כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

שידור ישיר

הרי בלי החוטים הדמיוניים של השליטים, שמקבלים משכורת גדולה משלי לפחות פי שש, אני יכולה להגיד באמת את מה שאני רוצה, מבלי להישמע קיצונית או איזו בחורה מוזרה. חופש הביטוי קוראים לזה בעולם, מותר לך להגיד ולחשוב כל מה שרק תבחר, להציג את דעתך ברבים ורק האנשים שאתה בוחר יוכלו לדעת, אולי גם איזה גוגל או צוקרברג, יודע הכל. זה שאוגר עלינו מידע בערימות ואנחנו פשוט סומכים עליו שישמור. עליו? בו מצאנו משענת? כי מה? שם אנחנו שומרים על קשר? שם אנחנו, כביכול, שולטים בחיים שלנו?

שלוש, שתיים, אחת, באוויר.אני עומדת כאן מולכם היום, מביטה אל מעבר לעדשת המצלמה על המוניטור שמריץ רצף מילים בקצב אחיד, שלוש שניות של רגיעה כשמופיע הפסיק, אל תשכחי. לא, לא את הסוגריים לא אמורים לקרוא. באוזן אוזניה שפועמת קולות: היא אומרת לי מתי להתחיל לדבר ולאיזו מצלמה לפנות, אני נמשכת על ידי החוטים הדמיוניים שמחזיקים השליטים שלי. בסך הכל בובה שנעה כפי שאומרים. ככה זה בדור הזה, ראליטי בשקל תשעים על מסך ענק, באיכות HD מוכר את האמת, אבל רק את זו שבאמת רוצים להקרין.

האמת שזה כבר די ברור, יש בנינו המון שוני ודמיון ואולי גם קצת בלבול, הרי אנחנו קרובים מאוד אבל אתם נולדתם בזמנים אחרים. אנחנו קידמנו את הטכנולוגיה, אתם נולדתם לתוכה. אומרים שככל שהטכנולוגיה חכמה האדם חושב פחות, אבל הדור הזה סקרן, מרדן, שואף לפרוץ גבולות. אל תראו אותם ככה, הם לא סתם עוד טירונים, הם עושים לנו בית ספר, הם השולטים. אנחנו קצת נבלענו בתוך המעגל הזה שנקרא חיים, פתאום חושבים על העתיד, רוצים להרוויח, רוצים להגשים, רוצים אהבה ולהקים משפחה. אתם, הצעירים, עסוקים בלהחליף מכשירים בקצב מסחרר: כי הוא משודרג, כי לזה יש מצלמה שלישית, כי צריך להתחדש- לכולם כבר יש. אני, חיפשתי את הטלפון הכי זול בשוק, שיחזיק לי להכי הרבה זמן, אין לי יותר מידי כסף ובסך הכל טלפון בסופו של דבר הוא אמצעי תקשורת למה לי לתלות עליו את חיי ולהשקיע בו את כספי. ובכלל, מה זה כסף? זאת סתם חתיכת נייר, חתיכה שהופכת לאט, לאט גם היא לדיגטאלית. למרות זאת, אנשים עדיין זקוקים לה כל כך. כי כסף הוא האלוהים החדש בעולם, סוגדים לשטרות, מנשקים את השקלים ולפעמים אפילו שמחים על כמה חצאים בודדים.

אולי הזמנים השתנו אבל הלב שלנו לא הפך מלאכותי, הוא עדיין בשר ודם, אותו לא קונים בקלות כזאת. הצבעים, המהירות, הנגישות, הזולות לא ממש מדבר אליו. הוא רוצה יותר, רוצה להרגיש. שהמילים יצאו לא רק מהראש גם ממנו, כמה זמן לא דיברתם מהלב?
אז אני עומדת כאן, מול המצלמות, העיניים שלי מרצדות בין המוניטורים השונים ואני סוף סוף מצליחה לדבר מבלי לפחד שמישהו ישתיק אותי, או יזרוק לי איזו הערה. למרות שהרגליים קצת רועדות לי, הקול לפעמים קצת חלוד, לפעמים בורחות המילים ואני עדיין חוטפת התקף חרדה כשהספירה לאחור מתחילה באולפן והאוזנייה צועקת לי להסתכל למצלמה אחת, "לחייך" הם פוקדים עלי, הכי חשוב חיוך. לפעמים צבוע, לפעמים מאוכזב, לפעמים פגוע, לפעמים מנחם, לפעמים אחד מפלרטט, לפעמים כזה שצוחק או מזדהה ולפעמים, רק פעמים אחדות יוצא לי איזה חיוך אמיתי. כבר שמעתי עלי שאני כותבת לפעמים כאילו אני איזו אלמנה שחורה שרואה רק רעות, שחוותה רק רע אבל אני חסינה. השנים חישלו אותי היטב. פורקת עול על הדף, וכל הנאמר תמיד נשאר בזמן עבר. אני אמוציונאלית לעצמי, אם אני לא שלמה עם דבר מה אני אפתח אותו לדיון של הלב מול המוח, הלב תמיד מנצח.
היום הכל כל-כך חשוף, כולם יכולים לראות את הפצעים והשריטות. הם יכולים לשפוט מבלי לדעת או להכיר. הם יכולים לחשוב שאתה ריק מתוכן לפעמים, אבל הם גם יודעים ללטף, בכל רע יש טוב. שם אני מאמינה, שם אני חיה.

איפה האמונה שלי בכלל? אני הרי יודעת מה יש לי להציע אבל במקום להפיץ את זה, אני שומרת בתוכי הרי געש פעילים, שכבר שנים מתים להתפרץ בצבעים חדים, עזים, חמים. מי יודע מה מחכה לי שם? אם אמעד, יהיה מי שיעזור? מי יושיט לי יד?
השאלות על החיים מובילות אותי ללכת, לברוח, לצאת מהסביבה הטבעית והבטוחה. אין לי כלום רק את עצמי ואת האמונה. מכירים את זה שפתאום אתם לבד? רק אתם מול עצמכם, מנסים להבין, מה מכאן? לאן לעזאזל ממשיכים? אם יש מי ששומע, הוא, בוודאי יהיה בעזרי. אני מרוחקת מאוהביי ואהוביי, כואבת בדידות בעוצמות חדשות, אבל אני שורדת. צריכה לפעמים לשלוף ציפורניים, לפעמים להשתיק את עצמי בפנים. אני לומדת להיות סבלנית יותר לאחרים, לעצמי, לאוכל, לדעות. אני יודעת איך לשלוט בדחפים שלי, כי גם אם ממש בא לי לצאת עכשיו לטפס על ההר, בשעות הצהריים, כשהגשם פוקד כל חלקה בכפר, אני חייבת להתאפק.

אני מרוסנת עכשיו, אפשר לחזור למציאות. בום- עבודה, בום- לימודים, בום- תשלומים, בום- חוב פנסיה, חמישים ושמונה אלף שקלים, חודשיים, או שתוסיפי גם קנס, קטן, על סך חמש מאות שקלים. בירוקרטיה פשוטה כזאת, פרוצדורה ידועה, לוקחים לזה שיש לו מעט- הרבה ולאלה שיש הרבה, לוקחים מעט. אירוניה, החיים הם דרמה- קומית- יומית, איך שר זוהר? "העולם במה כאן לכולם, ואנו, אנו שחקנים." אולי אם היינו מקשיבים למילים היינו מבינים שהן יותר זעקה לעזרה מרצון להתפרסם. אבל אנחנו לא ממש יודעים להקשיב, גם גרועים בעצות ושלא נדבר על מעשים. אנחנו בעיקר יושבים על הגדר ומנדנדים את הרגליים כמו בני טיפש-עשרה, מחפשים משהו שירגש אותנו, שיעורר אותנו. אקשן!

אני עומדת כאן, מול המצלמה, מקריאה מהמוניטור מילים שכתבתי, אני, בעצמי ולא מצליחה להאמין לעצמי. עברתי כל כך הרבה כדי לחפש לי אמונה, איך לא ראיתי שהיא ישבה לי כאן, בדיוק מתחת לאף? הרי בלי החוטים הדמיוניים של השליטים, שמקבלים משכורת גדולה משלי לפחות פי שש, אני יכולה להגיד באמת את מה שאני רוצה, מבלי להישמע קיצונית או איזו בחורה מוזרה. חופש הביטוי קוראים לזה בעולם, מותר לך להגיד ולחשוב כל מה שרק תבחר, להציג את דעתך ברבים ורק האנשים שאתה בוחר יוכלו לדעת, אולי גם איזה גוגל או צוקרברג, יודע הכל. זה שאוגר עלינו מידע בערימות ואנחנו פשוט סומכים עליו שישמור. עליו? בו מצאנו משענת? כי מה? שם אנחנו שומרים על קשר? שם אנחנו, כביכול, שולטים בחיים שלנו?

אני במכללה מלאה באנשים, אוהבת לרוב לצאת מהכלל, להתיישב לבד רק אני והסיגריה וכתרפיה למוח, לשאוב השראה מהסביבה שלי. אני מסתכלת על הרבה ביחד שהם לגמרי לבד, כל אחד מכונס בתוך עצמו, אני מצליחה לפעמים לשמוע את המחשבות הטורדניות שמשחקות להם בתאים בראש. אני מסתכלת על מתבודדים, כאלה שקשה להם להיפתח לסביבה, זה לא קושי הסתגלות, אני מתעקשת להגן, כי גם אני, בעצמי, אחת כזאת שמנסה כמה שפחות להתבלט. אני מורכבת, אנשים בודדים הם מורכבים, מרוב מורכבות הם מפחדים שלא יהיה להם מקום להכיל לתוכם עוד אנשים. לפעמים אני מרגישה כאילו אני יכולה להיות שתי נשים בגוף אחד: האחת חייכנית, מאושרת, תמיד טוב לה, עוד נותרה בה התמימות. היא רגישה, ליבה רחב כל כך שאני מצליחה לקנא בה לפעמים. האחרת- היא קצת יותר קשה, קרירה, אדישה. יש לה מצבי רוח משתנים והיא לגמרי מבדילה כבר בין הטוב לרע בחיים, היא השולטת מבין השניים, מכירה את החיים. אני מסתכלת על הנזרקים והחבורות הגדולות, על הזוגות, על הידיים המגששות. אני שומעת את הרטט מהכיס של זה שלידי ואת השיחה של זאת שבפינה עם בן זוגה. הכל מלא חיים, כולם נראים לי מחייכים אבל העיניים, למה העיניים שלהם כבויות? אנחנו הרי מגשימים את עצמנו, לא?

השאלה האם אני עושה באמת מה שאני אוהבת? עולה בי לא פעם. כיף לי לחבק לזרועותיי ילדים, לחלק ולקבל אהבה נטולה מתנאים. הם מלמדים אותי לאהוב, לפניהם לא ידעתי. לא תיארתי לעצמי שמישהו אי שם יכול להתרגש מהגעתי, לפני שפגשתי אותם. בחרתי ללמוד את תורת הפשע, כי העולם הזה איבד קצת את העשתונות. נותר רק מעט מהמוסר, לפעמים יש גם מחסור קל בצלם אנוש, אבל לרוב חסרה נוכחותה של האהבה. אני צופה מהצד בכל המתרחש ומחכה שמישהו ירים את הכפפה, כי אני.. מי אני? פשוטת העם, הקול שלי מעומעם, בשר ודם, עפר ואפר. יש לי רק אמונה, היא כמו אור זעיר מנר שיושב לי בתוך החדר הנעול בלב. אף אחד לא העז לפרוץ אותו עדיין, אפילו לא אני. כשקשה לי אני מציצה פנימה מחור המנעול, לוודא שהנר עדיין מאיר, הוא נותן לי תקווה.
כל מה שנותר לי הוא להאמין, שיום אחד נצליח להבין- שהאחדות שלנו, תציל אותנו. העולם הזה הוא כמו מכון גמילה, נותנים לנו את כל הכלים להיגמל, מכל העבירות וחטאים שאנחנו עושים פה ואנחנו עדיין עיוורים להתמכרויות שלנו. ואז קם אחד ואומר שיש עוד דרך, שצריך להילחם, שצריך לבקש עזרה שאם לא נרצה להציל את עצמנו אף אחד אחר לא יוכל להציל אותנו. לכולנו יש כפתור הרס עצמי פנימי- הנפש, כשהכפתור נלחץ, יכולות לקרות שתי תוצאות: האחת- הבנה, הפקת לקחים ומסקנות. השנייה- תמותה פנימית מתוך החשיבה שאין טעם יותר לנסות, לאור הכישלונות הקודמים. כשהנפש מתה, הגוף לא יצליח לשרוד.

אם לא נרצה להציל את עצמנו, את האנושות, את העולם הזה, אף אחד אחר לא יוכל לעשות את זה למעננו. כולנו שווים, כולנו בניו של אדם, לכולנו אותו האלוהים, כולנו ילדים של החיים. זו קריאת שלום, הנפת דגל לבן, למולכם. אנחנו מבקשים שתבינו אותנו, קצת קשה לנו לעכל את הדרך החדשה. עברנו מלחמות וכאב, יש לנו זכרונות מתוקים לנחמה. גם לנו הבטיחו יונה, גם אנחנו רוצים לראות עלה של זית במקורה. אני עומדת כאן מולכם, הנה אני רואה גם אתכם, הצופים פה באולפן, קשובים. אנשים בשר ודם, כמוני, כולנו נבראנו בצלם אז איך שכחנו את הדרך לשלום?

יום אחד, בעזרת השם, עוד נזכה לחיות את המשפטים "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם" (ישעיהו, פרק יא)
"וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו, פרק ב) ולא נרגיש עוד פחד.
שלוש, שתיים, אחת, תודה לכולם.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Coha a עקוב אחר Coha
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
אהבתי
הגב
דווח
guest
מהממם!!!
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
Coha a
כוס הקפה שלי
כוס הקפה שלי
מאת: Coha a
הזמן שאחרי
הזמן שאחרי
מאת: Coha a
לאביר על הסוס הלבן, שלום
לאביר על הסוס הלבן, שלום
מאת: Coha a
בגידה, חצי בגידה
בגידה, חצי בגידה
מאת: Coha a
קומדיה
סתמי ת'פה יא בת זונה! אני אוהב אותך.
סתמי ת'פה יא בת זונה! אני אוהב אותך.
מאת: Eltchin's Emotions
לא מתנצלת
לא מתנצלת
מאת: Shir Levi
לפני חצי שנה מתתי, ולא משנה מה הרופאים אומרים.
לפני חצי שנה מתתי, ולא משנה מה הרופאים אומרים.
מאת: Nizan Zarotski
בטוחה שתבין 'מלך שלי'.
בטוחה שתבין 'מלך שלי'.
מאת: C Y
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
חבקי אותי חזק פרק 31
חבקי אותי חזק פרק 31
מאת: Maya B
שחר יפציע-פרק 2
שחר יפציע-פרק 2
מאת: adi love
אני נוסע
אני נוסע
מאת: Yarin Levi
ציפור שחורה
ציפור שחורה
מאת: tair noy