליון שניות לפחות, "אני רוצה לפתוח בשבילך את הלב. תראי לי איך זה פחות כואב."
והשתיקה צורמת עד שהיא משלימה את המרחק בינינו ומחבקת אותי חזק, ערן שקורס לתוכה, מנסה להוציא מילה בין הדמעות ששוטפות לי את הפנים והחולצה שלה.
"ששש מאמי, אני יודעת" תמר אומרת, תמר שיודעת הכול, שתמיד ידעה.
וככה אנחנו יושבים על הרצפה הקרה, זה בתוך זה בלי שום מחיצות, בלי המסיכות.

אני מרים מבט לעיניה ורואה מרגוע לכאב, מוצא שם את הכוח שממס את הקור שבי.
שמעניק תחושה שבלי מסיכה אני חי קצת יותר, כואב קצת פחות.

* * *
אני עומד בגשם, נותן לו לשטוף אותי, 'אתם לא עשויים מסוכר' אני זוכר את המשפט של הסמל האגדי מהטירונות.
רק אחרי שכולם הלכו פסעתי קדימה, מביט אל האבן הלבנה, המים זורמים בחריצים שיוצרים את השם עמית יאורי.
"נתראה בשנה הבאה," והיא לוחצת לי את היד, בשילוב של גאווה ותמיכה.
"בואי." אני אומר לה, ופוסע קדימה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

אביהוא עקוב אחר אביהוא
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
unknown user
unknown user
ואו אחד ענק!!
הגב
דווח
השם שלי הוא ..
השם שלי הוא ..
מדהים ברמות , באמת ריתקת אותי בכל מילה !
הגב
דווח
אביהוא
אביהוא
כיף לשמוע!
הגב
דווח
טען עוד 8 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מלחמה
נועם
נועם
מאת: צ'יקו - chiko
אני רוצה שתהיי מה שכל האחרות לא
אני רוצה שתהיי מה שכל האחרות לא
מאת: Nizan Zarotski
הילד שלי חלל.
הילד שלי חלל.
מאת: קריסטין .
ריבאונד
ריבאונד
מאת: צ'יקו - chiko
מרגש
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
סיפורים אחרונים
יומנו של לורי - חייזר אדם
יומנו של לורי - חייזר אדם
מאת: שי מצפה
נשאר מאחור
נשאר מאחור
מאת: מירב BY
אל תשמור בבטן
אל תשמור בבטן
מאת: שין שין
מראת הקסמים
מראת הקסמים
מאת: Emma Elenora Edlund
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay